ארעיות

הפעם האחרונה שכתבתי פה היה בשישי לעשירי 2023, שם המאמר היה "בין ארעיות לנצחיות", והוא ביטא מחשבות של הגות בסיומו של חג הסוכות. לא חושב שחלמתי אי פעם ששנה שלמה לאחר מכן מדינה שלמה ואני בתוכה נעבור למצב קבוע של ארעיות.

מאז פשוט נחסמתי לחלוטין. נאטמו לי המילים ומתה לה ההשראה. לא הצלחתי יותר לכתוב כלום. הסרטונים הקשים שלדאבוני צפיתי בהם בתחילת המלחמה יצרו בלב שלי בלוק מוחלט. היה לי כל כך הרבה מה לומר, כל כל הרבה לבטא ולהוציא החוצה אבל חשתי שאיני יכול. מול זוועות כאלו באמת באמת תמו המילים. חשבתי שנשארו הדמעות אך הדמעות נשרו ממני. נאטמתי.

אני מרגיש שמאז ה אני לא באמת מסתכל לעצמי בעיניים. החיים המשיכו איכשהו, אבל משהו במערכת הפנימית השתנה לתמיד. אני מניח שזו תחושה משותפת לכולם – מה שהיינו כבר אינו. התמימות והנאיביות שהייתה חלק משמעותי בתודעה שלנו כבר לא.

ועכשיו, תמה לה שנה שלמה. מה מצבנו? ניסים ונפלאות מחד וכאב חד מאידך. רבים מאחינו ואחיותינו החטופים לא שבו עדיין ורבים מטובי בנינו נפלו קידוש ה'.

חשתי, שאינני מסוגל. איני יכול לכתוב או לשורר על המצב כאשר איני נוטל חלק מעשי בשינוי המצב הנוראי. היו שמצאו דרכים לפעול, אבל אני מהמקום שלי לא מצאתי. זה כשלעצמו תסכל אותי. מה תפקידי כחרדי? חשתי קושי ללמוד טוב יותר או להתפלל טוב יותר – הלב חש מותש. למה לא התגייסתי? לא יודע. זה מורכב. זה עדיין מורכב. יהיו שיראו בזה תירוץ, אבל אני מאמין שכל תפילה ולימוד שלי נתנו זריקת חיזוק לחיילים. מצד שני, בזמנים שלא למדתי או התפללתי תהיתי שוב ושוב כיצד אני יכול לעמוד מנגד. אני עדיין תוהה.

ואז, המשיכה לה השנה והתחיל פער עצום בין מה שקורה בחוץ למה שקורה אצלי בפנים. זה התחיל מספר ימים לפני יום כיפור אשתקד. אז התבשרתי כי אני עומד להפוך בעזרת ה' לאבא. כאשר החלו הבשורות הקשות לזרום במהלך שמחת תורה והם קיבלו פנים ומספרים כאשר החג יצא, נכנסתי לחרדה אמיתית. לאיזה עולם קשה הילד שלי הולך להיוולד? אלו לא מחשבות של מה בכך. נשרפתי מבפנים.

והשנה המשיכה… האטימות שהתחלתי לפתח החלה להתבטאות בכך שלא הייתי מסוגל לשמוע יותר "הותר לפרסום". כל פעם שראיתי חדשות מסוג זה, הסטתי את מבטי, גללתי.

השנה הזו המשיכה… נולד לי בן. האושר היה גדול ואמיתי. אך עדיין בצבצה מעבר השאלה האם הילד שלי יחיה בעולם בטוח? האם לי יש מה לעשות כדי שזה יקרה?

אני חש שהשנה הזו גורמת לי להתבשל על אש נמוכה. התבשיל הזה כבר נשרף, אך אולי מהאפר יצמח משהו חדש. אולי התפקיד שלי יתחדד לי יותר. אני לא יודע. אני רק מבין כעת שה"ארעיות" עליה כתבתי הפכה להיות קבועה אצלי. נוכחת, לא מרפה.

אתמול צפיתי קצת. הקצת היה מספיק. מספיק בשביל לבכות. להתרסק שוב. לזכור. וגם להיזכר שאני מחוייב בערבות. מחוייב לאחים שלי בכל הארץ. מחוייב להרגיש את כאבם ולכאוב אותו. וכן, גם אני מחוייב לתהות מה עליי לעשות בכדי שהילד שלי יגדל בעולם טוב יותר.

מחסום הכתיבה עוד לא עבר. הטור הזה נכתב בקושי רב. אני תוהה אם יש למה לפרסם אותו. האם בכלל ראויים דברים כאלה להיכתב. אני רק מקווה שאני וכל עם ישראל נמצא נחמה בעזרת ה', ונמשיך הלאה לבנות את חיינו פה.