עד כמה נחוצה 'עבודת השמחה' בעבודת השם? התוועדות מעוררת

לרגל פרשת 'כי תבוא', אנו מגישים התוועדות מעוררת בלעדית לאתר 'לחלוחית גאולתית' על נחיצות עבודת השמחה ובפרט בדורנו, וכן על השפעת 'עבודת התפילה' בשמחה על קיום התורה ומצוות ועל זירוז הגאולה • מתוך התוועדות של המשפיע הרה"ח יוסף יצחק סילברמן שליט"א – משפיע בישיבת 'דרכי תמימים' בתל אביב • לקריאה

•••

כתוב בפרשתנו פרשת 'כי תבוא' בסוף הקללות: 'תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.. ועבדת את אויביך'. ויש שלושה פירושים בפסוק זה: א] לפי משמעות רש"י הכוונה היא שלא עבדת את השם כשהיית במצב של שמחה ושלווה. ב] לפי פירוש הרמב"ם בהלכות לולב: אמנם עבדת את השם, אך לא עבדת את השם בשמחה. 

ג] ולפי פירוש האריז"ל [וראה פרק כ"ו בספר ה'תניא'] הכוונה היא שלא עבדת את השם בשמחה 'מרוב כל' – כלומר בשמחה רבה מצד הידיעה שכאן ניתן לקבל יותר על ידי קיום המצוות – יותר מ'עולם הבא' ששם רק נהנים מזיו השכינה ואילו כאן בעולם הזה כשמקיימים מצוות, ניתן להתאחד עם עצמות ומהות ברוך הוא.

[וכמבואר בסוף פרק ד' ב'תניא', שלמרות שלא ניתן לתפוס את הבורא ('לית מחשבה תפיסא ביה כלל'), אבל כאשר האדם מקיים תורה ומצוות, אזי הוא תופס בקדוש ברוך הוא ממש], ועל האדם לשמוח בזה שבעולם הזה יכול להתאחד עם הקדוש ברוך הוא יותר מבעולם הבא שרק נהנים מזיו השכינה.

••

בשנת תשנ"ד התקיים סיום הרמב"ם העולמי במלון מריוט בנו יורק. בין הנואמים החשובים בסיום הרמב"ם, נשא דברים האדמו"ר מאלכסנדר. זכורני את דבריו המיוחדים שהסביר את משמעות הפסוק 'תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל .. ועבדת את אויביך' – על פי משל מאדם שהתפרנס מגניבות והיה מסתיר את כל מה שגנב תחת הקש במחסן חצרו שנקרא באנגלית 'HAY' [הֵי], והזהיר את בנו הקטן לא לגלות לאף אחד מה הוא מסתיר תחת הקש.

הגיע היום שבנו החל ללמוד 'אל"ף בי"ת' בתלמוד תורה. המלמד התחיל ללמוד איתו את אותיות ה'אל"ף בי"ת' והורה לילד להגיד אחריו: 'אלף', 'בית' 'גימל' וכו'. לאחרי לימוד צורת האותיות, התחיל המלמד ללמד את הילד את צורת הניקוד של האותיות: 'קמץ' 'פתח' 'ציריה' וכדומה, וכיצד לקשר בין הניקוד לאותיות עצמם. 

כאשר המלמד שאל את הילד מהו הניקוד שיש תחת האות 'הי', הילד נבהל ולא רצה לענות, כפי שציווהו אביו.. המלמד שאל כמה פעמים מה יש תחת ה'הי', ולבסוף הילד אמר לו שאבא שלו אסר עליו לגלות מה הוא מחביא תחת ה'הי'.. המלמד כעס ואיים על הילד שאם לא יגיד לו מה יש תחת ה'הי', הוא יצליף בו עם החגורה שלו. ואז נשבר הילד וגילה שתחת ה'הי'  יש את כל הגניבות שאביו גנב.. סיים האדמו"ר מאלכסנדר ואמר: כך התורה מרמזת לנו, שאם לא עובדים את השם בשמחה, אז יש לחקור ולדרוש מה מסתתר שם מ'תחת' להתנהגות שלו החיצונית בקיום התורה ומצוות – כנראה שמשהו אינו כשורה..

