שבת, 13/04/2024
האנשים שלי
עמוד הבית » יהדות

מהו פורים חסידי? הרב משה ארנשטיין בריאיון סוער ועכשווי

ראיון מקיף לרגל חג הפורים שהעניק הגה"ח הרב משה מרדכי ארנשטיין - משפיע ראשי בישיבת חב"ד בצפת, על עניינו של פורים בעבודת השם הפנימית של יהודי

23:24 ,22/03/24
אתר 'לחלוחית גאולתית'
קרדיט: אתר 'לחלוחית גאולתית'
בואו לכתוב בחבּוּרֶה!

חבּוּרֶה בנויה מתוכן גולשים.
גם אתם מעוניינים לכתוב ולהשפיע?
הצטרפו והעלו עכשיו את התוכן שלכם

הצטרפות

התקשרות 'פורימית' רצינית: בראיון מקיף לרגל חג הפורים שהעניק הגה"ח הרב משה מרדכי ארנשטיין ע"ה – משפיע ראשי בישיבת 'חסידי חב"ד ליובאוויטש' וקהילת חב"ד בצפת, הוא סיפר על חג הפורים במחיצת הרבי מלך המשיח, והרחיב על עניינו של פורים בעבודת השם הפנימית של חסיד • 'בנוגע לבחורים – הרבי דיבר בחריפות על אודות האיסור שבשתיית 'משקה' בפורים, הרי תמים שההתקשרות לרבי נוגעת בעצם נפשו, צריך להזדעזע 'געוואלד'! למדתי עכשיו מה שהרבי אומר על השלילה של 'להשתכר בפורים', זה מדבר אלי'! • צוות מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' שמחים להגיש את הראיון המלא לקריאה • לראיון המלא

•••

פורים הוא יום שנתפס כיום 'שמח', 'קליל', ובמקומות מסוימים אפילו 'משוחרר'. ה'ונהפוך הוא', מקבל לא אחת משמעויות שליליות. בחסידות חב"ד מדגישים את העובדה ש'במשך כל השנה לא עלתה להם מחשבת חוץ' וזה זמן ה'שיא' לתשובה, מתוך שמחה. מהו, אם כן, פורים על פי חסידות?

אצל חסידים באמת היה ידוע, מה שמובא בתורה אור בשם ה'תיקוני זוהר', שיום הכיפורים, הרי הוא רק כ-פורים, בכ"ף הדמיון, כמו פורים. הרבי מסביר שהעניין הסגולי הזה, מובא ומובן גם בנגלה דתורה: בגמרא בסוף מסכת יומא, מובא שישנם ארבעה סוגי כפרה, שלושה מהם מביא אדמו"ר הזקן בתניא: עבר על מצות עשה, ושב – אינו זז משם, עד שמוחלים לו, על מצוות לא תעשה – תשובה 'תולה', ויום הכיפורים מכפר. 

על 'כרת' ומיתות בין דין, שעליהם עשה תשובה – תשובה ויום הכיפורים 'תולין' ויסורין (רחמנא ליצלן) ממרקים. ואילו את הסוג הרביעי – חילול ה' – אדמו"ר הזקן לא מביא בתניא: "אבל מי שיש חילול ה' בידו – אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולם תולין, ומיתה (רחמנא ליצלן) ממרקת..

רואים כאן משהו מדהים: הסיבה לכאורה לגזירה הנוראה של פורים 'להשמיד להרוג ולאבד, טף ונשים ביום אחד', רחמנא ליצלן, הייתה על חילול ה', לפי דעה אחת, היות והם השתחוו לצלם, ולפי דעה שנייה היות ו'נהנו מסעודתו של אותו רשע', וכדברי חכמינו זכרונם לברכה, שאחשוורוש הוציא את כלי המקדש, על מנת להראות שעל פי חשבונו רחמנא ליצלן לא ייגאלו יותר היהודים, ובית המקדש לא ייבנה.

עצם ההשתתפות במשתה והחנופה לאותו רשע, הייתה חילול ה' גדול, ובכל זאת רואים, שלמרות העונש הנורא של 'מיתה ממרקת', עד שאפילו יום הכיפורים, עם כל מעלתו, לא יכול לכפר! ובכל זאת חזרו היהודים בתשובה שלימה, עד שבמשך השנה כולה של הגזירה, לא עלתה במחשבת אף אחד מישראל – מחשבת חוץ. 

כלומר, לא רק שאף אחד לא הלך להשתמד, ובכך להציל את נפשו – היות והגזירה הייתה רק על היהודים – אלא זה אפילו לא עלה במחשבתו של איש. ואכן, רואים שנס ההצלחה היה ממש 'ונהפוך הוא', שהיהודים שהיו אמורים רחמנא ליצלן למות, כולם – היות וכל היהודים היו תחת ממשלת אחשוורוש – נהפך מצבם ל'אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם' (העניין מובא בהרחבה במאמר פורים תשט"ז). כלומר, לפורים יש אכן מעלה עצומה, לא רק 'למחוק' ולמחול על עוונות, או להפכם לשגגות, אלא זדונות – נעשו לו כזכויות.

