בנט פירק את המגזר הדתי לאומי

אחד השינויים שנפתלי בנט חולל, הוא בצורך להגדיר מחדש את המהות הדתית לאומית. הציבור הענק הזה שיסודות סוציולוגיים וחינוכיים משותפים מוטבעים בו, מפוזר היום בתנועות רוחניות שונות, כשבאופן לא ברור תחושת השייכות המגזרית ממשיכה להתקיים. כך אנחנו מוצאים את ספירת הכיפות הידועה בקורסים למיניהם, כשפחות מעניין אותנו מה הדעות ואופי החיים של אלו החובשים אותן. קבוצה סוציולוגית שלא בוחנת דברים לעומקם ושמחה באופן ילדותי בבניה שהצליחו.

ובכן הבשורה שכהונת בנט הביאה לעולם שההגדרות הסוציולוגיות הישנות, כבר לא מספיקות.

עד היום התנהלו ויכוחים בציבור הדתי לאומי במתכונת 'משפחתית', כי באמת יש איזה חוט סמוי שמחבר בין חובשי הכיפות הסרוגות ומגדיר אותם כמחנה; בין אם בחרו בכך ובין אם לאו. אבל אנחנו עומדים לפני הצורך בהגדרות זהות חדשות ועדכניות יותר.

זכינו להתחנך על 'כלליות'. על הערכת אדם מישראל כ'איבר' בקומה השלמה והעצומה של עם ישראל. לכן תמיד אנחנו חשים רוממות רוח ביחס לאירועים לאומיים, שמחים בשמחת האומה, מצטערים בצערה וכשחלילה עולה הכורת, אנחנו שומעים את ההספדים המופלאים ביותר בעולם.

מכוח התפיסה הזו, הקמנו ישובים בכל רחבי ארץ ישראל ונטענו מפעלי חינוך אדירים.  חתימתו המרגשת של מרן הרב קוק זצ"ל על מכתביו נסכה בנו תעצומות נפש גדולות. כך רצינו לראות גם את עצמנו: "עבדים לעם קדוש על אדמת הקודש". חלק מעם קדוש. מחוברים לאדמת קודש. ולכן גם שמחים להיות לסיפור הכל כך עצום הזה – 'עבדים'.

אבל מתי יש צידוק לתפיסה המגזרית? כשזו משרתת את העניין הכללי. יש היגיון בטיפוח ציבור שככל שהוא מתעצם – האומה כולה מתברכת בו.

אז מה התחדש כעת עם מגדל הקלפים המתמוטט לנגד עינינו?

כאשר בנט והחבורה שאיתו, מפנים עורף לערכי היסוד המהותיים ביותר לעם ישראל, הטיעון המגזרי מתמוטט. אם אנשים דתיים לאומיים יכולים לתת יד להרס החיים היהודיים בתחומים קריטיים במדינה ואם הם מוכנים להפקיד את גורלנו בידי גדולי אויבינו, הרי שלא נותר דבר ממהותנו. לא "עם קדוש", לא "אדמת הקודש" וממילא גם לא 'עבדים', אלא אנשים שמבקשים להנות מן המשאבים הציבוריים לטובת עצמם. תכף נראה אילו משרות לאומיות יחולקו פה לטובתם.

ההגנה המשפחתית האוטומטית למי שנראה 'כמונו'; שיודעת להכיל שגעונות וטעויות ולקיים דיונים מלומדים כדי לשמר את המגזר, כבר אינה צודקת. הנטיה הזו להתגאות במי שיש לו כיפה סרוגה שהתמנה לתפקיד בכיר או שזכה באיזו תחרות בישול, נראית נלעגת מתמיד. היום ברור יותר מתמיד שהכיפה הסרוגה לא יכולה להמשיך בתפקיד 'מגדירת זהות'. זה נכון שאנחנו הולכים לצבא ומקיימים מצוות בדרגת התלהבות כזו או אחרת, אבל כל אלו אין בהם כדי להצדיק מחנה נבדל.

כשמבקשים להבין מה הקב"ה עשה פה בשנה האחרונה דומה שזה אחד ההיבטים – בנט נועד לפרק את המחנה הזה. להאיר את עינינו שיש לנו אחים ואחיות במחנות אחרים. שיש לנו שותפים בעולם המסורתי שמחוברים בעוצמות לא פחותות ליהדותם מהחברים הטבעיים בקהילה הדתית לאומית. שיש אחים חרדיים שבשלים לתקשורת בונה ולאחריות משותפת על כלל ישראל ועל אף שלא צמחו בתנועות הנוער שלנו ושכיפתם שחורה, במהות הם דומים – יותר משהם שונים.

עם אלו ועם אלו נמשיך להתווכח, אבל מתוך תחושת כבוד משותפת לזהותנו היהודית.

למרבה הצער בנט כסימבול ציבורי לא היה מחובר לתפיסות העומק האלו. כאשר בנאומו לציון שנה לכהונתו אמר שהוא "מודה בכל יום לקב״ה שמעניק לי את הזכות לשרת אתכם", הוא לא התייחס לטענות החמורות של אלו שדבקים באמת בקב"ה ודורשים שלא יגע ביסודות הגיור והכשרות. שמזהירים מחדירת גורמים רדיקליים למערכות החינוך, העושים שמות בנפשם של ילדי ישראל; ה'לא דתיים' בעיקר. הגורמים הללו שעימם ביקש ליצור סדר יום יהודי חדש; לרפא כביכול את הקרעים – תוך התנכרות לכל גדולי ישראל שמתחננים שילך וישוב לביתו.

הדתיות הלאומית צריכה לעלות שלב. לצד 'יד אחים לכם שלוחה הנוער החביב' הפונה לדתיים הזקוקים ליד תומכת נושיט את היד השניה ונאמר 'יד אחים לכם שלוחה אחינו המסורתיים'. נעמיד את עצמנו בעמדת משרתי האומה, המבינים שהצורך החיוני ביותר הוא להשיב את ישראל לאביהם שבשמים. נעמוד שכם אחד עם אחינו החרדים על גווניהם השונים במשימה ההיסטורית הזו. נאמר לבנט ולחבריו שהם טועים ושהבשורה אינה בהנמכת הציפיות לתודעה של מסורתיות טקסית, אלא של בשורת גאולה שלימה שאין ספק שתתגשם עד תומה כי "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" (שמואל א' טו, כט)

אפשר וצריך להמשיך בחברות ובידידות, כפי שמתנהלים מול כל יהודי טוב. אבל כנראה הגיעה השעה להיחלץ ממלכודת המגזריות. לבחון דברים לעומקם ולייצר חיבורים על בסיס אמונות ואידאלים משותפים.

לא צורת הכיפה חשובה, אלא הראש שחובש אותה.

פורסם בעתון בשבע, פרשת חוקת תשפ"ב יחד עם ישראל זעירא