פרשת בשלח: בין הנהגה לאמונה

פרשת בשלח מציבה במרכז הבמה הנהגה גברית מובהקת: משה מוביל, העם צועד אחריו, והנס הגדול של קריעת ים סוף מתרחש תחת הנהגה סמכותית, גלויה ומכריעה. אך הגאולה איננה מתחילה ברגע הדרמטי של קריעת הים, אלא הרבה קודם לכן בתוך הבתים, בתוך המשפחות, ובתוך הקשר שבין אב ואם לילדיהם.

שירת הים איננה רק שירה של ניצחון לאומי. היא ביטוי לתהליך ארוך של אמונה, עמידה והתמדה. מיד לאחר שירת הגברים, קמה שירה נוספת שירת מרים והנשים. שירה שאינה מסתפקת במילים, אלא מתורגמת לתנועה, לקצב, לנגינה. התופים והמחולות מבטאים שפה אחרת: שפת הרגש, החיבור והתקווה, זו שפועלת לא דרך פקודה אלא דרך השראה.

כאן מתגלה ההיבט המשפחתי של הפרשה. הנהגה לאומית אינה מתקיימת בחלל ריק. היא נשענת על דור שגדל בתוך משפחות שבהן לא נכנעו לייאוש. חז״ל מלמדים שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל לא משום שהובילו מערכות צבאיות, אלא משום שהחזיקו את הבית, את הזוגיות ואת הרצף הבין־דורי. כאשר הגברים התעייפו תחת כובד המציאות, היו מי שהתעקשו להמשיך לבנות חיים.

מרים הנביאה מגלמת איזון חיוני בין דמות אבהית לדמות אמהית. עמרם, האב, מייצג אחריות, גבול והכרעה קשה נוכח סכנה קיומית. מרים מביאה קול אחר קול של אמון בעתיד, של ראיית מה שטרם נראה. לא ביטול של דמות האב, אלא השלמה שלה. לא הנהגה ללא רגש, ולא אמונה ללא מסגרת. מתוך המתח הבריא הזה נולד מושיעם של ישראל.

הסיפור המשפחתי שבין קני הסוף מלמד עיקרון יסודי: כל ילד זקוק גם לדמות אבהית וגם לדמות אמהית. דמות אבהית מעניקה יציבות, גבולות וכיוון. דמות אמהית מעניקה חום, חיבור ויכולת להאמין גם כשהמציאות סדוקה. ילד שגדל עם אחת מהן בלבד חסר. רק החיבור ביניהן מאפשר בניית חוסן פנימי, זהות ברורה ויכולת לצעוד קדימה גם בזמנים קשים.

רעיון זה מקבל חיזוק משמעותי גם בהפטרת השבת שירת דבורה. שוב אנו פוגשים שירה, ושוב קול נשי ניצב במרכז. דבורה הנביאה והשופטת אינה פועלת לבדה: היא קוראת לברק בן אבינועם לצאת לקרב. ברק מסרב לצעוד בלעדיה, ודבורה נענית לא מתוך החלשה של ההנהגה הגברית, אלא מתוך הבנה שהניצחון דורש שילוב כוחות. יש צורך בהובלה, אך גם ברוח; ביוזמה, אך גם באמונה.

שירת דבורה, כמו שירת מרים, איננה שירה של רגע. היא שירה שנולדת מתוך אחריות לדור הבא, מתוך דאגה לעם כמשפחה גדולה. היא מדגישה שהישועה אינה פרי של כוח חד־ממדי, אלא של שיתוף בין נשים לגברים, בין הנהגה לסולידריות, בין שדה הקרב לבין הבית.

כך מתלכדות פרשת בשלח והפטרתה למסר אחד: הגאולה הלאומית צומחת מתוך גאולה משפחתית. לפני שיש עם יש בית. לפני שיש הנהגה יש הורות. ולפני שיש שירה גדולה על שפת הים או בשערי העיר יש קולות שקטים שמלווים ילדים, מחזיקים זוגיות ומטמיעים אמונה.

שבת שירה מזכירה לנו שהשירה האמיתית מתחילה בבית: במקום שבו ילד יודע שיש לו אב ואם, גבול וחמלה, מסגרת ותקווה. משם צומחת היכולת לשיר, להאמין ולבנות עתיד.