לפועל, רואים שכשמגיע יום הכיפורים, כל יהודי, ולו הרחוק ביותר, מתעורר ומתחזק, ואילו כשמגיע פורים, נראה שהיום הזה עובר בלי רגש התעוררות פנימי מיוחד (מלבד השמחה), איך מסבירים זאת?!

נכון. אבל זו בעצם המעלה של פורים. אם ביום כיפור יש מסירות נפש ב'כח', היהודים 'מופשטים' ומוכנים למסור את הנפש כמו מלאכים, הרי שבפורים זו מסירות נפש 'בפועל'. ואכן, דווקא בגלל שמדובר ביום שנושא בחובו מעלה כה גדולה, או אז ה'צד שכנגד' עושה כל מאמץ 'לעטות תחפושות על החג', שייראה סתם כך כיום רגיל, והרבה פעמים היום הנפלא של פורים 'מתפספס', בגלל שמונחים בקטנות ובשטויות..

אפשר להסביר את ההבדלים גם בכך, שליום הכיפורים מתכוננים כבר מראש חודש אלול, ואילו פורים 'מגיע פתאום'. אבל האמת היא, שדווקא זו מעלתו של פורים, למרות שיש בפורים 'הסתר הסתיר', הקדוש ברוך הוא לא נראה בגלוי במגילה ולא חשים לכאורה את יוקר ומעלת היום, זה נעשה דווקא כדי שנתעורר בעצמנו מתוך עבודה אישית שלנו. דווקא עבודה כזו מסוגלת להביא ל'נהפוך הוא' בקיום התורה והמצוות, תשובה והתקשרות לרבי מלך המשיח.

לפי זה, לכאורה, היינו אמורים לשבת בחג הפורים, להתפלל באריכות, ללמוד מאמרי חסידות, לעשות 'חשבון נפש' וכו'. לפועל, בפורים כמעט ואין לאדם זמן לעצמו – יש את מצוות היום, ולאחר מכן 'מבצעים', ובסוף היום מגיעים ל'עד דלא ידע'. איך ה'מבצעים' וה'לחיים', צועדים עם רצינות היום?!

לא אשכח את ההתוועדות של פורים תשל"ו, אז זכיתי להיות אל הרבי מלך המשיח. בשיחה דיבר הרבי בדיוק על הנקודה הזו (מאוחר יותר היא נדפסה ב'ליקוטי שיחות' חלק ט"ז). הרבי שאל, היות ועל פי ההלכה צריך לשתות עד שישתכר ויירדם בשכרותו, ולכאורה, השכרות היא הנהגה בלתי רצויה – כפי שהרמב"ם עצמו אומר במקום אחר, ששחוק ושכרות אינם שמחה – כי אם הוללות! אז איך יתכן שפתאום מותר?

והרבי הסביר, שהיות ובימי מרדכי ואסתר התקיים 'קיימו וקיבלו – מה שקיבלו כבר', כלומר השלימות של מתן תורה. התורה היא גילוי רצונו של הקדוש ברוך הוא, חמודה גנוזה שהנבראים לא יכולים להשיג אותה, ולכן 'פרחה נשמתם'. כדי שיוכלו להגיע בתקופת מרדכי ואסתר למצב של מתן תורה, הם מסרו את נפשם בפועל ממש. ואילו בימינו, אמר הרבי, העניין של ה'התפשטות הגשמיות' בפורים, הוא, כפסק דין הרמב"ם, על ידי שתייה עד שירדם..

לכן בפורים נפעל העניין של התפשטות הגשמיות – בדומה לנאמר על נבואה – כפי שאומר הרמב"ם 'כולן אין רואים.. אלא בחיזיון הלילה או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה.. וכולן כשמתנבאים איבריהם מזדעזעים וכוח הגוף כשל ועשתונותיהם מטרפות'.. (זה תיאור שהולם גם מצבו של אדם בגילופין). ולכן גם חובת השמחה של ימי המשתה והשמחה, היא באופן בלתי מגובל, 'עד שישתכר ויירדם בשכרותו', כאשר מתבטלים מציאותו ועשתונותיו..

