'יחד ננצח' – תלוי בשותפות של לומדי התורה והלוחמים בקרב!

'וכי יכולים להשוות טנק לגמרא ישנה?!' מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' מגישה שיחה עכשווית מתמיד של הרבי מלך המשיח מתאריך ו' תשרי תשכ"ח, בה מוסברת הנחיצות של לימוד התורה של תלמידי הישיבות, שבכך הם מגינים על הלוחמים בשטח הקרב, ורק יחדיו ניתן לנצח! • 'כשם שמי שהעמידוהו בחזית ובורח מן החזית נחשב ל'עריק' – כך נחשב ל'עריק' מי שהושיבוהו בישיבה כדי ללמוד תורה יומם ולילה [כיון שבזכות העסק בתורה מנצח יואב בצבא], והוא סוגר את הגמרא ובורח מהישיבה [כדי להראות שגם הוא לוחם, וגם לו מגיע מדליה וכו']; לא זו בלבד שאינו מסייע לניצחון, אלא אדרבה: הוא עורק ממקומו ופותח את החזית לפני האויב' • לשיחה המלאה

•••

מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' מגישה שיחה עכשווית מתמיד של הרבי מלך המשיח מתאריך ו' תשרי תשכ"ח, בה מוסברת הנחיצות של לימוד התורה של תלמידי הישיבות, שבכך הם מגינים על הלוחמים בשטח הקרב – ורק יחדיו ניתן לנצח!. 

לשיחה המלאה:

'יש צורך בשני סוגים: אלו שחוזרים ואומרים ש'כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים', ואלו שעומדים בפועל על הגבול ומגינים שלא יטלו את ה'נחלת גויים'. וכמדובר בהתוועדויות קודמות [ראה ספר 'התוועדויות', חלק נ', עמוד 199; עמוד 240 ואילך] שישנם שני הסוגים ד'יששכר' ו'זבולון', או כפי שהיה בזמן דוד – ענינו של דוד שעסק בתורה, תפילות ואמירת תהילים, ועניינו של יואב בן צרויה שהיה על הצבא, והיה צורך בשניהם, כדברי הגמרא [סנהדרין מט, א] 'אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה'..

ובפשטות: יואב לבדו – לא היתה לו שום טענה, לולי הגיבוי של התורה, שהרי התורה אומרת שארץ ישראל, ארץ הקודש, שייכת ל'גוי קדוש'; וכן לא מספיק דוד לבדו עם לימוד התורה, כיון שרצונו של הקדוש ברוך הוא שתהיה ההנהגה בדרך הטבע, ולכן יש צורך שיואב בן צרויה יהיה על הצבא, ויאחז כלי נשק וילחם מלחמת ה'. 

וכשם שביששכר וזבולון 'הקדים זבולון ליששכר', לפי ש'תורתו של יששכר על ידי זבולון הייתה', [פירוש רש"י על פרשת 'זאת הברכה' לג, יח] כמו כן יש קדימה לאלו שנמצאים בצבא ויוצאים למלחמה, 'יואב בן צרויה על הצבא', שמוסרים נפשם ומעמידים עצמם בסכנה; אבל צריך לדעת שכשם שיש צורך ביוצא צבא בישראל שעומד על הגבול, כמו כן יש צורך בעסק התורה של דוד, שהרי 'אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה'..

ויש להביא דוגמא לזה מהצבא גופא – שהרי כל אחד רוצה משל מהמקצוע שלו: המפקד על הצבא – לא נמצא על הגבול, במקום של סכנה, אלא במקום מוגן אי-שם רחוק מן החזית, ושם יושב בקור-רוח, במנוחה ובשלוה, ומכין את התוכניות והתכסיסים הדרושים לעריכת המלחמה. 

ולכאורה, יכול מפקד הצבא לומר: היתכן ששולח את בנו ואת חבירו לחזית להעמיד את עצמם בסכנה, ואילו הוא יושב בעורף ומכין תכניות למלחמה שיערוך מישהו אחר?! ובלשון הכתוב [מטות לב, ו]: 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה'?! ולכן, ינעל את 'מטה המפקדה' ['שטאַבּ'], וילך בעצמו ל'חזית'. והרי מובן וגם פשוט, שהנהגה כזו, לא זו בלבד שלא תביא תועלת, אלא אדרבה – תביא חורבן, רחמנא ליצלן, היפך הניצחון..

וכשם שבצבא גופא, כדי שהחייל בחזית ינצח, יש צורך שהמפקד הראשי ישב במקום בטוח ויכין את התכניות לחייל שעורך את המלחמה – כן הוא במובן רחב יותר בנוגע לכללות העם כולו: כדי שהצבא יחד עם המפקד שלו יצליחו בעריכת התכניות וניהול המלחמה בדרך הטבע, מוכרח להיות העסק בתורה על ידי דוד – אלו שעורכים את כל התוכניות הרוחניות כדי שיצליחו התוכניות הגשמיות; ואם הם עוזבים את עריכת התוכניות הרוחניות, הנה לא זו בלבד שאינם מביאים תועלת, אלא הם גורמים את היפך הנצחון והיפך מפלת האויב רחמנא ליצלן. 

