תקנת הציבור אל מול תקנת היחיד

אין זה סוד שבראשית ימי הישוב החדש והקמת מדינת ישראל נלחמו ראשי הציבור החרדי על עצם קיום הציבור. המשימה של הקמת וגיבוש הציבור החרדי, הקמה ושמירה של עולם התורה והישיבות, של המושג אברך, של מערכות חינוך מתפקדות ועוד הדירו שינה ובצדק מעיניהם של מנהיגי הציבור הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית.
אין ספר שמאמצים אלו צלחו ברובם והפריחה האדירה שחווה הציבור החרדי מעידה כאלף עדים על הצלחה זו.
אמנם, התמקדות זו בבניית הציבור באה לעיתים על חשבון היחיד, והעיסוק בהקמת הציבור החרדי הסיח את הדעת מהעיסוק בפרט ובמצוקותיו.
כך למשל אפשר להבין גם אם לא להסכים, כי הרבה מהעוולות שקרו ולעיתים עדיין קורות בציבור החרדי (דוגמת החיפוי על מעשי אלימות ופגיעה מינית) אינן מעידות על הסכמה או הצדקה ח"ו של מעשים אלו, אלא כשנעשו מעשים כאלו ע"י דמויות שפגיעה בהן היתה מעלה חשש של פגיעה בכלל מאמצי הבניין של הציבור החרדי הכללי נדחה הטיפול הראוי בהם מפני מה שהיה נראה כטובת כלל הציבור (מה גם שקשה היה להאמין ולפגוע בדמות שכזו על סמך תלונה שנראתה לעיתים רחוקה מהמציאות). יש לזכור כי גם בציבור שמחוץ לציבור החרדי לא הייתה אז רווחת ההקשבה לנפגעים אלו ומרבית המעשים הוגדרו כנורמה מסויימת והמתלוננים כאנשים שאינם מבינים את העולם בו הם חיים. ככל שהפוגע היה בכיר יותר והטיפול בו העלה את החשש לפגיעה רוחבית בציבור העדיפה ההנהגה לחפות ולטייח מעשים אלו כדי לא לפגוע בתועלת הציבורית הנובעת מאותו אדם.
גישה בעייתית מאוד זו נותרה בחלק ממערכות הציבור החרדי עד היום. אולם נוכח המציאות המשתנה יפה יעשו הגורמים האמונים אם ידאגו לשרש אותה לחלוטין גם מאותם מעוזים ספורים בהם היא נותרה.
שני הדברים העיקריים שהשתנו הם א. הציבור החרדי גדל והתחזק מאוד! טיפול במקרים בודדים של אנשים חשובים ככל שיהיו שסרחו אינו מסכן עוד את כלל הישגי הציבור ולא מעמיד אותם במבחן. (ולא שלטעמי יש בכך משום תירוץ לטיוח או להתעלמות, אך לו יצוייר) ומהצד השני של שינוי זה מגיע גם כח מאוד חזק של אותם משפיעים מה שמקשה את הגישה אליהם ואת הטיפול במעשיהם וגם את הרצון של נפגעים לפתוח את העניין כי יש להם הרבה מה להפסיד מעימות עם בעל כח חזק כל כך.
העניין השני שהשתנה הוא העולם בו אנחנו חיים. העולם כולו עבר הפיכה מעולם של ערכים של כלל לעולם של ערכים של פרט. (זוהי תמצית התפיסה המערבית הקלוקלת. היא מעמידה את האדם והנאותיו במרכז ועל כן כל עוון וכל חטא מותר כל עוד הוא אינו פוגע בזולתו. היהדות כמובן נלחמת בגישה זו אולם זהו נושא למאמר נפרד) גישה זו עם כל חסרונותיה אולם גם עם יתרונותיה שולטת כעת בעולם לטוב ולמוטב ואם נאהב זאת אם לאו. צריך להיות עיוור כדי שלא להבחין שתפיסות אלו מחלחלות גם לתוך הציבור החרדי. יש שידרשו לשבח או לגנאי (עוד נושא למאמר נפרד…)אולם המציאות ברורה, ואי אפשר להתכחש לה עוד.
וכאן מתחולל המשבר. גישה זו לא מתיישבת עם הגישה הישנה של הציבור החרדי ל(אי) טיפול בבעיות. היא דורשת כבר כעת מחיר נורא מהציבור. הפרשה שהתפוצצה לאחרונה היא רק קצה הקרחון, לא רק מבחינת הפגיעות המיניות אלא מכל סוגיית הניהול הכולל של הציבור החרדי.
סח לי אחד מהבכירים העובד בתעשיית הנושרים הענפה (שהיא חלק מהסימפטום…. עוד נושא וכו') שעיקר סיבות הנשירה כיום הן פגיעות מיניות ושחיתות, וברוב המקרים שתיהן יחדיו.
ההסתרה והטיוח שאולי נתפסו בזמנו תנאי לקיום החברה החרדית הפכו עם הזמן להיות האיום הגדול ביותר על קיומה של החברה שלנו. אם פעם ראינו את עיקר הנשירה בציבור והחזרה בשאלה בתחום השוליים, החלקים החלשים יותר בחברה, נוער בעייתי שהיה מועד יותר לפורענות מבתים בעייתיים הרי שאין ספק שבעיה זו מתפתחת יותר ויותר בקרב מה שנקרא המיינסטרים של הציבור. אותם יוצאים בשאלה נראים יותר ויותר כבנים נורמטיביים של הציבור החרדי "הרגיל".
לא אוכל להתעלם מהנטיה החרדית הקלאסית והנכונה להאשים ובצדק את הפלטפורמה שבה נכתבים דברים אלו, קרי האינטרנט. לא משום שהאינטרנט הינו מקור לתאוות איומות (מה שבהחלט נכון ועלול להשחית את הנפש בראיה אחת וכו') אלא בעיקר משום שהאינטרנט מפיל את חומות הבידוד שהקימה החברה החרדית לאורך שנות קיומה וחושף בעיקר את הנוער לצורת חשיבה אחרת, מערבית יותר על האינדיבידואל, תפקידו והגשמתו. אפשר לכתוב מאמרים שלמים בעד או נגד חשיפה זו והשלכותיה (נושא וכו') ועל חדירת ערכי המערב לתוך הציבור החרדי אולם האפשרות להתעלם ממנה לחלוטין כבר אינה קיימת! השפעה זו כאן והיא כאן כדי להישאר ויעידו על כך כלל השינויים שעובר הציבור החרדי. והציבור ובעיקר הנוער החרדי שכבר מזמן למד לשאול שאלות ולא לציית כעיוור כבר לא מוכן לקבל את ה"גישה" של טובת הכלל על חשבון האישי.
ההבנה של שני גורמים אלו וההתחשבות בהם ע"י ההנהגה הינן מחוייבי המציאות ומהוות גם תמרור אזהרה בוהק ובעיקר נושא לשינוי דחוף באם הציבור החרדי חפץ בחיים והמשכיות. מה שהיה לא יכול להיות יותר, כי בנפשנו הדבר!