אי אפשר לאיים עלינו בהפעלת כוח

החלק הקשה באלול הוא זה של ה"אני לדודי". ההימסרות הפשוטה לריבונותו של בורא עולם בביטחון עמוק שהכל בו. שכל החיים וכל מטרתם וכל מה שמשמעותי וכל מה שגורלי כרוך בזיקה הזו.

אבל אי אפשר לעשות זאת באופן כנה מתוך שכחה. אי אפשר לעצור את מרוץ החיים ולעסוק באהבה הזו, בלי שנציג גם את אירועי הזמן האחרון. כנות לפני הכל.

מבלי ששמנו ממש לב התפתחה למולנו שפה חדשה. השפה הנושנה מדברת ומעוצבת על ידי דיאלוג עירני שמפגיש בין דעות, מברר ומדייק אותם.

במשך עשרות שנים למשל, דנו כאן בשאלה אם ארץ ישראל השלמה עדיפה על חיי אדם. שאלה עצומה שעוצמת הויכוח שבה, חייבה את כולנו להעמיק לשאול: מה היא ארץ ישראל עבורנו? מדוע ראוי למסור עליה את הנפש?

או בחורי הישיבות מול השירות הצבאי – לימוד תורה מול הגנה על עם ישראל וכך בשאלות רבות מספור שעם כל עוצמת חריפותן, הן חייבו אותנו לחשוב וזה היה טוב.

עם סיכום השנה האחרונה צריכים גם להתבונן בשפת ה'כוח' ההולכת וכותבת פרקים על פרקים אל מול עינינו הנדהמות.

מבלי להסתיר ולהעמיד פנים; אל מול כל העולם כולו, בא ציבור עצום שעליו מנויים טובי אחינו ומדבר על גופות בירקון ועל יד איש באחיו ועל החרבת הכלכלה ולקינוח – הכנעת רצון הרוב לרצונם של העשירים ואנשי הצבא.

אין לנו מושג איך מדברים בשפה הזו. לא זוכר שרצינו לבטל את רצון הרוב גם כשהיה קשה מאוד. לא רוצים להעמיד משקל נגד של שנאה ואיבה. איננו בנויים למלחמת אחים. כך לימדנו מנחם בגין ז"ל. הכל- רק לא מלחמת אחים.

האמת היא שזו אותה שאלה שמלווה אותנו מעולם; בכל פעם בפנים אחרות.

בגולה אנחנו מעונים ונרצחים בידי שכנינו הגויים ושואלים את עצמנו בעמדנו לפניו "איה ריבונותך?"
איך מקבלים עול מלכות שמים כאשר החושים כולם זועקים, שעולה של מלכות אדום מכרעת אותו כביכול?

זו המהפכה או התשובה, שאנחנו מוצאים בסליחות. שבים אל נקודת המוצא. משננים לעצמנו ומזקקים זאת שוב ושוב "השם מלך והוא ימלוך לעולם ועד".

נקודת המוצא לחיים קובעת את כל מה שנפגוש. אם טבועה בנו הכרה שהעולם אקראי וחסר סדר, חוויות החיים יוכיחו זאת בקלות. אם התפיסה היא שיש בורא לעולם אבל אין לו רצון מלבד לשמח אותנו, נרגיש כעס ותסכול רב כשנפנים שהמערכת לא פועלת תמיד לטובתנו.

מאידך – אותה אמת עמוקה ובהירה שמכירה בריבונותו של השם יתברך; כאשר היא פותחת את מסע החיים ואת השנה, היא מעמיקה בנו פרשנות אחרת לגמרי למאורעות החיים.

באמת אי אפשר לאיים עלינו בהפעלת כוח. לא כאשר אנחנו מול הגויים ולהבדיל גם לא מול אחים. אנחנו לא יכולים להיות בטוחים מי בסוף יגבר וכיצד תסתיים פרשת השנה האחרונה, אבל בהיר לנו כשמביטים בה במבט אמוני. ברי לנו שאיזו הכרעה שלא תהיה – היא לא תיטה כחוט השערה מרצונו מן הסדר שקבע הקב"ה לעולם.
כנראה שהתנגשות הכוחות הנוראה הזו, הכרחית לבניית הקומה הבאה שלנו. של כולנו כמובן.
התפרסם בגיליון 'שביעי'