הפחד הגדול של האולפנים

בעולם שמחוץ לאולפנים מתרקמת הרוח של האומה, אבל זה לא כל  כך 'מוכר'. התקשורת חייבת את המזון שלה כדי להתקיים וזה אומר נקודות חיכוך ומחלוקת וכל מה שמייצר בשפה המקצועית 'טראפיק'.

כל מה שרוצה מנהל ערוץ תקשורת הוא שאנשים יבחרו במסך שלו על פני המתחרים וכדי לעמוד במשימה הוא חייב לייצר את הדרמה. הדרמה היא במשבר, בתמונה של אובדן דרך או ב"סוף העולם" שמתקרב. הדרמה היא בשערוריה; כמו לקחת ראש ממשלה כושל שבייש את עם ישראל בבית הסוהר או רמטכ"ל בינוני שיצא בשן ועין ממלחמת לבנון השניה. ככל שאתה קיצוני והיסטרי ומלא שנאה, פלוס הדרגות הנוצצות שאתה מציג, שכביכול מייצרות נראות של 'אוטוריטה', כך יותר אנשים יפלו בפח וכך הרייטינג יעלה.

אני לא יועץ תקשורת ולא יודע איך עושים אותה אחרת. מה שברור הוא שאי אפשר להתלונן על גשם שהוא רטוב. אנחנו זקוקים לתקשורת, אבל צריכים מטריה כדי שלא להירטב יותר מדי.

זכינו להיפגש עם הורים לחטופים ולחיילים שנפלו ולמול עינינו  מתרקמת לה שפה אחרת.

כל שפה זקוקה למעיין תרבותי שירווה אותה, אבל למעט הצורך הקיומי לא היה עד היום מקור טוב יותר. המלחמות על הקיום לא חייבו את פריצת גבולות התודעה המוכרים – עם כנגד עם. כובש מול נכבש. ארץ ישראל מול עם ישראל  ובאופק ממתין איזה סידור מדיני "הגיוני" שכולם ישמחו בו. עזה וסינגפור ערים תאומות.

הפחד הגדול של אולפני שישי הוא מן הגילוי הגדול של האמונה. מתעצומות הרוח והנפש של הלוחמים והוריהם. לשבת בסלונים שלהם הוא לקבל הצצה אל הנשגב שבנשמה היהודית.

אולי ביומיום אנחנו נדחפים ומציקים פה ושם כי גם אנחנו בני אדם. אבל באים הרגעים האלו ומלמדים שאנחנו פשוט גדולים.

השתחרר עכשיו איזה מחסום פסיכולוגי שמנע מאנשים ללכת את כל הדרך אל הזהות המלאה שלהם. כביכול התרבות המערבית המתקדמת, הפכה למשקולת שהכבידה על הנפש מלהמריא לגובה הראוי לה וכעת השתחררה.

אנחנו שומעים את האמירה הבהירה שאנחנו יהודים. שאנחנו צריכים להיות יותר מחוברים לזהות שלנו. לאמץ את המורשת שלנו. לא להתבייש בה וזה מרגש ומרומם את הנפש.

היינו במרכז אקספו בתל אביב, אותו מארגני פסטיבל הנובה הפכו למקום התייחדות עם האסון תוך הדמיה של האוירה, המוזיקה והאוהלים. אפילו הריח נשמר, כפי שסיפרו המארגנים.

הפסטיבל הזה התקיים בשמחת תורה ובניגוד לכל מה שאני מאמין בו, אבל האמרגן שלמולי כולו עדינות ואהבת אדם. גם השפה שלו משתנה והוא מספר על שיעור שמתקיים בזוהר לחבורה שלו ובסוף אומר שהם צריכים לעשות חשבון נפש  וכנראה שלא יעשו את זה שוב בשבתות.

הדור שדיבר הכי הרבה על הצלחה חומרית ועל אקזיטים בהייטק. זה שקיבל לורידים את התרעלה של הערוצים החלושים והעשירים, שניסו בכל כוחם להציג את הזהות היהודית כנלעגת, ניצח בלהט נשמתו.

אני מאמין שהשפה החדשה שכעת נרקמת בבתי העלמין ובאוהלי האבלים תלווה אותנו עוד זמן רב. במעיין שהיא יונקת ממנו יש מים חיים ומי ששתה מהם, יתקשה למצוא ענין במים הנרפשים של אולפני הטלויזיה הישנים.

פורסם בשביעי, פרשת ויחי תשפ"ד