ולכן, בגלל שעלינו לקבל את התורה 'קיימו וקיבלו', צריכה להיות מעין 'יציאה מהגוף' בדמות של שמחה באופן בלתי מוגבלת. יהודי רוקד ושמח כאילו הוא מכניס את בנו לחופה. לא מפריע לו כלום, לא מציק לו שום דבר, אין לו טינות על אף אחד. זו שמחה באופן בלתי מוגבלת – כאשר המציאות של היהודי איננה, מה שמכונה 'יוצא מעצמו'. הוא רק חושב מה הרבי רוצה ממני?!, איך אני יכול וצריך להיות חסיד מקושר יותר?!.. אני זוכר שכששמענו את הדברים הללו מהרבי, היינו ממש בהתפעלות והתלהבות מיוחדת.

אבל אז, הרבי הוסיף ואמר: שישנו 'ביטול' עמוק יותר – כאשר יהודי לא חושב כלל על עצמו, וחושב רק על לשמח את השני. שכן אדם קרוב אצל עצמו, והדבר הכי חשוב לאדם זו השמחה שלו עצמו. אולם כאשר הוא לא חושב על עצמו, על השמחה וההתעלות האישית שלו, אלא מתמסר כולו ליהודי אחר, בצדקה בגשמיות ובמיוחד ברוחניות – להביא לאחרים את שמחת החג, הרי זו הדרך ל'הפשטת הגשמיות', ולקבל את כל העניינים הנעלים ביותר של מתן תורה – עוד יותר מאשר הדרגה הנעלית ביותר של 'עד דלא ידע'..

זו הסיבה לשוני בין הדור השביעי לשאר הדורות שבהם עסקו בפורים רק בלימוד, בתפילה וב'עבודה', ואילו בדורנו, במקום רק לשבת ולהיות 'מכונס בתוך עצמך' – על האדם להוציא את הכוחות הגדולים שהוא מקבל בתפילה ובלימוד, וללכת לחפש עוד יהודי, בקיבוצים, בצבא, במשטרה, ברחוב, בבניין שלך, ולהביא לו את שמחת החג. להדר במתנות לאביונים ומשלוח מנות, ופחות ב'עד דלא ידע'. ואכן, רואים לאורך כל השנים, שההתוועדות של הרבי התקיימה בסוף פורים, אחרי שכולם סיימו עם ה'מבצעים'.

הרב נגע בסוגיה של אמירת 'לחיים' בפורים, 'עד דלא ידע'. האם 'גזירת המשקה' בתוקפה בפורים או לא? אם אפשר להרחיב בבסיס הרעיון של ה'משקה המשמח', בשמחה שמביא ה'משקה', לעומת תוצאותיו השליליות. איך יתכן שיום כזה נעלה ורציני, מאופיין דווקא באמירת 'לחיים' בשופי? וכיצד חסיד צריך להתייחס לשתיית 'משקה'?

צריך לזכור ש'חייב איניש לבסומי', מובא בשולחן ערוך כהלכה. השאלה היא איך מבינים זאת, וגם הרבי בעצמו דיבר כמה וכמה פעמים דווקא אודות העניין של 'לבסומי'. יתירה מזו, הרבי מלך המשיח הרחיב פעם על כך שלעומת כל חג רגיל, הרי שבפורים מכונה 'יום משתה ושמחה', ולא רק רגע או כמה רגעים ביום. שלא כמו 'מקרא מגילה', 'משלוח מנות', ו'מתנות לאביונים', שאת המצווה שלהם מקיימים שעה קלה במהלך היום, ואז נפטרים מהחיוב.

יתירה מזו, בהתוועדות פורים תשמ"ט, הרבי התבטא שמי שקיים את 'עד דלא ידע', כפשוטו, 'אשריו ואשרי חלקו וגדול זכותו וממנו יראו וכן יעשו'. אבל, לפני שממהרים למלא את הכוסות ב'משקה' צריך לזכור שגם באותם זמנים שהרבי דיבר על אמירת 'לחיים בשופי', הוא הבהיר במפורש 'אבער נישט די בחורים'! [= אבל לא הבחורים!]. בהזדמנות אחרת, בפורים תשל"א, אמר, ש'הבעלי בתים', 'יכולים לקיים את 'לבסומי' כפשוטו, ואילו הבחורים – יתבשמו בלימוד'..

אמנם היו שנים מסוימות שבהן הורה הרבי לשתות 'לבסומי' כפשוטו, והוראות מעין אלו, אולם לכאורה לא ניתן להסיק מסקנות, היות וכנגד, היו גם ביטויים מהרבי, לשמור על הגזירה גם בפורים. הוא אשר אמרנו, פולמוס תוקף ה'גזירה' בפורים, ארוך מיני ים. (בחיוך), אצל אברך נשוי יש את האחריות לילדים ולאשה, ולכן, גם 'יין קשה' – הרי ש'פחד מפיגו'.

