דבר תורה ניהולי פרשת חוקת

יהיה דבר תורה זה לעילוי נשמת יהונתן בן צילה נתניהו ז"ל שנהרג במבצע אנטבה  ( פרשת חוקת)  שהשבוע פקידת שנתו.

פרשת חוקת נפתחת במצוות פרה אדומה. בני ישראל נדרשים להביא למשה רבנו פרה אדומה, פרה ששערותיה בצבע אדום-חום, אין בה מום ולא עלה עליה עול. התורה מתארת את תהליך הקרבת הפרה האדומה, אך אינה מפרטת את הסיבה ואת התכלית של המצווה. לא לחינם מובאת מצווה זו בפרשת חוקת, שכן היא באה להראות שיש חוקה דבר שלא מערערים עליו גם אם לא מבינים את מהותו.

לאחר שלושים ושמונה שנה במדבר נפטרה מרים. עם מותה נעלם סלע המים שמימיו נבעו בזכותה. לאחר שלושה ימים ללא מים החל העם להתלונן שוב ולריב עם משה: "וַיָּרֶב הָעָם עִם-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ" (במדבר כ ג-ד). משה פונה לה' ומבקש סיוע, וה' אומר לו לדבר אל הסלע כדי שיצאו ממנו מים. משה אינו מדבר אל הסלע אלא מכה בו, ובעקבות מעשה זה ה' מחליט להעניש אותו ואת אהרון שלא ייכנסו לארץ: "… יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם" (שם, שם יב). מכאן למדים שה' מדקדק עם הצדיקים יותר מאשר עם שאר העם.

משה הבין כי לא ייכנס לארץ המובטחת ואף על פי כן המשיך להנהיג את ישראל במסירות ולדאוג לעתידם. הוא שלח משלחת למלך אדום וביקש לעבור בשטחו תוך התחייבות לא להשתמש בתבואה או בכרמים או במים שלהם. הוא התחייב שכל דבר שעם ישראל יצטרך, ייקנה בכסף על מנת שהאדומים ירוויחו. למרות הבקשות אדום מסרב לאפשר לעם ישראל לעבור בארצו: "לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן-בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (שם, שם יח). לאור זאת ישראל מחליטים ללכת בדרך אחרת, "וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו" (שם, שם כא).

לאחר מכן הכתוב מתאר את מות אהרון, שמת מיתת נשיקה. העם התאבל עליו שלושים יום, גם הגברים גם הנשים, היות שהיה אהוב מאוד והיה משכין שלום בין כולם.

בהמשך, הכנעני (עמלק), יושב הנגב, שומע כי עם ישראל עתיד לעבור דרכו. רש"י במקום מפרש שהוא יודע שענני הכבוד עזבו את ישראל, ולכן מחליט לנצל את ההזדמנות שאין לישראל סיוע ולהילחם בהם. במלחמה הקשה עמלק גם שובה שבויים: "וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (שם, כא א), ורש"י מוסיף ואומר: "אינה אלא שפחה אחת", שבגינה יצא כל העם למלחמה.

אפשר ללמוד דבר מעניין מהפרשה על מבצע אנטבה: במוצאי שבת פרשת חוקת, שנת תשל"ו, 1976, יצא צה"ל לשחרר חטופים ישראלים, שנחטפו שבוע קודם לכן לאנטבה שבאוגנדה. חיילי סיירת מטכ"ל התחפשו לשיירה של נשיא אוגנדה אידי אמין דאדא, התגנבו לטרמינל ושחררו את החטופים במבצע הרואי, שנחשב לנועז ביותר בהיסטוריה הצבאית של העולם כולו. בפרשת השבוע אנו רואים רמז לכך כשעמלק שובה שפחה אחת מישראל ובגינה כל העם יוצא למלחמה. העם יצא למבצע חילוץ לשחרור החטופה בדיוק כפי שקרה שנים רבות אחר כך באנטבה, במוצאי שבת פרשת חוקת.

בהמשך הדרך עם ישראל מבקש ממואב לעבור דרך ארצו, אך גם הם מסרבים. סירוב זה מצטרף לסירובו של אדום בתחילת הפרשה.

מה לומדים מכך לעולם הניהול?

לעשות מבלי לשאול לעיתים, כמנהל, מקבל הוראות מלמעלה, ונדרש לבצע משימות שאינו מכיר לעומק את התכלית שלהן. גם כשהוא מנסה לברר ולשאול ולחקור, אינו מקבל תשובה. זה מתסכל כי אף אחד אינו אוהב לעשות דבר שאין לו תכלית או שלא יודעים את תכליתו, אבל אין ברירה. יש לבצע את המשימה כנדרש כאילו יודעים בדיוק לשם מה נועדה כי לרמה הממונה יש שיקולים שלא תמיד ידועים לדרגים שמתחתיה, ולא תמיד היא רוצה שהם ידעו. זה קורה המון בצבא, אבל שם יש שיקולי מידור ושיקולים אחרים. ואולם בפרשת פרה אדומה, אף שאיננו יודעים את תכליתה ואת מהותה של המצווה, אנחנו מצווים לעשותה מבלי לשאול שאלות. "במופלא ממך אל תדרוש", אומרת הגמרא (חגיגה, יג ע"א), זוהי מהות החוקה, ויש ליישם אותה גם אם לא מבינים לעומק את המהות.

הקפדה יתרה מנהל חייב להקפיד הקפדה יתרה על מעשיו. הרבה גורמים בודקים אותו ברציפות המנהלים שתחתיו, העובדים, גופים רגולטורים ואחרים. לכן מצופה ממנו שיקפיד על קלה כבחמורה, ולעיתים, אף מעבר לכך. אנו לומדים את זה מהקב"ה, שדקדק עם משה על מעשה שלכאורה נראה קטן ושולי, כשהיכה בסלע במקום לדבר אליו כפי שהתחייב. זאת למרות כל מה שעבר משה עִם עם ישראל ארבעים שנה, וחרף כל התלאות, התלונות, ההנהגה והניסים. בסוף, על שגיאה פעוטה, לכאורה, ה' מדקדק איתו, וזה מלמד אותנו עד כמה חשוב שאלו שמכהנים בעמדות מפתח יהיו נקיי כפיים וייתנו דוגמה אישית למופת.

כפיות טובה בספר בראשית מסופר על אברהם אבינו שהציל את לוט מהשבי. לוט הוא אבי עמון ומואב, ולכן היה ברור שעל עמון ומואב לאפשר לעם ישראל לעבור בשטחם. סירובם מהווה כפיות טובה גדולה, והם נענשו על כך בעונש חמור הם אינם יכולים לבוא בקהל ה'. גם כפיות טובה של עובד כלפי מנהלו או לחילופין, מנהל כלפי עובדיו, היא מעשה חמור. העובד עושה את עבודתו, והוא ראוי לקבל הערכה רבה ממנהלו. גם מנהל, לעיתים קרובות, עושה רבות למען עובדיו, לעיתים אף מעבר למה שנדרש ממנו, לכן כפיות טובה היא דבר מתסכל ואין לה מקום. לא לחינם בחר ה' להעניש את עמון ומואב בעונש חמור כי כפיות טובה היא דבר שקשה לסלוח עליו. חייבים להכיר טובה ולא להיות כפויי טובה.

שבת שלום !

המחבר: 

פוגל יניב, סא״ל במיל. מנהל אדמיניסטרטיבי של בית חולים וולפסון , מחבר את  הספרים "אבות הניהול" עם זיו אלול ואת "תרי"ג מצוות הניהול" עם יובל בן מרדכי.