האשליה הלאומית: למה גיוס חרדים הוא לא הפתרון, ומהי ה"מלחמה"

זוהי כתבתי הראשונה (ובעזרת ה', לא אחרונה). תמיד היה לי רצון לכתוב דעת תורה וענייני השעה, וברוך השם, אודות ה-AI והבמה שרשת "חבורה" נתנה לי, שמחתי לנצל את ההזדמנות להשמיע קול.

הצורך במערך הסברה חרדי

לאחרונה, עיתונאים, פרשנים ומומחים חוזרים ומדגישים כי מדינת ישראל לוקה בחסר בכל הנוגע למערך הסברה מסודר מול העולם. אולם, ישנו כשל חמור לא פחות: היעדר מערך הסברה חרדי מול הציבור הישראלי הכללי. במחלוקת הבוערת סביב גיוס בני הישיבות, לציבור החרדי יש הרבה מה לענות ולומר, אך בהיעדר דובר או מנגנון שיטפל בנושא באופן שיטתי ומכובד הטיעונים נעלמים תחת גל הביקורת.

מלחמת מצווה או אימוץ "ערכי העולם"?

אחת הטענות המרכזיות נגד הציבור החרדי מגיעה מן המחנה הדתי-לאומי, הטוען כי גיוס הוא חובה משום שמדובר ב"מלחמת מצווה".

אם אכן אכפת לנו ממצוות, עלינו לבחון את שורש הבעיה: האם הממשלה והצבא מתנהלים על פי כללי השולחן הערוך?

אי אפשר לנהוג לאורך כל הדרך על פי כללי העולם והתקינות הפוליטית, ואז לטעון שמדובר במלחמת מצווה המחייבת את כולם. הדבר מתבטא בצורה בוטה בשורה של החלטות ותפיסות: החל מגירוש יהודים מבתיהם (ההתנתקות), דרך הוראות פתיחה באש מחמירות הקושרות את ידי הלוחמים ומסכנות אותם, וכלה בשחרור המוני של מחבלים עם דם על הידיים.

ברור לכולם שאם ההנהגה הייתה מקפידה על הדרך היהודית לא היינו מגיעים למקום שבו נדרשים כל כך הרבה לוחמים. כעת, קוראים ליהודים לשרת ולהיכנס לקרב. לעיתים נדמה שהכניסה ללחימה מוסכמת לא בגלל שהאויב מסוכן, אלא בגלל הפחד ממה יאמרו הגויים. איך אפשר לטעון שמדובר ב"מלחמת מצווה" ולדרוש מאיתנו להילחם שלא על פי דרך התורה?

למה 200 אלף חיילים נוספים לא יביאו ניצחון: מחסור בתפיסה, לא בכמות

זו טעות קשה לחשוב שמשבר כוח האדם בצה"ל ייפתר על ידי גיוס כמות גדולה יותר של חיילים גם אם מדובר ב-200 אלף חרדים שיגויסו לקרבי. המספרים לבדם אינם מביאים ניצחון.

הבעיה העמוקה והמהותית יותר היא המחסור בתפיסה: תפיסה של גאווה יהודית, תפיסה המעניקה גב וגיבוי לחיילים, ותפיסה המציבה את האינטרס הביטחוני הטהור מעל כל פחד מביקורת פנימית או בינלאומית. אם אנו חוששים להילחם ולהראות גבורה יהודית, ואם אנו מפחדים להציב מפקדים בעלי עמוד שדרה ערכי וזהותי אז אין משמעות לתוספת של חיילים, יהיו אשר יהיו.

כדאי שנשאל: היכן מקומם של מפקדים מופת כמו תא"ל עופר וינטר ודומיו, שהגאווה היהודית והמחויבות למסורת הם נר לרגליהם? דחיקתם של דמויות כאלה, בעלות תפיסה של ניצחון והנהגה ערכית, משדרת מסר קשה לכלל הציבור המשרת.

בנוסף לרוח, יש לדבר על תגמול: בעבר, שירות קרבי משמעותי היה "כרטיס כניסה" לעבודות נחשבות עם משכורות גבוהות יחסית. בשנים האחרונות, עם התפתחות ההייטק, צעירים רבים מעדיפים שירות ביחידות פיתוח טכנולוגיות, מה שמעניק להם מקפצה כלכלית אדירה ובלתי ניתנת להשוואה לחיים שלאחר השירות.

אם נשנה את הרוח בצבא לרוח ניצחון אמיתית, ובנוסף נעניק הטבות מכובדות ומשמעותיות, בפרט לחיילים בשירות קרבי זה יעלה מאוד את המוטיבציה לגיוס בקרב כלל הצעירים, ובהם גם החרדים.

תרומת החרדים: מתנדבים לשם שמיים מול קביעות ומקפצות כלכליות

חשוב לזכור: חלק גדול מהמתגייסים כיום רואה בשירות "מקפצה" לחייו הפרטיים לאחר מכן. השירות מאפשר להם קידום בצבא עצמו (קבע, דרגות, משכורות ופנסיה שמנה), או כרטיס כניסה לשוק העבודה האזרחי.

לעומת זאת, הציבור החרדי נמצא בחזית התרומה האזרחית: מתנדבי מד"א, הצלה, זק"א, עזר מציון, יד שרה וידידים. הם עושים זאת בהתנדבות מלאה, ללא שום מטרת רווח או קידום לאחר מכן בחייהם הפרטיים. זו אינה מחויבות של שלוש שנים, אלא של חיים שלמים שבהם הם רואים ערך עליון בעזרה לזולת.

דוגמה בולטת נוספת היא שלוחי חב"ד בארץ ובעולם: הם מקימים בתי חב"ד ללא שום תקציב התחלתי משמעותי, ותורמים את כל חייהם עבור כלל עם ישראל. זאת, בשונה משגרירים או דיפלומטים המקבלים משכורות והטבות מפליגות, ואשר במקרה שאינם שבעי רצון הם שובתים.

מתנדב ותיק בזק"א או שליח חב"ד אינו מקבל דרגות או פנסיה משומנת. אנו עושים זאת לשם שמיים, וכך אנחנו מחנכים את ילדינו.

 הגיע הזמן להכיר בתרומה העצומה של הציבור החרדי ובחשיבות לימוד התורה, ולהבין שמשבר כוח האדם אינו נעוץ בבחורי הישיבות, אלא בסדר העדיפויות הלאומי ובצורך הדחוף לחזור לגאווה וגבורה יהודית אמיתית, המכבדת ומתגמלת את לוחמיה.

והעיקר שנזכה תיכף ומיד להתגלות הרבי

מלך המשיח תיכף ומיד ממש!