••

הגמרא במסכת ברכות (דף לא,א) כותבת: 'אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה'.

יש פירוש חסידי שמי  אדם אינו עובד את השם 'מרוב כל', כלומר על ידי 'הרבה התבוננות' בעבודת התפילה [כי 'כל' זה בגימטריא האות נ', שמרמז לחמישים שערי בינה], וההתבוננות בחסידות בתפילה מביאה ל'שמחה וטוב לבב' [כמו שכתוב על ספירת הבינה 'אם הבנים שמחה'], אזי 'ועבדת את איוביך' – התורה מזהיר ואומרת שבסוף הוא יעבוד את היצר הרע שלו – שהוא האויב הכי קשה של האדם.

מה הכוונה עבודת התפילה 'בשמחה ובטוב לבב'? יש 'שמחה' ויש 'טוב לבב'. יש עבודה של התבוננות שנדרשת לפני התפילה, ועל ידה ניתן להיות בשמחה ועל זה נאמר 'אין עומדין להתפלל.. אלא מתוך שמחה'.  ויש התבוננות שנדרשת לפני התפילה הקשורה עם 'טוב לבב'. זאת אומרת שהדרך להגיע לשמחה אמיתית, זה מגיע על ידי ההתבוננות בחסידות באריכות התפילה. [כמובן שבכדי שההתבוננות בתפילה תפעל שמחה אמיתית, יש להקדים לכך את העבודה של חשבון הנפש ורגש המרירות מה' ב'קריאת שמע שעל המיטה', כמבואר בארוכה בספר ה'תניא' ודברי רבותינו נשיאנו].

(בעניין 'טוב לבב' נכלל גם שיהיה לו רגש אמיתי של אהבת ישראל לפני התפילה, ולא רק לומר בחיצוניות 'הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך'.. ולזה עוזרת גם נתינת צדקה לעני לפני התפילה, כי בזה הוא מראה במוחש איך שאכפת לו מהשני ושיש לו לב טוב).

מי שינסה להתעסק ב'עבודת התפילה' אך הוא בעצבות או בטמטום הלב ולבבו אינו שלם איתו במצב טוב או הוא בסכסוך עם חבירו או הוא מקשה את לבבו לפני העני שמבקש ממנו צדקה, יתקשה מאד לעורר הרגש אלוקי בעבודת התפילה. ובלי ההתבוננות בחסידות ב'עבודת התפילה' כדבעי הוא עלול לרדת מדחי אל דחי השם ירחם, ועד ליפול לידי תאוות היצר הרע כדי להשיג את התוצאה שמחפש – שיהיה 'שמח'.

••

בהתוועדות שהתקיימה בליל ג' תמוז תנש"א בישיבת חב"ד בלונדון, הגיע המשפיע המפורסם הרב מענדל פוטרפס ע"ה וישב לידי בקצה השולחן והתחיל לומר: יש שני תמידים שצריכים שיהיו אצלנו כל יום, כמו שבבית המקדש הקריבו קרבן תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים – א'] 'שויתי השם לנגדי תמיד' [כנגד תמיד שחר] וב'] 'חטאתי נגדי תמיד' [כנגד תמיד של בין הערבים] .

ואז המשפיע הראשי של הישיבה בלונדון – הרב מענדל גורדון, הקשה על ה'פלפול': לכאורה יש 'תמיד' שלישי: 'וטוב לב משתה תמיד' וכמו שנפסק בשולחן ערוך אורח חיים סוף הלכות פורים? ר' מענדלענה [בלחש] ביידיש: א קשיא איז קליפה, און א תרץ איז א שרץ [= קושיא היא 'קליפה' ותירוץ הוא 'שרץ']..