לגבי עצם שאלתך, העניין מובא בהרחבה בדרושי חסידות, ותקצר היריעה להסביר אותו כאן. אבל במילים ספורים אנסה להסביר: בכל ימות השנה ישנה דרגה של 'ידע', כלומר, ידיעה והשגה באלוקות וזאת על ידי לימוד חסידות. בכך מקיימים את המצווה 'דע את אלוקי אביך, ועבדהו בלבב שלם'. אחת בשנה יהודי מגיע ל'למעלה מההשתלשלות', על ידי עבודה שבאה מעצם הנפש. שם, במצב הנעלה הזה, צריך שיהיה 'עד דלא ידע ההבדל בין ארור המן לברוך מרדכי'. אין הפירוש חלילה שחסיד צריך לשתות עד שיצעק ברחובות 'ברוך המן' או להיפך..

האם אפשר להסיק מדברי הרב לגיטימציה לאמירת 'לחיים' בשופי בפורים?!

זה בהחלט אינדיבדואלי, ו'ידע איניש בנפשי'ה' האם המשקה בפורים מביא אותו לאהבת ישראל, לאחדות, לשכוח מעצמו באופן הנעלה, ולהתחזק, או חלילה להיפך. מי שלא בטוח, ו'ספק לחומרא', שיתייעץ עם המשפיע שלו.

זכורני שהמשפיע הרה"ח ר' משה נפרסטק ע"ה, היה אומר בפורים, ש'מי שבכל שנה הוא בדרגה של 'ידע' – לומד ומתעמק בלימוד חסידות ומגיע ל'דעת' באלוקות בתפילה באריכות, אזי בפורים הוא עולה לדרגה של 'לא ידע'. אבל מי שכל השנה היה בדרגה של 'לא ידע', צריך להתחיל קודם כל מ'ידע"..

יש שיחה מיוחדת של הרבי, שבה מחדד את העניין של ה'משקה' בפורים, והיחס הנכון שצריך להיות אליו. בשבת פרשת 'תשא' תשמ"ב, דיבר הרבי באריכות על העניין של מחיית עמלק. הביטויים שם מיוחדים ונפלאים, ולא יהיה מקום להכניס את אריכות הדברים המיוחדת, אך מומלץ לכל חסיד ללמוד את השיחה לפני חג הפורים.

הרבי תמה, איך יתכן שישנם חסידים כאלה שהעניין של מחיית עמלק, חרף ריבוי המאמרים, 'לא נגע ולא פגע' בהם, והוא אף התבטא בביטויים מיוחדים: 'בפורים ראה אותו יהודי איך שנכדו רוקע ברגליו הקטנטנות ומרעיש ב'רעשן' כאשר מזכירם את שמו של 'המן', וצועק 'דאלאי המן' – למחות את המן. ולמרות זאת – הוא עצמו 'לא קם ולא זע' בנוגע למחיית המן!

נכדו הקטן מוחה את 'המן' בתמימות ובהתלהבות, ואמר לאחיו הקטן ממנו שכעת צריכים לצעוק 'דאלאי המן', ובראות הסבא את הנהגת הנכד, מתמוגג הוא מרוב הנאה בראותו שנכדו מתנהג באופן שהוא (הסבא) חינך אותו. ולמרות כל זה – כאשר מדובר בנוגע אליו, הרי הוא 'לא קם ולא זע', 'לא יכרע ולא ישתחוה'.. וכאשר שואל: לשם מה עליו להזדעזע? הנה על זה אומרים לו ש'עמלק' חי בתוכו! אלא מאי? הוא לא מרגיש שעמלק חי בתוכו. זוהי אפוא הסכנה הגדולה ביותר, שכן כאשר הוא אינו יודע ומרגיש זאת, נדמה לו שאין זה 'עמלק' ולכן אינו לוחם כנגדו.

בהמשך אומר הרבי את האירוניה שב'הקפדה יתירה' דווקא על ההלכה של 'לבסומי': 'כאשר מדובר אודות כללות העניין של פורים, מחיית עמלק, עבודה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, 'עד דלא ידע' – אינו יודע כלל פירוש ענינים אלו! הוא לומר אמנם בחסידות אודות 'עצם הנפש', 'למעלה מטעם ודעת', ו'למעלה ממדידה והגבלה' – אבל אין לו מושג כלל בענינים אלו, ועל אחת כמה וכמה שאין זה שייך לרגש שלו! 

אבל כאשר מדברים עמו אודות העניין ד'עד דלא ידע' – הרי זה מתבטא אצלו בזה שמשתכר, והולך לישון על מטה רכה, ובזה יוצא ידי חובת 'עד דלא ידע' – מדובר אודות ענינים נעלים ביותר, הקשורים בעצם הנפש וכו' אך הוא מחליף זאת באופן האמור'?!.. אלו באמת ביטויים מיוחדים ומיוחדים, אולם על פי הלכה, הרמב"ם פסק דווקא שיש לשתות 'עד שישתכר ויירדם בשכרות'..

