פרשת וארא

פרשת וארא פותחת באחד הרגעים הקשים בתולדות עם ישראל משפחות שלמות משועבדות, הורים חסרי אונים וילדים הגדלים אל תוך מציאות של דיכוי מתמשך. בתוך הסיפור הלאומי, מתגלה רובד משפחתי עמוק: כיצד שומרים על זהות, על תקווה ועל אחריות הורית כאשר המציאות חונקת ואין אופק נראה לעין.

הפסוק "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" אינו מתאר רק מצב נפשי רגעי, אלא מציאות משפחתית מתמשכת. כאשר הורה נאבק על הישרדות יומיומית, מתקשה לראות עתיד עבור ילדיו. השעבוד אינו רק פיזי הוא רגשי, תודעתי, ולעיתים מועבר מדור לדור. פרשת וארא מציבה בפנינו שאלה נוקבת: כיצד משפחה יכולה לגדל ילדים בני חורין בתוך מציאות של עבדות?

משה ואהרן מייצגים דגם אחר של משפחה. הם פועלים יחד, משלימים זה את זה, וממחישים את כוחם של קשרי אחים בהתמודדות עם משבר. משה, המנהיג המתקשה בדיבור, ואהרן, הדובר והמתווך מלמדים על כך שמשפחה אינה נמדדת בשלמות אלא ביכולת של כל אחד מבניה למלא תפקיד ייחודי לטובת הכלל. זוהי תזכורת לכך שגם בתוך משפחה, הכרה בשונות ובחולשות היא מקור לעוצמה ולא לחולשה.

העימות עם פרעה מדגיש פער תפיסתי עמוק בין שתי תפיסות של משפחה. פרעה רואה באנשים כוח עבודה בלבד; ילדיהם אינם אלא המשך של מנגנון השעבוד. מנגד, חזון הגאולה מבוסס על משפחות חופשיות הורים המסוגלים לבחור, לחנך ולהעביר ערכים. המאבק אינו רק על יציאה פיזית ממצרים, אלא על הזכות לגדל דור הבא שאינו כבול לפחד ולכניעה.

עשר המכות, המתחילות בפרשת וארא, אינן רק מכות למצרים הן גם תהליך חינוכי. כל מכה חושפת סדק נוסף במערכת המדכאת, ומאפשרת למשפחות העבריות להתחיל לדמיין מציאות אחרת. זהו תהליך הדרגתי של בניית תקווה: לא יציאה בבת אחת, אלא שיקום פנימי של האמונה בכך ששינוי אפשרי.

פרשת וארא מלמדת כי חירות משפחתית אינה מתנת שמיים מיידית, אלא תהליך. היא מתחילה בהכרה בכאב, ממשיכה ביצירת שותפות בין אחים, בין הורים לילדיהם, ובין דורות ומבשילה באומץ להאמין שגם מי שגדל בתוך שעבוד יכול להנחיל לילדיו עתיד אחר.

זהו מסר על-זמני: גם כאשר משפחה חווה קושי מתמשך כלכלי, רגשי או מערכתי עצם האמונה בשינוי והאחריות ההורית לשבור דפוסים הם תחילתה של גאולה.