אליהו הנביא בתחנה המרכזית: סקירת הספר החדש והמרתק

החנויות לאורך רחוב 44 כבר נסגרו באותו לילה. דממה השתררה בבנייני המשרדים. הרחוב היה חשוך, פרט לפנס רחוב פה ושם. פנינה שרם מיהרה לתחנה המרכזית גראנד סנטרל, ומשם התכוונה לתפוס רכבת בחזרה לביתה במחוז ווסטצ'סטר.

היא יצאה עם כמה חברות להצגה ונהנתה מארוחת ערב ומבילוי לילי נפלא. כעת נחפזה לשוב הביתה למיטתה החמימה והנוחה. כשהגיעה לפינת רחוב 44 ושדרת פארק, הבחינה באורות התחנה המרכזית נוצצים במרחק גוש בניינים וחצי לערך, ואז החישה את צעדיה. היא הייתה לבדה, ונשאה תיק צד עשוי קנבס וארנק. נקישות מגפי העור שלה הדהדו מהמדרכה. הרחוב היה נטוש. איש לא פסע לקראתה, ואיש לא פסע לצדה או מאחוריה.

אך ניו־יורק היא עיר של אין־ספור הפתעות, מקום שבו מפגשים בלתי צפויים יכולים לצוץ בכל צעד. עם זאת, דבר לא יכול היה להכין את פנינה למפגש שעמד להיקרות בדרכה. איפה שהוא באמצע רחוב 44 עמד שלט רחוב ישן. עמד פעם — אך לא עוד. כל שנותר ממנו היה בדל עמוד חלוד, שבלט מהמדרכה לגובה 15 סנטימטרים לערך, כמו ציפורן של מכשפה שמגיחה מתוך קבר.

פנינה צעדה במהירות, קרוב לשפת המדרכה, ואז הושטה הציפורן ואחזה בכף רגלה השמאלית. היא איבדה את שיווי משקלה ונפלה בעוצמה קדימה, וללא כל התראה חשה את גופה משייט לעבר המדרכה. בתוך ראשה התחולל עיוות זמן מוזר — היא נפלה מהר מכדי שתוכל להתכונן למכה, אך נדמה היה שההתרחשות כולה קורית בהילוך איטי. היא ידעה ללא צל של ספק שפרצופה עומד להתנגש במדרכה, שאפה יישבר או ששיניה יתרסקו, ולא היה דבר שיכלה לעשות כדי למנוע זאת. לרגע ארוך נדמה היה שהזמן עומד מלכת, והקרקע ממהרת לקראתה ללא הרף.

ואז, ממש ברגע האחרון, הופיעה יד, תפסה אותה בזרועה ומשכה אותה בכוח למעלה והרחק מהמדרכה. פנינה מצאה את עצמה עומדת שוב על רגליה, מתנשפת בכבדות, דמעות מערפלות את ראייתה. היא התייפחה ברגש עז. "מי הציל אותי?" תהתה לעצמה. "עובר אורח? בעל חנות שעובד עד שעה מאוחרת?" מזווית עינה הצליחה להבחין בדמותו של גבר שעמד לצדה, אך לא ידעה מיהו. "את בסדר?" שאל האיש. "כן, כן! תודה לך! תודה רבה לך!" השיבה. היא מחתה את הדמעות מעיניה והפנתה את מבטה לעבר מושיעה. איש לא היה שם. הרחוב היה נטוש כמקודם. בשני הכיוונים, המדרכה הייתה ריקה, החנויות עדיין היו סגורות, פנסי הרחוב עדיין האירו. נראה היה שאין מקום שאליו יכול היה האיש להסתלק.

פיה של פנינה נפער לרווחה, ועיניה שוב התמלאו דמעות. האם יצאה מדעתה? כן, היא מעדה. כן, בדל המתכת היה אמיתי. כן, היא ניצלה. אבל על ידי מי? מכל כיוון, ככל שיכלה לראות, הרחוב היה נטוש.

פנינה צעדה לעבר תחנת הרכבת, אך מחשבותיה היו כעת במקום אחר. היא שמעה בעבר סיפורים על אליהו הנביא, וסיפרה אותם בעצמה לעתים תכופות.

עד היום הזה היא בטוחה שאליהו הנביא בכבודו ובעצמו הוא שנחלץ לעזרתה בלילה הגורלי ההוא ברחובות הנטושים של מנהטן.