אכן, וכבר נגענו בהסבר של הרבי בעניין של משמעות השינה. ובכל זאת, כדאי להבהיר שברור הדבר שאם חג הפורים מזכיר למישהו את השירים מהגן, תחפושות ומסיכות וכו', אזי יש חשש גדול שהמשקה יביא אותו להתפרקות.. ואילו חסיד כזה שבמשך כל השנה יש לו יותר 'קבלת עול' ו'ביטול', הוא-הוא יכול להגיע בפורים לדרגה עליונה, ולא יתכן שהוא ייכשל חלילה בליצנות, או בפגיעה בחבר. לא יתכן שבעקבות ה'עד דלא ידע', יחסר אצלו חלילה בתפילת ערבית או ברכת המזון..

התוועדות פורים אצל הרבי היא 'היהלום שבכתר'

כידוע, בהתוועדויות פורים במשך השנים, 'נשפכו' מופתים וגילויים מיוחדים. נשמח לשמוע מהרב על פורים אצל הרבי מלך המשיח. זכיתי באמת להיות אצל הרבי בהתוועדות פורים, חמש שנים. יחסית לחגים אחרים, זה מעט, אבל בכל זאת, האופן המיוחד של ההתוועדות של פורים חרוטים בזיכרוני.

בכללות, ידוע שבפורים היו 'מופתים' גלויים, כמו בשנת תשי"ג, שהרבי 'בשבט פיו ימית רשע', על ידי אמירת שני מאמרים הרבי 'הרג' את סטאלין ימח שמו. בפורים תשט"ו הכריז הרבי שמי שרוצה עשירות, שירים את ידו וכו', ועוד מעין אלו. אבל לאמתו של דבר, כל התוועדות פורים עם הרבי מלך המשיח, הייתה בלתי רגילה, כולנו הרגשנו שההתוועדות של פורים היא 'היהלום שבכתר'.

בשונה מ'הפוילישע רביים', אצלם יש מושג של 'פורים שפיל', הצגות וכדומה, אצל הרבי היו ריבוי שיחות ומאמרים. ההתוועדויות של פורים היו נמשכות שעות ארוכות, לעיתים אפילו שמונה שעות, במהלכן ראו במוחש 'יצא סוד' – 'גילויים' מיוחדים בחסידות. לא תמיד ניתן לתמצת ההרגשה הנפלאה הזו במילים ובציטוטים.

אל ההתוועדות של הרבי היינו מגיעים בתום יום עמוס ב'מבצעים', ובשמיעת קריאת המגילה בנוכחות הרבי. כשהיינו מגיעים להתוועדות פורים, פשוט הרגשנו שהרבי מעלה אותנו מעל פני הקרקע, 'אלוקות בפשיטות' הייתה כל כך מוחשית, שהיה צריך 'לחדש' שישנה גם מציאות שלי, של העולם. וכל זה, מתוך שמחה עצומה שראו על פניו הקדושות של הרבי. קשה לתאר את זה למי שלא חווה פורים אצל הרבי.

בכלל, כל השיג ושיח של הרבי בהתוועדות, 'שפע' רגש פנימי של אהבת ישראל, אהבת התורה ואהבת הקדוש ברוך הוא. בין לבין, היו ניגונים שמחים לרוב ומיוחדים. ובכל זאת, אין לבית מדרש ללא חידוש, נשמח לשמוע אנקדוטה לא ממש מוכרת מההתוועדות: בהתוועדות פורים תשט"ו אמנם לא נכחתי, אבל לאחרונה יצא לי לקרוא תיאור של ההתוועדות.

באותן שנים היה נהוג שבין שיחה לשיחה, בזמן הניגונים, היו ניגשים יהודים אל הרבי ומבקשים ברכות. בשנים הראשונות נוצר ממש תור בדרך אל מקומו של הרבי. היה ניכר על הרבי שזה לא ממש מוצא חן בעיניו; לכל דבר יש זמן ועת, וההתוועדות שהיא זמן של רוממות. כי אדם יושב בשיחה וחושב תוך כדי על מה הוא רוצה לבקש, ממילא הוא לא 'מונח' בדברים הנאמרים. בשנים מאוחרות יותר ביקש הרבי לבטל את ה'מנהג' הזה, למעט מקרים של פיקוח נפש ודחיפות. זמן לבקשת ברכות – הסביר הרבי – יש ברוך ה'.

באותה שנה, תשט"ו, בסוף 'תור' ארוך של בקשת ברכות, דיבר הרבי בהתרגשות מיוחדת על כך שיש שתובעים מכל אחד, שלפחות 'אחת בשנה' – בחג הפורים, לא יחשוב כלל על עצמו, על מה הוא רוצה וצריך, אלא אך ורק מה הקדוש ברוך הוא צריך ממנו. הרבי התבטא אז, שלמרות זאת, אנשים לא מסוגלים לפעול לשכוח מעצמם ומענייניהם. ההוא לא יכול לשכוח מהניתוח, השני מהגרעון בבנק והשלישי מעוניין להתפטר מהיצר הרע, כאן ועכשיו, ושה'אדמוני' יהפך ל'לבן'.

