דבר תורה ניהולי – פרשת מצורע

בתחילת פרשת מצורע הכתוב עוסק בפרטי הפרטים של תהליך היטהרות המצורע. בהמשך התורה מרחיבה גם על צרעת בית ועל עוד כמה טומאות ודרכי ההיטהרות מהן: " וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל-הַכוהן. וְיָצָא הַכוהן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכוהן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת מִן-הַצָּרוּעַ" (ויקרא, יד א-ג). תהליך ההיטהרות מתחיל באבחון נוסף של הכוהן "וראה הכוהן", היוצא אל מחוץ למחנה לראות האם נרפא המצורע.

בשתי הפרשיות האחרונות ניתן דגש לראייה של הכוהן, והשורש רא"ה מוזכר בהן לפחות חמישים פעם. הדגשה זאת באה ללמד את המשמעות של ראיית הכוהן בעין ולא שמיעה משמועות. נוסף על כך, יש כאן הדגשה נוספת שלא מביאים את המצורע לכוהן אלא הכוהן מגיע אל המצורע. לעומת זאת, כשאדם חולה ורוצה לקבל אבחון או המלצה לטיפול, הוא הולך למרפאה לפגוש רופא. כאן התורה מדגישה "ויצא הכוהן אל מחוץ למחנה" כי הכוהן צריך לטרוח טרחה גדולה, לצאת מחוץ למחנה, לראות את המצורע ולהיחשף בעצמו לסכנת ההידבקות מהמחלה.

בהמשך התורה עוסקת בטומאת הבית. טומאת הבית היא טומאה שלא הייתה במדבר, אבל ה' הודיע שלעתיד לבוא, בארץ ישראל, כשיהיו לאנשים בתים ויתבצעו בהם מעשים רעים, תתפשט בבית צרעת. גם בית ש"חלה" בצרעת נדרש לאבחון הכוהן, תהליך התנקות ותהליך היטהרות: " וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם". בהמשך "וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכוהן לֵאמֹר  כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכוהן וּפִנּוּ אֶת-הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכוהן לִרְאוֹת אֶת-הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכוהן לִרְאוֹת אֶת-הַבָּיִת. וְרָאָה אֶת-הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת…" (שם, שם לג-לז). לאחר מכן "וְיָצָא הַכוהן מִן-הַבַּיִת אֶל-פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת-הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים" (שם לח), ובהמשך יש תהליך של הסרת האבנים הטמאות והשלכתן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא. אנו רואים אפוא תהליך של אבחון, סגירת הבית לשבעה ימים, ולאחר מכן זריקת האבנים הטמאות אל מחוץ לעיר.

מה לומדים מכך לעולם הניהול?

ירידה לשטח המנהל נדרש לכתת רגליו וללכת אל העובדים בשטח, ולא רק לשבת במשרד ולקבל דיווחים. אין טוב ממראה עיניים, ולא בכדי התורה מדגישה כל כך הרבה פעמים את השורש רא"ה בפרשיות אלו. היא באה להדגיש את החשיבות של הראייה על גבי השמיעה. על מנת לטפל באירוע מורכב, על המנהל לצאת לשטח, להתחכך בעובדים ולראות את תמונת המצב, ובהתאם לכך לקבוע את דרך הטיפול, בדיוק כפי שהכוהן יוצא אל המצורע, רואה את תמונת המצב של המחלה ומתחיל בטיפול הטהרה.

עיסוק בשוליים לצד עיסוק בדברים הגדולים לעיתים המנהל מעדיף לעסוק אך ורק בדברים שמעניינים אותו ואת הארגון: התעצמות הארגון, גיוס אנשים, גיוס כסף, כנסים, אירועים מתוקשרים וכו' זה טבעם של דברים. באה התורה ואומרת: לא! על המנהל (הכוהן במקרה שלנו) לעסוק גם בדברים לא נעימים ולא נוחים, בשוליים של החברה בחולים, במסכנים, בחוטאים ובשאר הדברים שאינם בליבת עיסוקו של הארגון. ולא רק שהוא צריך לעסוק בהם, הוא גם חייב ללכת בעצמו ולראות את הדברים בעיניים, ולא לנהל אותם מרחוק. מנהל טוב עוסק בדברים הגדולים והחשובים, הוא נמצא במרכז העניינים, אבל עוסק רבות גם בדברים השוליים ובדברים שלא נוח ולא כייף לעסוק בהם.

סופם של סודות לפעמים נראה כי אפשר להעלים מהעין נושאים מסוימים או לפחות לא להגיד את כל האמת או להסתיר דברים שנוח להסתיר. ואולם סופם של דברים אלו להתגלות, ואז תיגרם בושה גדולה. את זה מלמדת אותנו צרעת הבית: אדם חושב שאם יסתיר את מעשיו הרעים בביתו, בארבע קירותיו, אף אחד לא ידע מהם. באה התורה וממחישה לנו שגם זה יתגלה בסוף כי הבית בעצמו מגיב ונהיה "חולה", הקירות והאבנים הופכים טמאים, ואז הכוהן צריך להגיע לבית פיזית ולראות בעיניו את הדברים הקשים שקורים. לפיכך, גם העובדים והמנהלים צריכים להקפיד לעשות אך ורק מה שנדרש ולא להסתר דברים בעייתיים, שכן סופם להתגלות.

זריקת האבנים הנגועות חלק מתהליך ההיטהרות של הבית הוא זריקת האבנים הנגועות אל מחוץ לעיר. אפשר לדמות את זה לפיטורי עובדים כי אבן נגועה היא אבן לא טובה, אבן מזיקה, ויש להיפטר ממנה. לעיתים ישנם עובדים שמזיקים למנהל ולארגון, ויש לעשות צעד אמיץ ולפטר אותם. עובד, תפקידו לעבוד ולקבל שכר, עליו להוריד נטל מהמנהל ולא להוסיף עליו נטל. אם מתגלה שבמקום לסייע למנהל הוא הופך לנטל, שמחייב את המנהל לעסוק בו ובמשימותיו, הרי שהוא מקשה על הארגון ואינו משמש נכס, כמצופה. מעובדים כאלה יש להיפטר גם משום שעובדים אחרים מסתכלים עליהם, וכשהם רואים שאין תגובה מצד ההנהלה, הם עלולים לחשוב שמעשיהם של העובדים הבעייתיים טובים ולהתנהג כמותם. מעובדים שכאלה יש להיפטר בדיוק כפי שהכוהן מוציא את האבנים הנגועות אל מחוץ למחנה.

שבת שלום!

המחבר: 

פוגל יניב, סא״ל במיל. מנהל אדמיניסטרטיבי של בית חולים וולפסון , מחבר את  הספרים "אבות הניהול" עם זיו אלול ואת "תרי"ג מצוות הניהול" עם יובל בן מרדכי.