הרבי: מאז שמסרו שטחים – אף פעם לא היו כל כך הרבה מחבלים

עורך אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש קטעים מרתקים מיחידות של רבי אברהם יעקב פרידמן – האדמו"ר מסדיגורא זצ"ל,עם הרבי מלך המשיח ביום ד' תמוז תש"מ, בנוכחות מלוויו ופמליתו • הפגישה בין גדולי ישראל עסקה בשלל נושאים תורנים מזוויות בלתי שגרתיות, כגון: מהי התייחסות התורה ל'שטחים' שכבשו ישראל, מתי יש לצאת ולהילחם באויבים אפילו בשבת, ומדוע אין שום מקום לטעון שכעת יש 'אתחלתא דגאולה' כלל • בהמשך נפרסם באתרנו קטעים מרתקים נוספים מהיחידות • לכתבה המלאה

•••

האדמו"ר מסדיגורא: מהי דעתו של הרבי אודות השטחים, האם זה 'כיבוש יחיד' או 'כיבוש רבים'?

הרבי: זה תמיד מפליא אותי: הגמרא אומרת שישנה מציאות של 'טענו בחיטים והודה לו בשעורים', והגמרא מביאה זאת בקשר עם בית דין בישראל – אף פעם לא הבנתי זאת: מדובר הרי בדיינים מומחים, וניגשו [לבית הדין] שני אנשים נורמלים, כיצד ישנה מציאות של 'טענו בחיטים והודה לו בשעורים'? מה הקא סלקא דעתך בזה, עד שצריך להבין מה הדין בזה?

למצב כעת בארץ הקודש אין שום שייכות ל'כיבוש יחיד' ו'כיבוש רבים' – יהודים נמצאים במעמד ומצב של מצור של 100 מיליון ערבים, רחמנא ליצלן. לדין אין שום נפקא מינה אם כן ישנה קדושת הארץ או לא, כאשר בשטח נמצאים 3 מיליון יהודים, וסביבם יש מצור של ערבים (מוסלמים, מצריים ואיך שנקראים), והם לא אומרים שהם רוצים 'קש ותבן', אלא, הם אומרים בפירוש שהם רוצים עוד שטח.

אפילו אם זה היה בחוץ לארץ – מפורש הדין ב'שולחן ערוך' שאפילו אם יש שלושה אנשים בעיר שיכולים להחזיק נשק, ואין להם בית דין, ואין להם את דוד מלך ישראל, ואין להם מלכות, ואין להם אפילו 'שבעה טובי העיר' (השולחן ערוך לא מקשר זאת ל'שבעת טובי העיר') – פוסק ה'שולחן ערוך' שכיון שזה מעמד ומצב ש'תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם'.

לא 'הארץ' – ארץ הקודש, אלא שטח שבו נמצאים יהודים, ולכן מובא הדין ב'שולחן ערוך' איפה שמדובר (לאו דוקא אודות ארץ הקודש) גם אודות חוץ לארץ. בגמרא בעירובין כתוב בפירוש שהעיירה היתה בחוץ לארץ – נהרדעא. יש להתייצב עם נשק בשבת, אפילו [רק] שמרגישים ש[הם] 'ממשמשים ובאים'. עכשיו הדבר ברור, הם אומרים בפירוש שהם רוצים שטח (לא 'קש ותבן'), והם רוצים את מזרח ירושלים!

וזה שאומרים שרוצים עכשיו לנסות למסור שטחים, כיון שעל ידי זה תהיה הגנה מהערבים. עכשיו כבר אין זה סוד: כאשר ניצחו במלחמת 'ששת הימים' (כפי שהם קוראים לזה), שאז הרי כבשו את ירושלים, ואת מערב הירדן וכל השטחים שמדברים אודותם כעת – בשבוע שאחרי, הגיע משלחת מהממשלה (מירושלים או תל אביב), והם פנו לזה שהיה אז נשיא ארצות הברית, ואמרו לו: אמנם ניצחנו, אבל לא זו היתה התוכנית והכוונה, אלא, הכוונה היתה שלום, במילא, שיתווך בין ישראל למצרים והערבים שמסביב, והם יקבלו זאת חזרה!