'הלוואי שיהיה יום אחד שבו יעזבו הכל', אמר הרבי. 'אמנם כל אחד יודע את מעמדו ומצבו, אבל מכל מקום בימי הפורים, יכולים להגיע לתכלית העילוי. וזוהי בקשתו של ה'. מעם ישראל (הרבי אמר את המשפט הבא בקול רם מקירות ליבו הטהור), שכל אחד ואחת מכם יפעל על עצמו, שלפחות בימי פורים יהיו רגעים אחדים שישכח על עצמו, וממילא על בני הבית וממילא על מה שחסר לו'.. ואז.. וכאן פתח הרבי בניגון דבקות..

פורים מתקשר לנו, חסידי דור השביעי, עם המאמר 'ואתה תצווה', האחרון לעת עתה שקבלנו מהרבי, בו מוסבר שנשיא הדור, הוא אשר זן ומפרנס את האמונה של בני ישראל בדורו, וכאשר מתקשרים למרדכי, זה מחזק את האמונה. איך אנחנו אמורים להבין וללמוד את המאמר, בהקשר אלינו, עם הרבי שלנו?!

באופן כללי, המושג של 'התקשרות', הוא רחב מאד, דורש עבודה עצומה. 'דבר אחד צריך להיות ברור', התרגשות נמהלת בקולו של הרב ארנשטיין, 'אנחנו לא יכולים להטעות את עצמנו. 'התקשרות' זו עבודה! להתמסר לרבי – זה במפורש אומר להתמסר לקדוש ברוך הוא. אין מצב כזה להפריד ולומר 'עם הרבי אני בסדר גמור, עם הקדוש ברוך הוא קצת קשה לי'.. צדיקים דומים לבוראם, ואי אפשר להפריד ביניהם.

צריך במפורש להשקיע, לעבוד קשה כדי לקצור תוצאות. גם כאשר הרבי תובע משהו מתמים, צריך לחשוב מה 'עושה נחת רוח לרבי', 'מה הרבי רוצה ממני', ולא 'מה אני מרגיש שיחזק את ההתקשרות שלי' המשפיע ר' זושא זילברשטיין הביא דוגמה שממחישה את העניין: היה פעם יהודי מקורב, שרצה מאד לשמח את הרבי ולתת לו משהו מיוחד. הוא החליט לתת לרבי במתנה – טבעת זהב.. מה הבעיה? גם ליוסף הצדיק ולמרדכי היהודי הייתה טבעת של המלך..

כשהוא הגיע אל הרבי, ניסה הרבי להסביר לו, אבל עפעס, הוא לא קלט.. לבסוף הרבי הציע למכור את הטבעת ולתת מחירה לצדקה. אותו יהודי ענה: בסדר, אתן את מחירה לצדקה, וגם את הטבעת לרבי.. אז הרבי סימן לו 'דאבל', כלומר שייתן פעמיים את מחירה לצדקה..

מקרה דומה היה כשהחליפו לרבי את המכונית והעמידו את הרבי, כביכול, בפני עובדה מוגמרת. מי שחשב על זה בוודאי עשה זאת מתוך אהבה והתקשרות עצומה לרבי. לנשיא הדור בוודאי מתאים שתהיה 'מרכבה מפוארת'. בפועל, הרבי יצא מ-770, וכל העניין לא תפס אצלו מקום כלל, הרבי התחיל ללכת ברגל, והבהיר שעד שלא יחזירו את המכונית הקודמת, הוא ילך ברגל..

התקשרות זאת לא שאלה של 'איך אני מבטא את היצירתיות והחדשנות שלי?', אלא במפורש מהי הציפייה של הרבי ממני. זכורני, שהרב החסיד ר' אליהו פרידמן ע"ה, שיזם והקים את הישיבה שלנו בצפת, טען פעם, שבמכתב של הרבי בקשר למנהגי יו"ד שבט, בו כותב הרבי 'לכל המקושרים והשייכים לכבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר', נראה במוחש שגם אצל אותם חסידים שלא ראו את הרבי הריי"צ ונולדו לאחר ההסתלקות, ישנה 'קנאות' לקיים ההוראה של עלייה לתורה בשבת לפני יו"ד שבט, אבל להוראה הנוספת – לדרוש אצל הנוער ולעורר אצלם אהבת ישראל ולספר על הרבי, דרושים מתנדבים..

