העם הבוחר – דבר תורה לפרשת יתרו

פתגם עממי אומר שעד גלילאו האדם נהנה לחשוב שהוא מרכז היקום, אך התפשטות התיאוריה הגאוצנטרית דחקה אותו לשולי המציאות והמחישה שכדור הארץ אינו אלא פרט קטן בקוסמוס אין-סופי… על כל פנים, כפרס תנחומים, נותר האדם בתחושתו כיצור הנעלה ביותר בעולם המוכר, עד שבא דרווין והסביר שהאדם אינו שונה או נעלה מכל בהמה אחרת… אך בכך לא תם המשבר. עברו מספר שנים והגיע זיגמונד פרויד, שגילה לאנושות כי לא רק שאינה נעלית מהקוף או מהדולפין, אלא אדרבה, היא נחותה מהם בהרבה…

הכנעה הדרגתית זו של האגוצנטריות האנושית היא אולי משעשעת, אבל השלכותיה על תפיסת האדם את עצמו הינן מרחיקות לכת. יחד עם תמורות החקירה האנושית, חוויית הקיום עברה אף היא תמורות דרמטיות, וייתכן שהעמוקה ביותר ביניהן היא תפיסת הבחירה של האדם.

כמובן, נושא הבחירה החופשית מעולם העסיק רבות הן את גדולי ישראל והן את הפילוסופיה האנושית הכללית. זהו נושא רחב ועמוק, ומושפע משלל היבטים; אך יותר מכול משליכה עליו באופן ישיר הדרך שבה אנו מבינים את אופי הקיום, מהחוקיות של חכמות הטבע ועד לחקירת הפסיכולוגיה של התודעה.

ככל שהאנושות העמיקה לחשוף חוקיות בשלל היבטי החיים, כך החוויה השרירותית והחופשית של התנהלות המציאות הלכה והתקבעה, מהיכולת לצפות התנהגות עתידית של תופעות פיזיקליות ועד לתיאור סכמטי של רגשות האדם. אווירת המסתורין שאפפה הן את הטבע והן את הנפש הוחלפה בתפיסה דטרמיניסטית ומקובעת. עד היום, על אף התיאוריות המודרניות המופשטות לאין ערוך מהשטחיות המקובעת-יחסית של המדע הקדום עדיין תפיסת הבחירה נותרה מעין אשליה שנולדת מתוך שלל התגובות הביוכימיות המרכיבות את התודעה.

האדם המשכיל והנאור חש כי ניתוח של מגוון הלבטים האנושיים חושף לא יותר משקלול של אינספור גחמות וצרכים לתוך 'פלט' של החלטה אותו ניתן לנתח, להסביר, ואפילו לצפות מראש. אדם שעומד מול מדפים בסופר ו'בוחר' מותג מסוים איננו 'בוחר בחופשיות', אלא מנתב את שלל הגחמות והצרכים המתעוררים מתוך האפשרויות הקיימות (שאת אותם גחמות וצרכים כבר חישבו מומחי הפרסום לפניו…). גם החלטות הרות גורל בין חיים למוות, נישואין, אמונה וכדומה מתכנסות למכלול של אינסטינקטים ונסיבות. לא זו בלבד שחוויית הבחירה אינה חופשית; היא איננה בחירה כלל ועיקר. כל התנהלות בתוך מציאות מוגדרת אינה אלא ניתוב של חשק התפתות אחר גירויים העולים מהמציאות והכרעה ביניהם.

במילים פשוטות: ככל שהאדם מודע לצרכים ולדחפים המניעים את חייו, נתון בהם וחי לאורם, הרי אף אם התמונה הינה מורכבת ביותר, בסופו של דבר אישיותו נדמית לו כחלק ממכלול הסיבתיות של הקיום. כשם שהמורכבות של גרמי השמיים או של נדידת העופות, על כל הדרה ויופייה, אינה תופעה בחירית כך גם החוויה האנושית נעה בתוך מכלול נסיבות היקום.

אם כן, עולה כאן הבנה מעמיקה ביחס לציפייה שלנו מהמושג בחירה. ישנו צד מהותי בבחירה חופשית שמעצם הגדרתה עליה להתייחס לדבר שאינו קיים. בחירה היא מעין בריאה. לבחור בחופשיות מצריך שחרור מאפשרויות קיימות או צרכים מוגדרים מעין הולדה מחודשת מתוך הבוחר עצמו. עמידה כזו מול המציאות נושקת לציור אלוקי בריאה רצונית של הוויה מחודשת. במידה רבה, בחירה חופשית, חופשית באמת, היא לא פחות מאשר בריאה יש מאין.

כעת ניתן להבין מחדש את הלבטים הפילוסופיים הסובבים את הסוגייה. האמונה בבחירה החופשית שזורה באופן הדוק באמונה בבחירת ה'. הרי אם חופש בחירה מתדמה לבריאה מחודשת, אזי על האדם להאמין שהבורא בעצמו 'משתף פעולה' עם בחירותיו, וכביכול אומר לאדם ׳כפי שתחליט, כך יהיה׳. חשיפת החוקיות בשלל רבדי הקיום, יותר ממה שהיא פענחה את המציאות, היא יצרה תחושת ניקור, הרגשה כאילו 'העסק נוסע' מעצמו, ללא יחס או אכפתיות פשוט קיים. מצד אחד יש בכך יופי אך מצד שני זהו יופי קר ומנוכר. מערכת עשירה ומפוארת אך מתה. השכלול והפאר של הטבע אמנם מרשימים, אך התחושה שקיומנו אינו אלא פרט בתוך אותו מכלול מקובע הינה ראשית כול פטליסטית ומדכאת, ואחריתה שמגשימה את עצמה בפועל ממש. הרי תפיסת הבורא כמנוכר לבריאתו מדכאת את יכולת הנברא להאמין בחוויית הבחירה של עצמו. כך, האדם אכן מאבד את יכולתו לבחור, ומוצא עצמו שבוי בהתנהלות הדטרמיניסטית אותה שיער.

נתינת אמון בכך שה' אינו מנוכר לברואיו, אלא בוחר בנו ומתעניין במעשינו, היא הבסיס להבראת יכולתנו לעמוד בצורה בחירית ושמחה מול הקיום. כשם שהתקבעות על תפיסת המציאות כמערכת מנוכרת ממוססת את יכולת הבחירה של האדם כך, ככל שהאדם נותן את אמונו בבחירת ה', הוא אכן חושף בקרבו את אותה בחיריות נחשקת. האמונה בכך שה' בוחר כמוה כאמונה בכך שה' מעניק לאדם בחירה ואומר לו ׳אני רוצה שאתה תחליט, וכך יהיה׳. זוהי משמעותו העמוקה של היותנו עם נבחר עם שהקב״ה נותן לו לבחור. כאשר נותנים בכך אמון, זוכים לא רק להתקיים בעולם מפואר, אלא לקחת חלק פעיל בעיצובו, ולחשוף לעין כול את חשקו של הבורא בברואיו.

(על-פי מי השילוח חלק א, פרשת יתרו, ד"ה "כי לי כל הארץ")