ממלכתיות עלולה להיות אליליות

הזמן הרב שחלף מעקירת חבל גוש קטיף מאפשר לנו להתבונן על כמה יסודות שמוטמעים בנו, בלי שנצא מכלינו.

לפני מספר ימים כתבתי בחשבון הפייסבוק שאני גאה באחינו מגוש קטיף שלא גררו את עם ישראל למלחמת אחים למרות העוול הנורא כלפיהם. אבל שיחד עם זאת – האמירות המוכנות מראש שאנחנו אוהבים ללא תנאי, מזמינות את הפגיעה הבאה. "ציבור חייב להעמיד מחירים מול אלו שפוגעים בו ולגבות מחירים. בדרך חוקית ובתוך מסגרת המשחק; אבל להיות במשחק ולא להפוך לשק חבטות של מדינת ישראל".  חתמתי את דברי בקריאה לסכל את גלעד שרון ומועמדותו לכנסת. מי שהיה אדריכל האירוע הזה לא צריך להכנס לכנסת כאיש ימין, לשבת עם עדר הבקר שלו ולרעות אותו עד אחרית ימיו.

נקלעתי לויכוח שמתרחש בכמה הזדמנויות אבל ניצת בעקבות הדברים על גבולות הממלכתיות שלנו. כלומר האם המדינה; הממלכה, מחליטה שעלינו לצאת ממקום מסויים, האם האחריות הממלכתית מחייבת שניכנע ללא קרב?

ובכן מבקש לעשות סדר על פי עניות דעתי.

ישנן שתי בחינות לממלכתיות.  הממלכתיות האזרחית המשותפת לכל המין האנושי, כי האופציה האחרת היא שנבלע אחד את השני. זו תפיסת עולם רציונלית שמקבלת כללי משחק ומבינה שעליה לוותר כשהרוב מחליט אחרת, משום שאין דרך אחרת לחיות בשלום. למותר להסביר מדוע מוכרחים לסגל את הגישה הכללית הזו.

אבל זו אינה הממלכתיות כפי שנוסחה בספסלי בתי המדרש של מרכז הרב ובנותיה. ישנה ממלכתיות שהאומר שלה הוא – שימו לב לעם ישראל; עם ה'. עם ישראל שהתארגן אחרי 2000 שנה כאורגן חיים אחד. פועם בו רצון לאומי והרצון הזה מחובר באלפי נימים למה שגדול מהפוליטיקה הזמנית. יש בו ענין אלוקי ויש עליו השגחה אלוקית מופלאה. אנחנו לא יכולים לכפות את דעותינו ולחשוב שאנחנו מבינים טוב יותר וגם אם גדולים חלומותינו, אנחנו תלמידי הקמעא קמעא, היודעים לראות את המגמה בתוך המאורעות הסבוכים.

משמעות אחת היא ביחס לממשלה הנתמכת על ידי אויבי ישראל שיושבים בה לצערנו. אמנם נמשיך לדרוש בשלומה של מלכות ולהתנהל בהתאם ואפילו נתפלל לשלום ראשי המדינה שגורלנו בידם. אבל לא נטעה לחשוב שהם המשקפים את רוח האומה.

המשמעות השניה היא שאנחנו כאן כדי להילחם. כלומר – אי אפשר להניח שפורום חווה כזה או אחר שאוכלים בו כמה דברים טובים ומייצרים תעלולים פוליטיים הרי גורל, יתקבל אצלנו כאילו ירד מהר סיני. אנחנו חייבים להילחם על עמדותינו, גם במחיר של נימוסין והליכות. לא כי 'מגיע לנו' או כי 'זה לא צודק'. אלא כי אם לא נעשה כך – נהפוך לילד המוכה של הכיתה שבכל שעת לצון הופך לשק החבטות הכללי ובכך ממש נפגע בעם ישראל ונרבה את ההשחתה

אנחנו חייבים לייצר מחירים  – אם גלעד שרון לא יחטוף כעת את עומק התיעוב והדחיה מאתנו, רק כי לא נעים לריב,  במו ידינו נגלה את רפיסותנו. הפוליטיקאי הבא כבר ידע – דתיים הם ציבור שקל לרמוס. אין מחיר לפגיעה בהם. אנחנו צריכים שהם היושבים על גורלנו ידעו שנרדוף אותם עד אחרית ימיהם אם יעשו מעשי עוול. אנחנו צריכים להיות ב'משחק' הזה. זה כלל ראשון בתורת המשחקים – אם משאית נוסעת מולך בעוצמה ואתה אוטומטית יורד מהדרך, הפסדת את המערכה. מול משאית שדוהרת מולי אכין כלי מתאים ואדהר בכוח למולה. יש מחיר להתנגשות. גם לצד השני.

האם אני ממליץ לרדוף את כל מי שידו היתה במעל הגירוש? לא – כי זה לא משרת את העניין, למרות שאם הייתי יכול הייתי שולח את צחי הנגבי הביתה ללא היסוס. אבל שרון הוא הסימבול. אם היה פורום חווה – הוא היה המלצר שהגיש את הסטייקים המדממים להנאת המעגל שיצרו שם.

ז'בוטינסקי כתב בהמנון בית"ר: "יוקם לנו גזע – גאון ונדיב ואכזר" -אכזריות לפעמים היא כלי נשק להקמת הצדק הלאומי.