ולכן: כשם שמי שהעמידוהו בחזית ובורח מן החזית נחשב ל'עריק' ['דיזערטער'] – כך נחשב ל'עריק' מי שהושיבוהו בישיבה כדי ללמוד תורה יומם ולילה [כיון שבזכות העסק בתורה מנצח יואב בצבא], והוא סוגר את הגמרא ובורח מהישיבה [כדי להראות שגם הוא לוחם, וגם לו מגיע מדליה וכו']; לא זו בלבד שאינו מסייע לניצחון, אלא אדרבה: הוא עורק ממקומו ופותח את החזית לפני האויב..

ולהעיר, שבפרט מסויים יש נסיון גדול יותר לעוסק בתורה, וממילא שכרו גדול יותר: מי שנמצא בחזית – כולם טופחים על שכמו, נותנים לו ציוני כבוד, מדפיסים אודותיו בעיתונים, מעלים אותו בדרגה, וזוכה לכל הכבוד, הוא ובני ביתו ובניו ובני בניו, שהוא זה שהיה בחזית, ומבלי להתיירא ירה כו', וכבש עיר פלונית ומושב פלוני. ולעומת זאת, מי שיושב בעורף ועוסק בתורה – הנה אלו שלא יודעים במה הוא מתעסק, מחרפים ומגדפים אותו: היתכן?! 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה'?!

ואפילו אלו שיודעים אודות תפקידו בעורף לספק מזון ומאכל לאנשים היוצאים בצבא, שהרי אם לא יהיה להם מזון ומאכל, לא יעזור מה שיש להם כלי נשק, ומזון ומאכל גשמיים זקוקים למזון ומאכל רוחניים, כך, שאם לא מספקים מזון ומאכל רוחני, לא יכול להיות ניצחון במלחמה – הרי החלק שלו הוא גרוע, כיוון שלא רואים מה שפעל, ועד ש'נושאים ונותנים בו מוזרות [נשים טוות] בלבנה' [כלשון הגמרא – על פי מסכת 'סוטה' דף ו' סוף עמוד ב' (ובפירוש רש"י). ועוד], והולכים וצועקים: 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה'?! – הינך פחדן!..

ולהסביר להם את החשיבות של לימוד התורה, ושזהו ה'עורף' וה'יסוד' שעליו בנוי הניצחון הגשמי – הנה לא לכל אחד יש סבלנות לשמוע זאת, והעיקר – שאינו רוצה כלל להבין זאת! וממילא, בנוגע לאותות כבוד – בוודאי לא שייך לדבר, ולהדפיס אודותיו בעיתון בכותרת גדולה – הנה הלואי שלא יפרסמו אודותיו לגנאי, אבל לשבח, בוודאי לא שייך. ואחרי כן, בבואו הבייתה, אומרת לו אשתו: ה'שכן' הביא מהמלחמה טנק שלם, ואילו אתה הבאת עמך גמרא ישנה שנדפסה לפני מאה וחמישים שנה, בשנים כתיקונם; וכי יכולים להשוות טנק לגמרא ישנה?!.. ואין לו מה לענות לה!..

וזהו עניינה של 'תורה אור' – להאיר כל ענין כפי שהוא, ובעניננו, שכשם שנחוצה המציאות של 'יואב בן צרויה על הצבא', כך נחוצה המציאות של דוד שעוסק בתורה; ואדרבה: דוד היה המלך, ואילו יואב בן צרויה היה השר שלו, אלא שכיבוש הערים בפועל היה על ידי יואב בן צרויה. ולכן: אלו הרואים בעיני בשר, ואינם רוצים להתבונן קצת בעומק יותר כיצד מנצחים במלחמה, הרי הם רואים את השלב האחרון בדרך הטבע, שעומד בן אדם על החזית ויורה; אבל האמת היא – שכדי שפלוני יוכל לעמוד בחזית, יש צורך לפני כן בכמה וכמה אנשים נשים וטף שיכינו את ה'עורף'..

והצורך העיקרי שבכל העיקרים – שיהיה מי שיבטיח שהחייל יהיה אדם חי, כי, גם אם יהיו תחת ידיו כל כל הנשק הטובים והמשובחים ביותר, הנה אם אינו אדם חי, רחמנא ליצלן, לא יפעל מאומה, וכיצד נעשה החייל אדם חי – כשיש יהודי שלומד תורה, שהיא 'חיינו ואורך ימינו', והיא 'מגנא ומצלא' [=שומרת ומצילה] על לומד התורה ועל כלל ישראל'.

 שיחת ו' תשרי תשכ"ח, מתוך ספר 'התוועדויות' חלק נ"א, עמודים 72-75 (בלתי מוגה).