כעבור מספר שנים בח"י כסלו תשנ"ד הגיע הרב מענדל פוטרפס ע"ה, וישב לידי בשולחן בהתוועדות שהתקיימה לכבוד סיום התניא, היכן שלמדו אז תלמידי קבוצה תשנ"ד בישיבת 'חובבי תורה' בנו יורק[בביקורו האחרון בניו יורק לפני פטירתו]. בהתוועדות הוא שוב חזר על אותו אימרה שאמר בישיבה בלונדון שיש שני תמידים בבית המקדש וכנגדן שני תמידים בעבודת השם 'שויתי השם לנגדי תמיד' ו'חטאתי נגדי תמיד'. 

ואז שאלתי את השאלה שהרב מענדל גורדון שאל בישיבה בלונדון 'ומה עם וטוב לב משתה תמיד'? [ודווקא הפעם היה נראה שלפני שאלתי ר' מענדל היה קצת במרירות – אולי הוא ידע שזה הפעם האחרונה שהוא יהיה בניו יורק אצל הרבי – אך אחרי השאלה הוא היה נראה שמח יותר..]. ר' מענדל חשב ובסוף ענה שזהו 'מעל הכל וכולל הכל'. גם 'שויתי השם לנגדי תמיד' צריך להיות מתוך שמחה וגם 'וחטאתי נגדי תמיד' צריך להיות מתוך שמחה..

במאמר 'מרגלא בפומא דרבא' משנת תשמ"ו, הרבי מלך המשיח מסביר שבימינו עיקר עניין התשובה זה מתוך שמחה דווקא ולא בדג שכל כך על התשובה מתוך מרירות כמו שהיה פעם [על אף שכמובן המרירות נדרשת והכרחית לעבודת השמחה וכפי שהרבי ממשיך לתבוע זאת לאחר מכן, אך הדגש העיקרי הוא על עבודת השמחה].

היה תלמיד שפעם התלונן למשפיע הנודע הרב יוסף יצחק אופן שליט"א שהוא לא מצליח ב'עבודת התפילה'. אחרי בדיקת העניין התברר שאותו תלמיד משקיע יותר מדאי במרירות ב'קריאת שמע שעל המיטה' מידי ערב, וזה מה שגרם לו שאינו מצליח להגיע למצב של שמחה לפני תפילת שחרית. אחרי שהתלמיד צמצם את ה'מרירות' וחשבון הנפש בקריאת שמע שעל המיטה שלו בצורה מרוכזת וארוכה ללילי שישי בלבד [ובכל יום שיהיה ההתבוננות ורגש המרירות יותר בקצרה], הוא התחיל לראות יותר הצלחה בעבודת התפילה שלו ובקיום מאמר רבותינו זכרונם לברכה 'אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה'..

••

לא במקרה בי"ב הפסוקים שבחר הרבי עבור ילדי ישראל, הפסוק האחרון מסתיים ב'ישמח ישראל בעושיו פירוש שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת השם אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים'. חלק עיקרי מחינוך ילדי ישראל זוהי עבודת השמחה, שממתיקה דינים ומקרבת את הגאולה בפועל ממש. בתחילת כל בוקר ב'הודו' אנו אומרים 'התהללו בשם קדשו, ישמח לב מבקשי השם'. מי שמבקש את השם בעבודת התפילה בפנימיות, חייב לעבוד את השם בשמחה.

מי ששמח באלוקות, התורה שהוא לומד מאירה, המצוות שהוא עושה מאירים, הוא מסוגל לקבל בשורות לא טובות בשמחה [וכמבואר ב'תניא' פרק כ"ו ובאגרת הקודש דיבור המתחיל 'להשכילך בינה'], כי הוא מיד מבין איך שהכל באמת לטובה.

ובעניינים גשמיים הוא 'שמח בחלקו' וראה גם בהיום יום ל' סיון 'מענה רבינו הזקן לאברך עילוי מצוין ובעל כשרון מפורסם כשנכנס ליחידות שלו הראשונה – בשנת תקנ"ה בליאזנא: רוחניות וגשמיות הם הפכים בעצם מהותם. מה שמעלה בגשמיות, הוא חיסרון ברוחניות. בגשמיות, השמח בחלקו הוא הבעל מעלה הגדול ביותר. ועל ידי עבודה יגיע אחד כזה למדרגות הגבוהות ביותר. ברוחניות אבל השמח בחלקו החיסרון הגדול ביותר, והוא, רחמנא ליצלן, יורד ונופל'.