אני יודע מי היה במשלחת (ועכשיו כולם כבר יודעים) – זאת היתה אז הממשלה של 'ליכוד לאומי' (כפי שקראו לזה), ושם היה מנחם בגין (אני לא רוצה להרעיש על כך), ולוי אשכול. בכל אופן, היו שם באי-כח מכל המפלגות. במילא הטענה שעושים זאת בגלל ש'אל תתגרה בגוי קטן', היא היפך המציאות: כיון ששלחו את ההצעה כאשר היה ניצחון, ואף אחד מהערבים לא חלם שנמסור משהו בחזרה, הם פחדו שיגרשו אותם בדיוק כמו שברחו מתל אביב!

ועכשיו גם כך: טענו שעל ידי זה יהיה לנו שלום, אבל הם אומרים בפירוש שהם רוצים את ירושלים העתיקה, והם רוצים את יהודה ושומרון, ועוד אינם מבטיחים שלום. אף אם נניח שהם אכן יבטיחו [שלום], הן סאדאת והן חוסיין [הוא נמצא עכשיו כאן – לכן אסור לדבר עליו מצד הכנסת אורחים] אומרים בפירוש שהם נבחרו למשך זמן מוגבל, ואינם יכולים להתחייב כיצד יהיה כשיגיע ממלא מקום.

ואפילו אם הם לא היו אומרים זאת – גם היינו יודעים על כך. בנוסף לכך, הדרישות של סאדאת גופא, לעומת הדרישות שלפני שלוש שנים – התווספו כמה פעמים ככה. אז הוא לא דרש זאת עם כאלה 'אותיות של אמסטרדם' שהוא חייב את ירושלים! ובאמת אני לא מדבר פה על ירושלים העתיקה ספציפית, זוהי רק דוגמא לדבר.

אינני מדבר כעת על ירושלים העתיקה, אני מדבר על דברי הגמרא בנוגע לנהרדעא: מכיון שבנהרדעא חיו יהודים (ושם היו הרבה גנבים, והיה גם מעשה ביום הכיפורים, כפי שהם התנהגו וכו' – בנהרדעא היו יהודים שונים, ולא רק יהודים דתיים). הגמרא אומרת שיש להסתכל על דבר אחד – אם 'נוחה הארץ להיכבש לפניהם' או לא.

ועל זה נפסק ב'שולחן ערוך' שזה נכנס בדין של פיקוח נפש, ובפיקוח נפש הדין הוא שאסור להמתין עד שיבואו לשאול, אלא יש להחליט מיד מהו מצב הדברים. כיון שנמצאים בחושך כפול ומכופל, מראה זאת הקדוש ברוך הוא, [כדי] שיתבטלו לגמרי כל הספיקות: חשבנו שכאשר הערבים ישמעו שמדברים אודות מסירת שטחים יהיה שקט; אך מאז שהתחילו לדבר על כך – נהיו הרבה יותר מחבלים מאשר היה עד עכשיו!

אף פעם לא היו כל כך הרבה מחבלים – מאז שחתמו [על ההסכם] ב'קעמפ דייויד' כפי שקראו לזה. על דוד נאמר 'דם לרוב שפכת', והם בחרו שב'מחנה דוד' יכנסו שלוש מיליון יהודים למצב של פיקוח נפש, רחמא ליצלן! ומתפארים שזהו חוזה שנחתם ב'קעמפ דייויד'! ועכשיו הערבים אומרים שזה מועט ולא לזה התכוונו, והיהודים דואגים וחושבים מה יותר טוב עבור פיקוח נפש.

אין צורך בשום ראיות, ה'בית יוסף' כבר הבהיר זאת: הגמרא אומרת אודות נהרדעא שאם 'ממשמשים לבוא' 'על עסקי תבן וקש' – שיבואו ליהודי וידרשו ממנו: הם בסך הכל רוצים קצת עשב או קצת קש, ואחר כך הם יעזבו – תביא לו מהעשב, ואחר כך נראה, אף פעם לא יהיה מאוחר להילחם.

