דבר תורה ניהולי -פרשת צו

ה' ממשיך ללמד את משה את מלאכת הקורבנות: "צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא, ו ב). רש"י במקום אומר: "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". ובמילים אחרות, לא סתם נקטה התורה במילה "צו", אלא לזרז את הכוהן לעשות את עבודתו כדי שלא ייגרם נזק, ובמקרה הזה מדובר בנזק כלכלי.

בהמשך התורה מספרת על הכהן שיש לו משימה לא שגרתית ולא נעימה של הוצאת הדשן, האפר שנשאר מהבשר. הוצאת האפר שנשאר מן הבשר היא משימה שעל הכוהן לבצע למרות תפקידו הרם ומעלתו הרבה. עליו להוציא את הזבל אל מחוץ למחנה. התורה גם מחייבת את הכוהן לא לעשות את זה בבגדי הכהונה אלא בבגדים אחרים, פשוטים. " וּפָשַׁט אֶת-בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל-מָקוֹם טָהוֹר" (שם, שם ד).

לאחר מכן מספרת לנו התורה על אש התמיד: "וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה" (שם, שם ה), תמיד ולעולם ועד תהיה אש על המזבח ומכאן שמה "אש התמיד".

כאשר התורה מביאה את דיני החטאת אנו רואים משהו תמוה מעט. הפסוק אומר: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת  בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְהוָה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא" (שם, שם יז-יח), והשאלה היא למה קשרה התורה את המקום של הקרבת קורבן חטאת עם המקום של קורבן עולה. היה אפשר לכתוב בקצרה ובפשטות שאת קורבן החטאת מקריבים כמו את קורבן העולה[אע1] [Y2]  מקריבים בצד הצפוני וזהו. ואולם התורה טרחה להדגיש את השוויון שבין מקום הקרבת קורבן עולה למקום הקרבת קורבן חטאת, וזאת, לפי הכלי יקר, כדי לשמור על כבודו של מקריב קורבן חטאת, שכן האיש שבא להקריב את החטאת חטא חטא חמור, וחשוב לתורה לא לבייש אותו. אם היה לקורבן החטאת מקום מיוחד, היו כולם יודעים על החטא החמור שחטא מקריב הקורבן, וייתכן אף שלא היה בא להקריבו משום הבושה הכרוכה בכך.

מפסוקים אלו לומדים הרבה על עולם הניהול:

מהירות הביצוע כפי שנאמר, המילה "צו" מרמזת על ציווי וזירוז. כאשר מגיעה לארגון או למנהל הזדמנות של עסקה חדשה, ראוי שייגשו אליה במהירות ובזריזות (כמובן גם בתבונה) כדי שלא יפסידו אותה ויהיה הפסד כספי וחסרון כיס לארגון וגם משום שלא בטוח שתגיע שוב. לכן צריך שמשך הזמן מההחלטה עד לביצוע יהיה קצר ככל הניתן. זה משדר רצינות ויוזמה ומעיד על יכולות מרשימות ועל מנהיגות. משימות שמתעכבות או הזדמנויות שאינן ממומשות מהר, סופן כנראה ללכת לאיבוד ולהתמסמס.

שותפות במשימות [אע3] [Y4]  על אף תפקידו הרם של המנהל בארגון עליו להיות שותף מלא גם במשימות הבית הפרטי שלו, כגון שטיפת כלים, זריקת האשפה וניקיון. לעיתים מנהלים בכירים חושבים שבגלל תפקידם הרם בעבודה ובארגון הם פטורים מעבודות הבית. באה התורה ומדגישה ואומרת לכוהן: בבית שלך, במקדש, יש גם משימות שלא כל כך נעים לעשותן, כגון להוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. על כל מנהל לדעת שהמעמד שיש לו בעבודה הוא בעבודה ולא בהכרח בבית, ועליו לשאת בנטל ולעשות משימות ביתיות בדיוק כמו כל אחד אחר.

דוגמא אישית מאש התמיד לומדים שאם אדם ממונה על תפקיד ניהולי חשוב, יש עליו אחריות תמידית. עליו להתנהג בצורה מכובדת גם כשאינו בתפקיד, ובמיוחד כשהוא עם חברים, משפחה או באירועים. הוא יכול להיות חלק מהחבר'ה אבל אינו יכול להיות הליצן שבחבורה. לא ייתכן שיהיה קפדן במילוי תפקידו אך בזמנו הפרטי ייתן דוגמא אישית הפוכה. "אש התמיד" דלוקה תמיד, כך גם "אש הניהול" כי אנשים רואים אותו גם בחייו המקצועיים וגם בחייו האישיים. דוגמא אישית היא דבר מהותי בניהול והיא מלווה את המנהל בכל רגע בחייו.

היחס לטועה לעיתים עובדים עושים טעויות. ישנם מנהלים שמנצלים את הטעויות הללו וגורמים עוול גדול [אע5] [Y6] לעובד, ולעיתים אף מביישים אותו ברבים. אירוע שכזה הוא רע מאוד לעובד, אך גם לארגון ולמנהל. העובד ירגיש מושפל, הביטחון האישי שלו ירד, וכבודו המקצועי ייפגע. מרגע זה הוא ירגיש לא בנוח בנוכחות חבריו, וזה יביא נזק ניכר גם לארגון. כמו כן מנהל שיבייש עובד, יאבד ממנהיגותו. ובאשר לעובדים, הם יפחדו לטעות, ומי שמפחד לטעות, אינו יוזם, אינו מקדם ואינו מפתח את הארגון. במקרה הטוב הוא עושה אך ורק את המוטל עליו בשגרה.

אם כן, איך צריך להגיב על טעויות? דבר ראשון, יש לדאוג לכבודו של העובד למרות טעותו. דבר שני, יש לסגור את תיקון הטעות ואת הפקת הלקחים בארבע עיניים, מבלי לבייש. כך בדיוק ציוותה התורה בהקרבת קורבן החטאת במקום של הקרבת העולה כי מי שמסתכל, לא יידע אם המקריב מקריב קורבן חטאת או עולה.

בפרשה עוד נכתב "ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מילואיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם " . ישנם בארגון אנשי מילואים שיוצאים לשרת את המדינה . לא תמיד זה נח להם ולא תמיד זה נח לארגון אבל החובה לתת ולשרת את המדינה היא משמעותית וחיונית להמשך קיומינו . עובדים אלו חייבים לדעת שיש להם לאן לחזור והם לא ייפגעו מהשירות במילואים בדיוק כפי שהכוהנים נדרשו לעשות במשכן הם ידעו ש"שבעת ימים ימלא את ידכם" שכרם ותפקידם לא ייפגע.

שבת שלום !

המחבר: 

פוגל יניב, סא״ל במיל. מנהל אדמיניסטרטיבי של בית חולים וולפסון , מחבר את  הספרים "אבות הניהול" עם זיו אלול ואת "תרי"ג מצוות הניהול" עם יובל בן מרדכי.