שמעתי סיפור עם הבעל שם טוב וראה על דרך זה בספר קיצור שולחן ערוך עם סיפורים חסידיים שפעם אחד מתלמידיו של הבעל שם טוב הסתתר בבית המדרש לראות מה הבעל שם טוב עושה בשעות המאוחרות בלילה ואז הוא ראה איך שארון הקודש של בית המדרש נפתח ומישהו יוצא משם. 

בעקבות כך, התעלף התלמיד מתחת לשולחן, ואז הוא התעורר וראה איך שמי שיצא מארון הקודש מבקש ללמוד ביחד עם הבעל שם טוב, אך הבעל שם טוב סירב ללמוד איתו. לאחר זמן שאל התלמיד את הבעל שם טוב, מדוע לא רצה ללמוד איתו? הבעל שם טוב ענה כי ראיתי שהפנים שלו היו עצובות ולכן ידעתי שלמרות שיצא מארון הקודש, אך הוא לא שייך לצד של קדושה שפניהם מאירות בשמחה.

••

'ישמח' זה אותיות 'משי"ח'. מי שעובד את השם בשמחה, הוא מגלה את הניצוץ משיח הפרטי שבקרבו ומקרב את התגלות משיח צדקנו בפועל ממש. במאמר דיבור המתחיל 'מי יתן מציון ישועת ישראל' (יב תמוז תש"ו), מביא הרבי הריי"צ את דברי המדרש על הפסוקים בתהילים (פרק י"ד ופרק נ"ג) 'מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב הוי' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל' ו'מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב אלוקים שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל'.

ומביא לכך הרבי משל לבן מלך שאירס לבת מלך וקבעו פרוסטגמיא [זמן קבוע] ליום פלוני, בנו של מלך מצפה לשמחתו, בתה של מלך מצפה לשמחתה ומי מעכב, הוי אומר פרוסטגמיא מעכב, כך הקדוש ברוך הוא מצפה לישועתן של ישראל [בשוב הוי' שבות עמו], וישראל מחכין לישועתו של הקדוש ברוך הוא [בשוב אלוקים שבות עמו], ומי מעכב פרוסטגמיא שנאמר 'כי יום נקם בליבי ושנת גאולי באה'.

וצריך להבין דכיון שהקדוש ברוך הוא שניהם רוצים בגאולה, מהו עניין היום שמעכב [ואינו דומה לחתונה שכתוב במסכת כתובות שנותנין לבתולה י"ב חודש להכין צרכי החתונה]? ומתרץ במאמר ש'מי' יתן – 'מי' הוא בחינת בינה שמספרו נו"ן שהוא פנימיות בינה (פנימיות הלב), והוא 'רעותא דליבא' ועל ידי זה הוא ישועת ישראל. 

וישועה זו באה מציון שהוא בחינת 'יחידה' שבנפש ומקיף ד'חיה' דבזה הרי כל ישראל שוין לטובה, והגילוי הוא על ידי בחינת 'מי', וזהו הקדוש ברוך הוא וישראל שניהם מצפים ומחכים לגאולה ומי מעכב? היום. ש'יום' הוא מלשון גילוי והיינו שיתגלה פנימיות נקודת הלב, והיינו דבהגלות נגלות בכל אחד ואחד מישראל נקודת היהדות, שהוא הגילוי דשם הוי' שבנפש, הנה אז תהיה ישועת ישראל בגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

ולהעיר שבין הזמנים שמבואר בחסידות שמתגלה יחידה שבנפש הוא בזמן שמחת חתונת בנו יחידו. הרי שעל ידי עבודת התפילה באריכות בהתבוננות בחינת 'מי' ומתוך שמחה, באופן שמגלה את בחינת נקודת היהדות 'יחידה שבנפש ומקיף דחיה' , הרי זה פועל ישועת ישראל וגאולה שלימה. שישו ושמחו בשמחת הגאולה, הנה הנה משיח בא!