אם ניקח כדוגמה את דברי הרבי בנוגע לתמימים על אודות האיסור שבשתיית 'משקה', הרי תמים שההתקשרות נוגעת בעצם נפשו, צריך להזדעזע 'געוואלד'! למדתי עכשיו מה שהרבי אומר על השלילה של 'להשתכר בפורים', זה מדבר אלי! זו הנקודה של 'ואתה תצווה', לראות מה הרבי – מרדכי היהודי של דורנו, הרועה ומפרנס את האמונה של החסידים, על ידי שאנחנו דבקים לציווים שלו – תובע מאיתנו.

איך 'משקיעים בהתקשרות'?

אם ניקח כדוגמה מה שקורה בעולם, נוכל להבין. בחור צעיר שואף להיות רופא, לדוגמה. הוא לומד שנים רבות, משלם הון עתק של כספים, ובמהלך הלימודים הוא עוד הולך לעבוד כמלצר כדי לכסות את הלימודים. אין לו חיים, לא כסף ולא רגע לעצמו – אבל הוא לרגע לא ממורמר, הוא יודע שיש לו מטרה שאליה הוא שואף. למה שאותה עבודה ויגיעה לא תהיה אצלנו?! מאיפה מגיעה הטעות שמוצר כל כך יוקרתי ומיוחד – כמו 'התקשרות' – יגיע אלינו בחינם?!

היום רוצים את הכל 'אינסטנט', בלי להתאמץ. אנחנו בדור שיש גמרא 'שוטנשטיין', משניות 'קהתי', 'שערי תוספות' ואפילו זוהר מתורגם, ובכל זאת מנסים להשיג 'כבישים עוקפי התקשרות', ולהיות מקושר לרבי בלי עבודה ויגיעה. צריך לזכור שהתשלום עבור המוצר היוקרתי ששמו 'התקשרות לרבי', שווה כל תשלום ומאמץ, ומחירו הוא: 'יגיעת נפש ויגיעת בשר', 'לב נשבר', 'עבודה ויגיעה'.

בתור ילד תמהתי על הסיפור עם הלל הזקן שעלה לגג ללמוד תורה. מגיע יהודי, שבקושי מרוויח כסף בשביל כלכלת בני ביתו בדוחק, ובכל זאת, הוא מחלק את השכר, ומחצית ממנה הוא משלם כדי להיכנס לשמוע דברי תורה. ופעם אחת, כשאין לו די כסף – אפילו לא בשביל אוכל לבני הבית והוא מבקש יפה להיכנס לבית המדרש – הוא נתקל בסירוב מוחלט מה כבר הוא ביקש?!

אבל, מסתבר שדווקא מסירות הנפש שלו, היא זו שהביאה אותו להפוך ל'הלל הזקן', נשיא ישראל. כאשר משלמים ומשקיעים, כשמוכנים להתאמץ בשביל משהו חשוב – זו הוכחה שזה באמת חשוב לך, ואז תוכל להגיע להצלחה רבה ומופלגת. איך אומר המשפט העממי: מה שבא בקלות – הולך בקלות.

ומה עושים כשזה לא כמו שצריך? פורים מגיע עוד רגע, נכנס אליו בעצבות או בשמחה?!..

חס ושלום. בוודאי בשמחה! פורים זהו הזמן המתאים. גם אם עד כה הדברים לא היו כמו שצריך, זה הזמן להחליט החלטות ולקבל כוחות, להתהפך מהקצה אל הקצה. 'הימים האלו נזכרים ונעשים'. בימים ההם היו בני ישראל בשפל גשמי ורוחני: גשמי – היות וכל בני ישראל ללא יוצא מן הכלל, בכל העולם היו בגזירת כליה חס ושלום, ורוחנית – הם עבדו עבודה זרה וחטאו בחילול ה', ובכל זאת – 'קיימו וקיבלו' בשמחה וטוב לבב את התורה שניתנה במתן תורה – ובשמחה.

צריך לזכור מה שהרבי אומר בשיחת ה'דבר מלכות' של שבוע שעבר, פרשת 'תרומה': 'כאשר יהודי מתבונן בכך [של'משכנס אדר' יש כח להפוך אפילו את דרגת החושך של 'ממעטים בשמחה'] הרי זה מביא אותו לשמחה גדולה ביותר, ושמחה כזו שמשנה גם את הגשמיים שחי בעולם הזה על פי גדרי טבע העולם. תכונת השמחה פועלת וחודרת בכל עניני האדם. כשאדם שמח – הוא עצמו חי חיים שמחים, שמחה שמשפיעה על כל מעשיו ועל כל דבר שהוא בא איתו במגע, ולא רק אותו, אלא משמח גם אחרים שבסביבתו. שמחה זו מכניסה הצלחה יתרה בכל פעולותיו וכל חייו – כנראה במוחש'.

