גיוס מאהבה

לאחרונה הוקמה בקול רעש גדול חטיבת החשמונאים. שוב פעם, באופן בלתי מפתיע, כשיורדים לפרטים מגלים שאין פה בשורה גדולה מדי. בפרט כשמדובר על כמה עשרות מתוך מגזר של למעלה ממיליון איש. כבר עשרות שנים מחפשים לגייס חרדים לצבא בכמויות גדולות, וכל פעם, באופן מפתיע, זה נכשל מחדש.

איך אמר אלברט איינשטיין? "אי שפיות היא לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות". אם גיוס חרדים נשאר בלתי פתור עד עכשיו כנראה שפספסנו משהו בדרך. אז נכון, לאחרונה הצבא התגמש והציג מודל שבו יש שמירה מלאה על אורח החיים החרדי, אבל שאלת הגיוס היא הרבה יותר מפרקטיקה, היא השאלה שלנו כחברה איך אנחנו מתייחסים לגיוס חרדים.

בדרך כלל כששומעים דעות על גיוס חרדים שומעים אחד מהשניים: יש שאומרים שצריך להכריח את החרדים להתגייס בכוח, להטיל עליהם סנקציות, לשים בכלא וכן על זה הדרך. ומנגד יש טוענים שצריך לתת להם להישאר מחוץ לכל העניינים הצבאיים. בגלל התורה, בגלל שהם לא בנויים לזה, בגלל שהם כבר תורמים בדרכים אחרות, או כל מיני תירוצים אחרים.

ובכן, אני חושב שהאמת באמצע. יצאתי דתי לאומי קלאסי? אולי. אבל החוכמה היא לא רק להגיד שהיא באמצע אלא גם לפרט מה ואיך.

קודם כל בתפיסה שאומרת לגייס חרדים בכוח יש טעות יסודית בהבנת המושג צבא. גיוס חרדים בכוח יכול לעבוד רק אם חיילוּת היא עבדות. אם היא מסתכמת בכמה פעולות טכניות, ואפשר לשים איזה נוגש על כמה אנשים ולהשיג את ביצוע המשימה. הבעיה היא שחיילות היא תפקיד רחב עם הרבה אחריות ושיקול דעת. אפשר להכריח אנשים להגיע לבסיס, אפשר גם להכריח אותם לרוץ. אי אפשר לכפות עליהם להגיב תמיד בקור רוח, להיות מגובשים ולפעול בנחישות. כל אחד מבין, וגם הצבא בנוי כך, שאם לחיילים אין מוטיבציה כל מלחמה תיכשל.

איך אמר לי חייל פעם? "אני מקווה שכולם מבינים שהפלג הירושלמי לא רוצה אותנו וגם אנחנו לא רוצים אותם".

אבל מעבר לטעות בהבנת המציאות, יש בתפיסה לגייס בכוח גם מבט מאוד שטחי על מי שאנחנו. זאת נקודה קצת עמוקה אבל צריך להבין אותה:

אם תשימו לב הסיסמה של גיוס חרדים בכוח היא "שוויון בנטל", כאילו אנחנו אנשים שמחפשים לנוח אבל יש לנו נטל, ולכן אנחנו צריכים לחלק בשווה את הנטל בין כולנו. וזאת תפיסה מאוד שטחית שמתעלמת מההיסטוריה שלנו ומהמהות שלנו. אנחנו עם ישראל, עם נבחר בעל היסטוריה של אלפי שנים. המלחמות שלנו הם לא "נטל", ואנחנו מחפשים יותר משוויון. מלחמות הם לא דבר רצוי, אבל אחרי שיש מלחמה המלחמה היא קודש ובעלת משמעות גבוהה. ואמנם צריך שיהיה שוויון, אבל זה רק הצד החיצוני של מה שצריך, אנחנו אחים ואמורים להיות בשותפות גדולה ועמוקה אחד עם השני. לא רק שוויון בימי מילואים, אלא ערבות הדדית שבה כל אחד מוכן לעשות הכול בשביל השני. התפיסה כאילו מדובר בתורנות לשטוף את החצר בין שכנים היא תפיסה שמעקרת את כל הרוח שמכוחה אנחנו נלחמים.

מצד שני גם כל מיני טענות שצריך לוותר לחרדים, אם זה טענות שממש רוצות לפטור את הציבור החרדי מהצבא, ואם זה רק כאלו שרוצות להקהות את החובה שלו להתגייס, גם הם נובעות מתפיסה מוטעית. המשמעות של אי התגייסות לצבא היא ניתוק משאר העם. כמה שנרצה להגיד אחרת או להתעלם זה לא יעזור. ציבור שלא מתגייס הוא ציבור שאומר "אני לא רואה את עצמי חלק מהמדינה". ולא צריך להתאמץ להוכיח את ההנחה הזאת, כי מי שרק יקשיב קצת יוכל ממש לשמוע את החרדים אומרים את זה בעצמם. ומאותה השלילה של התפיסה שאומרת שאנחנו שותפים, מהשלילה הזאת ממש אנחנו צריכים לשלול גם את המחשבה שיתכן שחרדים לא יתגייסו. אנחנו עם ישראל וצריכים להיות ערבים זה לזה ולחיות ביחד. לא יתכן ניכור של חלק מהעם לשאר העם.

לכן אני מציע לא ללכת לדרך קצרה שהיא ארוכה. לא להגיד "בוא נגייס בכוח" ולא "הם לומדים תורה הכול בסדר". לחפש מחדש את החיבור בין הציבור החרדי לבין שאר העם זה הדרך. אנחנו צריכים להחזיר את האח שמסתגר בחדר שיהיה חזרה עם כל המשפחה מתוך אהבה ורצון טוב, ואז בוודאי יהיה טוב יותר לכולנו ביחד. הרווח בכוח אדם יהיה הרווח הקטן מבין הרווחים שיהיו לנו.