אומרת 'תורת אמת' ו'תורת חיים' שזהו פסק דין ברור שאפילו שהם רק 'ממשמשים ובאים', והם רוצים רק 'קש ותבן', ולאחר מכן הם ילכו חזרה, אך אם הם יהיו כמה רגעים בשטח שמשם תהיה 'נוחה הארץ ליכנע לפניהם' – בשבת (בסתם מלחמה יש להתחילה שלושה ימים קודם השבת, פה הדין – בשבת גופא) יש לקחת נשק ולעמוד, ולהכריז שלא יתנו להם להיכנס.

האדמו"ר מסדיגורא: הרי בזמן חנוכה לא נלחמו בשבת?

הרבי: זה היה קודם שנפסק הדין. מחזיקים בטענה אחת – מדוע אני מחזיק שאין זה 'אתחלתא דגאולה': היתכן שאני אומר כך, הרי כך כתוב בירושלמי, ב'שיר השירים' וברמב"ם – שגאולת ישראל תהיה 'כאיילת השחר'? עניתי: כל חילוקי הדעות היו שייכים לפני שנפסק הדין, ומה צריכים ראיה כל כך גדולה (על אמירת היהודי שזה 'אתחלתא דגאולה') – רבי עקיבא אמר על ר' שמעון בן כוזיבא שהוא משיח; 'דרך כוכב מיעקב' רבי עקיבא דרש על בן כוזיבא.

אבל הנפקא מינה היא: כל זה היה לפני שנפסק הדין. כאשר הרמב"ם פסק שגאולת ישראל תהיה כך: קודם יבוא יהודי ו'יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה' (ללא התחשבות בדמוקרטיה), ויחייב יהודים לקיים מצוות; ואחר כך הוא 'יבנה בית המקדש במקומו'; ואחר כך 'יקבץ נדחי ישראל'. והרמב"ם מביא פעמיים את הסדר: שקודם יבוא משיח, ואחר כך 'יבנה בית המקדש במקומו' וכו'.

האדמו"ר מסדיגורא: הרי ישנו ספק מה יהיה קודם.

הרבי: הספיקות היו בירושלמי, והרמב"ם ראה את הירושלמי.

האדמו"ר מסדיגורא: גם ב'ספרי' כתוב.

הרבי: הרמב"ם ראה את כל הספרים שהיו לפני כן (גם את הספרי ו'שיר השירים'). היה אחד (אני לא רוצה להזכיר את שמו, בגלל שהוא כבר ב'עולם האמת') בעל תשובה, והוא נהג בתכלית ההידור. מצאו אותו אוכל בשר-עוף בחלב, ואמרו לו: היתכן, אתה מהדר בכל הדברים, איך הגעת לכזה דבר? והוא ענה שהוא ראה בגמרא שכך נהג ר' יוסי הגלילי. שאלו אותי אם זה נכון – וודאי, הרי זה כתוב בגמרא, אבל הנפקא מינה היא שזה לפני שנפסק הדין.

אותו הדבר כאן: בירושלמי ישנם שני דעות מה יהיה קודם – 'בונה ירושלים' או 'נדחי ישראל יכנס'; אחר כך הגיע הרמב"ם, והוא ראה הן את הירושלמי, והן את הספרי, והן את הבבלי, עם כל הענינים, והוא פסק פעמים – בתחילת פרק י"א ובסופו (אינני בקי ברמב"ם – אלא שעברו הרבה שנים שאני חוזר על זה בעל פה)..

אחר כך היתה טענה: הרמב"ם כותב בפרק שלאחרי זה (פרק י"ב) ש'כל אלו הדברים וכיוצא בהן – לא ידע אדם היאך יהיו – עד שיהיו', במילא מה מועיל מה שכתב הרמ"ם קודם (בפרק י"א) – הרמב"ם עצמו אומר שלא ברור הסדר. אני עניתי: הרמב"ם כותב זאת על הדברים המדוברים בפרק י"ב, אבל איננו פורך את הדברים הכתובים בפרק י"א, מפני שאם הדבר כך – אפשר לומר שזה מדבר על כל הענינים המופיעים בפרק י"א.