הסרבנות שלי

בימים אלה בהם נשמעת מצד שמאל הקריאה לסרבנות, אני, יהודי ימני גאה, רוצה לספר על הסרבנות שלי.

סרבנות לכשעצמה אינה בהכרח שלילית אם הסרבן מוכן לשאת בעונש. במקרה כפר קאסם היתה חובה על כל חייל לסרב פקודה באשר ההוראה היתה להרוג חפים מפשע. כפי שלבסוף התברר.

תארו לכם בית חולים מאוכלס בעזה, וברור לנו שמסתתרים שם מחבלים. לפי "החוק הבינלאומי" אסור לכוחות צבא להסתתר בתוך בתי חולים. על כן הוחלט בממשלה להפציץ את המקום על כלל יושביו. טייס אחד יסכים ברצון להפציץ את המקום – בגלל נוכחותם של אותם מחבלים – וזה לא נקרא רצח. טייס אחר יסרב ואני אבין אותו בתנאי שאותו סרבן יצטרך גם לתת דין וחשבון לפני המפקדים שלו ויש מצב שהוא יודח מחיל האויר. אבל הוא נשמע לצו מצפונו ואני לא אבוז לו.

מצבנו בימים אלה שונה לגמרי: אף חייל לא קיבל פקודה קונקרטית שאפשר לטעון כלפיה שהיא לא חוקית. אלא שיש חלק מהטייסים שאומרים "המדינה הזאת עם הממשלה הזאת אינה ראויה שאגן עליה".

למרבה הפליאה הם לא עומדים לדין. בעיניי אלו אנשים בזויים, על גבול בוגדים, שמנצלים רמטכ"ל חלש וטיפש.

וכעת הסרבנות שלי.

בשנת 1992 התגייסתי לצה"ל כתלמיד "כולל" ואבא לארבעה ילדים שיצא לעבוד, הגיוס היה במסגרת שלב ב'. מסגרת ייעודית לבעלי משפחות שלא עשו שירות סדיר. בחרתי להתמיין לקורס חובשים שהתקיים אז בבסיס צריפין.

הקורס עצמו הוא אתגר מרתק והמפקדים זכורים לי עד היום כאנשים אהובים ואיכותיים. הרגע המרגש היה בטקס ההשבעה. עמדנו על מגרש המסדרים לצלילים המופלאים של "בלדה לחובש". ונשבענו "לא להפקיר פצוע בשדה".

אחרי זמן קצר השתחררנו, וכל אחד פנה לדרכו.

כל שנה קיבלתי צו מילואים והתייצבתי כמו טטל'ה. אני חובש ואי אפשר לוותר עלי. החיים ממשיכים, נולדו עוד ילדים בן פורת יוסף ואני מוצא את עצמי במילואים בבסיס צאלים כאשר בבית יש כבר שבעה ילדים ובכלל אני יכול לבקש פטור ממילואים אבל לא מעלה על דעתי לעשות זאת.

האינתיפאדה של תשס"א הכתה אותנו בתדהמה. במוצאי ראש השנה תשס"א אני שומע איך פיקוד צה"ל, בטיפשותו ופחדנותו,  נמנע מלחלץ את החובש הדרוזי מדחת יוסף הי"ד שדימם למוות בחצר קבר יוסף הצדיק. טרוף טורף יוסף בחצר יוסף.

הזדעזעתי: אני נשבעתי לא להפקיר פצוע בשדה והנה צה"ל מפר את השבועה!

חרה לי יותר כשמדובר בחייל דרוזי, האם ככה נראית "ברית הדמים" בין היהודים לדרוזים? ומה עם חילול השם?

עוד יותר חרה לי כשהרמטכ"ל שאול מופז מצוטט ב"המודיע": "יכולנו להיכנס קרקעית ולחלץ אותו, אבל אז היינו מייצרים להם שלושת אלפים הרוגים ואת זה לא רצינו". (הציטוט מזכרוני)

כלומר, החיים של שלושת אלפים מנוולים שווים יותר מחייו של חייל דרוזי, חובש בצה"ל?

לא יכולתי לשאת זאת.

"אני לא הולך יותר למילואים! מצידי להיות בכלא ולא במילואים! את הגופה שלי לא יפקירו!" כך הודעתי בנחרצות בבית.

שנים לאחר מכן עוד חיפשתי ומצאתי את אחיו של מדחת יוסף כדי לבקש סליחה באופן אישי. למרות שמעולם לא הכרתי אותו. זה חרה לי כחובש וכיהודי.

יותר מזה לא עשיתי שום דבר בנידון, אלא שבחודש שבט תשס"א, מבלי הודעה מראש, נחתה בתיבת הדואר שלי הודעה מצה"ל כי הנני פטור מכאן ואילך משירות המילואים.

זו הסרבנות שלי ועליה אינני מתחרט.