כל התאוות נובעות – שלא עושים 'אתכפיא' באכילה • קונטרס העבודה

אחד מיסודות חסידות חב"ד הוא 'קונטרס העבודה' שהוציא לאור הרבי הרש"ב, ובו מדריך הרבי כיצד יש לעבוד את השם בדרך הרצויה. עורך אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש חלק שלישי מפרק ב' בקונטרס זה (בהמשך לתחילת הפרק שפרסמנו באתרנו), בו מבואר על החשיבות ה'אתכפיא' באכילה, שלא יאכל כל מה שמתאווה, מאחר שכל התאוות נובעות מתאוות האכילה, ומשם מגיעות המחשבות זרות, וככל שמשקיעים בקביעות באריכות התפילה, התאוות נחלשים • לקריאה

•••

וכמו ההגדרה בחושים הנזכרים לעיל, כן הוא ההגדרה בחוש המחשבה שלא לחשוב מחשבות זרות ולא יביא את עצמו לידי הרהור, מפני פחד אלוקים כו'.  והנה לכאורה סיבת המחשבות זרות והרהורים רעים הוא מחומריות המידות טבעיים, דמפני שמתאווה בליבו דבר תאווה וחמדה, הרי זה עולה מן הלב אל המוח לחשוב ולהרהר בזה, וכאשר פועל זיכוך המדות הטבעיים שלו שאינו מתאווה דברים חומריים, ממילא אינם נופלים לו מחשבות והרהורים כו'. 

וכמו שאנו רואין בחוש דכאשר פועלים בעבודה הכנעת המידות טבעיים, יעבור משך זמן שלא יפלו לו מחשבות זרות כלל, וכאשר מתרפים בעבודה ומתגברים המידות בחומריות, באים המחשבות המבלבלים כו'. (והנה בחומריות המידות ותאוותם יש כמה פרטים, וכל אחד ואחד יודע בנפשו איזה ענין פרטי מגיע לחלקו לברר ולזכך, אך בדרך כלל הכל תלוי בתאוות אכילה, וכמאמר 'אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן – אלא מתוך קופה של בשר', וכמאמר 'מלייה כריסיה זינא בישא' [= מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים], וכמו שכתוב 'וישמן ישורון' כו'. 

והיא הסיבה הגורמת לכל המידות רעות, וכמו שכתוב 'ויאכל וישת ויקם וילך – שיצא מעולמו' כו', וכמו בן סורר ומורה, שנידון על שם סופו כו' (ולאו דוקא בליסטיות אלא בכל המידות רעות). וזיכוך המידה הרעה הזאת הוא המסייע והמקיל זיכוך כל המידות, כי בחלישות המידה הזאת היינו שאינו למלאות תאוות נפשו, נחלשים כל המידות).

אך הענין הוא דמחשבות אלו הן הבאים ממילא מן הלב אל המוח להרהר שהן התפשטות המידות, ועל ידי העבודה והיגיעה שמזכך את המידות, ממילא אינם נופלים המחשבות כו' כנזכר לעיל. ולהיות שהבינוני הוא שאינו מהפך מהות הכוחות דנפש הבהמית רק ההתפשטות שלו, ובשעת התפילה הרי הנפש הבהמית הוא כישן, שהוא כפוף ובטל ואינו מתאווה תאוה כו', וכאשר העבודה היא כדבעי הרי זה נמשך זמן רב גם אחר התפילה שהנפש הבהמית נכנע ובטל כו', ובפרט בשקידת התפילה יום יום ידרשון כו'. 

אבל להיות שלא נהפך לגמרי, הרי הוא חוזר וניעור ונופלים לו מחשבות זרות והרהורים כו', רק שאינו מקבל את ההרהור הרע ברצון חס ושלום, ודוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע כו', וכמו שמבואר בספר של בינונים פרק י"ב ופרקים כ"ז וכ"ח.

אבל כשמהרהר ברצון, דהיינו גם כשנזכר שהוא הרהור רע הרי הוא מהרהר בו ברצון, שזהו מפני שאין יראת אלוקים בליבו. וכן כאשר ממשיך עליו הרהורים רעים מצד הפריקת עול בהתפשטות החושים, בשמיעת דברי הוללות וליצנות וכל שכן בראיה והבטה, ומחשב ומהרהר בזה ומטמא את נפשו רחמנא ליצלן בהרהורים רעים בשאט נפש (וממילא בא לידי טומאה בפועל רחמנא ליצלן), אין זה מצד חומריות המידות לבד, כי אם מצד פריקת עול והעדר יראת אלוקים. 

ובזה עוד גורם רע לנפשו שנופלים לו אחר כך מחשבות והרהורים רעים גם כשאינו חפץ בהם, והרבה יותר מכפי המדה עד שתגעל נפשו בהם ואינו יכול להסירם בשום אופן, והוא עניין ממשלת זדים דחייבא מבלבלים לו ומטמאים אותו רחמנא ליצלן, וכמו שמבואר באריכות ב'דרך חיים' [פרק ד'] בענין 'גם מזדים חשוך עבדך' כו'. 

ובזה היא ההגדרה במחשבה מצד קבלת עול מלכות שמיים, שנזהר מאוד לנפשו מכל דבר המביא לידי הרהור רע ואינו חפץ מאוד בהרהורים רעים, וגם כשנופל לו איזה הרהור הנה מיד שנזכר שזה הרהור רע, דוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מזה לגמרי מצד יראת אלוקים שבליבו. ועל ידי הקבלת עול מלכות שמיים, הוא ניצול מהרהורים רעים שאינם נופלים לו כלל, וכמו שמבואר ב'דרך חיים' שם פרק ז' שמפני הארת מלכות שמים האלוקית בורחים הקליפות, וכמו שכתוב 'כהמס דונג כו' יאבדו רשעים מפני האלוקים'.