אומנותם ותורתם

לציבור הליטאי יש חלק מרכזי בפריחת עולם התורה ובהעמדת דורות של לומדי התורה ומנחיליה. אבל באותה מידה שהציבור הזה מעודד את צעיריו ללימוד תורה, הוא לא מכין אותם כלל ליציאה לעולם המעשה, במקרה שהם מחליטים לעזוב את הכולל. כתוצאה מכך לבוגר החינוך הליטאי אין כלים איך להמשיך לשמור על הרמה הרוחנית שהוא חונך עליה, והדבר תלוי לגמרי בכמה הוא חזק נפשית.

וזה לא שמדובר בתופעה של בודדים. רבים מהציבור הליטאי יוצאים באיזשהו שלב לעבוד לפרנסתם. נכון שאולי רובם הולכים לעבוד בחינוך, או במקצועות כמו משגיחי כשרות וסופרי סת"ם. אבל עדיין רבים עובדים בסביבה לא דתית, מנציגי שירות ועד עובדי הייטק. והאנשים האלה נזרקים למרחבים האלה בלי כלים.

הבעיה קיימת כמובן גם אצל חרדים שהולכים ללימודים בסביבה לא דתית. קראתי תיאור של מישהו שהופתע מהרמה הרוחנית הירודה של סטודנטים חרדים שהוא פגש פעם באוניברסיטה, לעומת סטודנטים חרדלי"ם ששמרו על רמה גבוהה יותר. הסיבה ברורה: אותם חרדים לא חונכו ללגיטימציה של לימודים אקדמיים בכלל וודאי לא איך לשלב שמירה על עקרונותיך בסביבה כזאת, והלכו מראש לאוניברסיטה כ'מקולקלים'.

החינוך הליטאי הוא שהדרך היחידה שהיא לכתחילה, היא 'נאר תיירה'. כל יציאה לחיי המעשה היא דבר של דיעבד שיש להצטער עליו. זה המסר שהישיבות מעבירות בכך שאין בהם דיבור על הצורך לשלב את הרוח בחיי המעשה, למרות שבכך הן מתעלמות ביודעין מרבים מבוגריהם שכן ילכו להתפרנס. מבחינתן הן הצליחו: מי יודע כמה ת"ח לא היו יוצאים כאלה, לולא המסר הברור הזה שקיבלו בצעירותם. אבל יש יותר מדי בוגרי החינוך הזה שכן נאצלים לצאת מכותלי הכולל, ומשלמים מחיר בכך שאין להם כלים בחוץ.

יש שטוענים שהחינוך הליטאי גם נותן קצת תירוץ לאנשים עובדים לרדת ברוחניות. אם לומדי התורה הם סוג א', הרי שכל מי שלא כזה הוא סוג ב'. לחרדי העובד, קל יותר לספר לעצמו שאם הוא נתפס כסוג ב' כנראה שהוא כזה, ואם כך למה שלא יחזיק כבר טלפון לא מסונן וכדומה.

בציבור החסידי הדבר שונה. שם, יהודי שבחר לצאת לעבוד הוא עדיין אדם מכובד בקהילה, ואין נטיה לראות בו סוג ב'. המחשבה החסידית מדברת על עיסוקי חולין כמו אכילה ופרנסה כדבר לכתחילה, שבאמצעותו מעלים לקדושה את החול. לומדי התורה הם אמנם האידיאל, אבל החינוך הוא כזה שגם מי שלא ישאר בהיכלי התורה, צריך לשמור על עקרונותיו הדתיים בחיי המעשה. זאת ע"י קביעת עיתים, קשר לאדמו"ר ולקהילה, ושמירה על הופעה חסידית ככל הניתן.

ואכן אנשים רבים מהמגזר החסידי עובדים לפרנסתם, ויחד עם זאת למשל מחזיקים בטלפון כשר בלבד ולבושים בלבוש חסידי. כל מי ששומר על הגדרים הוא חבר קהילה טוב לא פחות מכל אחד אחר, ואין חשש שלא יקבלו את ילדיו לחיידר. הקשר לאדמו"ר ולקהילה הם יתרון משמעותי באורח החיים החסידי על פני הליטאי. מאידך החסידים לא מעודדים רכישת השכלה, שזו החלטה מודעת לצמצם את מגוון אפיקי הפרנסה שלהם.

אבל גם הליטאים העובדים לא יכולים לטעון שמה לעשות, הם לא גדלו בחברה חסידית. בחו"ל, יש בציבור הליטאי תודעה מפותחת של שילוב תורה עם חיי מעשה. ניתן לראות בעלי מקצועות, החל מאנשי עסקים ועד רופאים ואנשי הייטק, ששומרים על רמה חזקה של יר"ש וקובעים עיתים ברצינות.

בחברה הליטאית הישראלית אין את היכולת המנטלית לקבל מורכבות כזאת, והתפיסה היא דיכוטומית: אם אתה לומד תורה אתה סוג א' ויר"ש, ואם אתה עובד אתה משהו כמו סוג ב' וכנראה לא ברמה רוחנית נאותה. זו גישה פשטנית ולא בוגרת, שרק מגשימה את עצמה.