חסיד אחד שכתב לרבי 'הצמח צדק', השיב לו הרבי: אדם צריך לשמור על מחשבתו, לחשוב רק מחשבות משמחות. עליו להיזהר שלא לדבר בדברי עצבות ומרה שחורה, 'רק אדרבה להראות בעצמו תמיד תנועות משמחות כאלו הוא מלא שמחה בליבו, אף על פי שאין בליבו כן בשעת מעשה, וסופו להיות כן', ואז סופו להיות כן באמת ('אגרות קודש' אדמו"ר ה'צמח צדק' עמוד שכ"ד).

כך או כך, גם אם המצב לא כמו שצריך, הרי שבדיוק לכך נאמר לנו במגילה, כהוראה נצחית ומעודדת לכל יהודי, חסיד ותמים באשר הוא: 'ובכן אבוא אל המלך – אשר לא כדת'. גם אם המצב לא כמו שצריך להיות, חג הפורים הוא הזמן 'לבוא אל המלך', להתקשר לרבי מלך המשיח בחבלי עבותות אהבה.

הרבי דיבר על השמחה בכלל, כאמצעי לזירוז הגאולה, וגם – שצריכים לטעום את הגאולה. איך מקשרים את השמחה בכלל ובפורים בפרט, לכל נושא הציפיה לגאולה?!

ההבדל לכאורה בין אדם שמח לאדם שאינו שמח, הוא שאדם שלא בשמחה מסתכל על מה שאין לו, על מה שהוא היה רוצה שיהיה לו ועדיין אין לו, ואילו אדם שמח – שמח ממה שיש לו כבר. נדמה לעצמנו אדם שקיבל המחאה בנקאית על סכום של מליון דולר, אבל אפילו כסף לאוטובוס, כדי להגיע לבנק ולפרוט אותו – אין לו. הוא מחליט ללכת ברגל וכשמגיע אחרי צעידה ממושכת, הוא מגלה שהבנק סגור! 

למחרת הוא מגיע שוב ובזמן, אבל אז הבנקאי מסביר לו שהוא כרגע לא יכול לפרוט לו את הצ'ק, היות וצריך אישורים ממנהל הבנק, ממס הכנסה וכו'. מצד אחד, הוא עשיר גדול. יש לו מליון דולר ביד! ומצד שני, הוא עני מרוד, תכל'ס, אפילו פרוטה אין לו בכיס לנסיעות. נשארה לו צורת ההסתכלות, לטוב או למוטב, ולא להתייאש עד שיקבל את הכסף במזומן.

כך אנחנו, והרבה יותר מכך. הרבי נתן לנו צ'ק בנקאי – הבטחה ונבואה שהנה הנה משיח בא, מצד שני, אנחנו מביטים סביבנו ורואים גלות. עכשיו, תלוי במה נתמקד, האם בגלות והקשיים, או בגאולה הקרובה ש'כבר בידיים שלנו'. זה מה שהופך חסיד לשמח, או חלילה ההיפך.

העיסוק בלימוד גאולה ומשיח צריך להיות ברצינות (לא רק בשביל להשתתף בהגרלה או נקודות), אלא ממש כי זה 'הלחם' שלנו. כשאברך או תמים אוכל, הוא לא אוכל 'כי הרבי רוצה שיהיו נשמות בגופים', אלא כי הוא רעב וזה טעים לו! כך צריך להיות העיסוק המתמיד בעניני 'גאולה ומשיח', ואז, כפי שהרבי מלך המשיח אומר, מתחיל 'לחיות' גאולה.

ממילא, לא יפריע ליהודי מה שאין לו, הוא מסתכל על כל רגעי הגלות האחרונים 'מלמעלה', והוא בשמחה ממה שיש לו וממה שתיכף ומיד יהיה לו, כשהרבי מלך המשיח יתגלה ו'ימלא כבודו את כל הארץ' וכל העולם כולו יכריז 'יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד'.

חבּוּרֶה מספקת פלטפורמה לכותבי תוכן ואינה אחראית על איכות ואמינות התוכן ובכלל. לדיווח על טעות או הפרת זכויות ולכל דיווח על התוכן לחץ כאן. ייתכן שהתמונות בכתבה יהיו כפופות לזכויות יוצרים

2 תגובות
כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  1. מאור הגיב:

    אצל החבדניקים לחיים זה דבר שבשיגרא מקווה שישפיע עליהם להשתכר ולצא ידי חובה חח

  2. גבריאל גיגי הגיב:

    דברים נשגבים ויפים פורים שמח לכל בית ישראל

כתבות נוספות של לחלוחית גאולתית חבד
עוד באותו מדור
ajax loader
- תוכן בבדיקה טרם עלה לאתר -
- תוכן בבדיקה טרם עלה לאתר -
האפליקציה שלנו מחכה לכם התקינו עכשיו