מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים – הכרזת המן והצהרת כורש

בס"ד

הכרזת המן והצהרת כורש

 

ח וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם:

 

הרבה דרשות נאמר על פסוק זה, אוסיף דרשה משלי.

 

כידוע, בתחילת ספר עזרא, נותן כורש רשות ליהודים לשוב לארץ ישראל.

א וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: ב כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: ג מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: ד וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם:

במשך שנים רבות ה'מדענים' התייחסו לפסוקים אלו בפקפוק רב. היתכן?

אך לפני כמאה וחמישים שנה, התגלה 'גליל כורש' גליל חמר שעליו נכתבה ההכרה המקורית של כורש – מה שנתן 'הוכחה ארכיאולוגית' לפסוקים בספר עזרא.

 

מה כתוב באותו גליל?

באותו גליל אין משהו יחודי לעם ישראל, אלא זו היתה מדיניות כללית שלו בנוגע לכל העמים, ולכל המקדשים של כל האלילים.

במכתבו של כורש מלך פרס הוא כותב, שכל האלים בחרו בו למשול בעולם (מתאים לפסוק ב'), והוא חפץ לבנות מחדש את מקדשיהם של כל האלילים.

 

כלומר, כורש הוביל מהלך עולמי, בנוגע לכל העמים ולכל האלילים, ובתוכם גם עם ישראל נהנה ממנו. לתפיסתו, לכל מדינה בעולם ולכל עם בעולם יש אליל משלו, ומצב מתוקן מבחינת כל האלילים יחד הינו, שכל עם ישכון בארצו, ולכל אליל יהיה את 'מקדשו'.

כך קיים הסדר והשלום העולמיים בין העמים ובין האלילים, וכך האלילים כולם רוצים שכורש ינהל את העולם, ובחרו בו לשם כך. כאשר כורש מקיים את רצונם זה של האלילים, הרי שכל האלילים שמחים במלכותו, יבקשו לו חיים ארוכים, ומזכירים מעשיו הטובים.

(מופיע בויקיפדיה עם ציטוט ותרגום של הכתוב שם.)

 

כמובן, שהדברים מראים איך ה' מנהל את העולם כולו עבור עם ישראל, וכשיטת תקופה זו בהסתר פנים.

הנה, ישנו מהלך עולמי שנועד עבור עם ישראל. מהלך היסטורי, שאלוקי ההיסטורי-ה מוביל בעולם כולו למען עמו, כאשר כל השאר 'נהנים' דרך אגב.

 

צורת הנהגה אלוקית זו אינה יחודית לשיבת ציון של תחילת ימי בית שני.

גם בשיבת ציון של ימינו ישנם דברים דומים, נביא רק דוגמא אחת.

המנדט הבריטי שנועד לממש את הצהרת בלפור ולהשיב את ישראל לארצם – גם הוא לא היה יחודי לארץ ישראל. האימפריות קבלו מנדטים במקומות רבים בעולם, כדי להכין אותם לקראת המדינה העתידית של בני המקום. כחלק משיטת המנדטים העולמית של אותה תקופה, קבלה בריטניה מנדט כדי להכין את ארץ ישראל לעם ישראל.

אמנם הבריטים מעלו בתפקידם, כפי שמלכות פרס בראשות כורש לא מילאה אותו כראוי. אך זה כעת אינו הנושא. הנושא הוא, שהקב"ה מוביל את ההיסטוריה העולמית עבור עם ישראל.

 

והנה עם ישראל נענה להכרזת כורש בצורה דלה מאוד.

התנ"ך מונה את רשימת העולם, ומסכם שעלו רק 42,360 יהודים בלבד!

רוב היהודים נשארו בגלות, ולא עלו לארץ ישראל.

גם המקדש לא ממש נבנה בארץ אמנם באשמתם של צרי יהודה ובנימין. (שלפי רש"י במגילה הם עשרת בני המן…)

 

כעת בא המן הרשע וטוען " יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם".

מבחינת התפיסה של כורש, הרי שעם זה אינו ממלא את יעודו. היעוד של העם הוא לבנות מקדש לאלוקי ישראל (כמו כל אלילי העמים), והוא אינו עושה זאת. הוא אינו חוזר לארצו אלא נשאר "מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים", ואף אינו משתלב בין העמים בהם הוא חי, ואינו עובד את האליל של הארץ בה הוא גר. "דָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים".

ממילא, המסקנה היא שאין לעם הזה תועלת בעולם. הוא איננו מהסדר העולמי של כורש, ולכן "לַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם".

אם אינם נמצאים בארצם, ואינם עובדים אל אלוהיהם במקדשו, אין להם ערך בעולם, ואין שווה להניחם.

 

זוהי טענת המן (ובצביעותו איננו מספר שהוא ובניו מנעו את הקמת המקדש), ואחשוורוש ניחא לו ברצונו של המן, כי גם הוא צבוע כמוהו. מחד גיסא מונע בניין המקדש, ומאידך גיסא חושב שעם ישראל פוגע בסדר העולמי ובברכת האלילים למלכותו.

לכן כדברי הגמרא במסכת מגילה דף יד., דומים הם לבעל החריץ ובעל התל. עבור שניהם עם ישראל מיותר, ובהתאם לכך, אומר אחשוורוש להמן "הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ:".

 

היוצא מן הדברים,

שה'בסיס' לגזירת המן לפחות איך שאנשי כנסת הגדולה שכתבו את מגילת אסתר מציגים זאת – נובעת מכך שישראל לא שעו להכרזת כורש, ולא בנו את בית המקדש.

 

ולכן אסתר אינה מבקשת רק על עמה, אלא גם על מולדתה.

 

יושלמו הדברים על פי הגמרא במסכת יומא דף ט., שהוסיפה עונש נוסף על החמצת השעה זו:

ריש לקיש הוי סחי בירדנא. אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא. א"ל אלהא סנינא לכו. דכתיב  'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז'. אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו. עכשיו שעליתם כדלתות, נמשלתם כארז. שהרקב שולט בו.

ופרש רש"י "סנינא לכו. לכל בני בבל שלא עלו בימי עזרא ומנעו שכינה מלבוא מלשוב לשרות בבית שני: נמשלתם ככסף. שאינו נרקב כך לא הייתם חסרים שכינה: כדלתות. שער שיש בו שני דלתות פותח אחד וחבירו סוגר כך עליתם לחצאין: שהרקב שולט בו. מקצתו תולעת אוכלתו מתוכו ומקצתו קיים כך קצת חזון שכינה היה שם וכלו לא היה:".