ההתוועדות המסעירה בפורים תשי"א של הרבי מלובביץ' • מיוחד

היה זה בהתוועדות פורים הראשונה לאחר קבלת נשיאותו של הרבי, דור השביעי, כאשר כטוב לב המלך ביין, בשעה של ספק לילה ספק יום, פתח הרבי את צפונות לבו בפני קהל המשתתפים, ודיבר על עצמו ועל נשיאותו ביטויים מבהילים ומרעידי לב, עד שזקני החסידים נאלצו לבקשו להפסיק. בין לבין חילק הרבי לכל המשתתפים 'משקה' כדי המלך, וכשתם 'המשקה', המשיך לחלק מים.. • צוות ארגון 'לחלוחית גאולתית' מגיש סקירה של אותה התוועדות מופלאה על פי יומני התמימים ועל פי שיחות הקודש שנאמרו • לכתבה המלאה

•••

האירועים שארעו בהתוועדות פורים תשי"א, נחרטו לנצח בדברי ימי הזכרון הליובאוויטשיים כאירועים מסעירים ומרעידי-לב, בשורה של הנהגות לא שגרתיות שנהג בהם הרבי, ובעיקר בשורה של התבטאויות שבהן דיבר הרבי על עצמו ועל נשיאותו החדשה, נשיא הדור השביעי. דיבורים אלו הותירו רושם עז על כל המשתתפים בהתוועדות. פורים תשי"א היה הפורים הראשון של הרבי מלך המשיח, כנשיא בגלוי והתוועדות זו הייתה הראשונה שבה התוועד הרבי כשהוא יושב על בימה מוגבהת ומדבר לציבור באמצעות רמקול – מעין סממן נוסף של מנהיגות כללית.

עם הסתלקותו של דור השישי, הרבי הריי"צ ביום י' בשבט תש"י, חשכו המאורות אצל חסידי חב"ד, והחסידים החלו לתת את עיניהם בבחירת ה'רבי' החדש, חתנו שלהרבי הריי"צ, אשר לו יאתה המלוכה. אולם הרמ"ש, כפי שנקרא באותם ימים, סירב מלקבל על עצמו את התפקיד רב-האחריות. 'צריכים לקבל כוחות' דחה הרבי שוב ושוב את בקשות החסידים מכל רחבי העולם. רק עם מלאת שנה להסתלקות, ליל י"א בשבט תשי"א, ניאות הרבי לקבל על עצמו בגלוי את הנשיאות, ולחסידים הייתה אורה ושמחה. כחודשיים לאחר מכן, חל חג הפורים עליו נספר בשורות הבאות.

הרבי בוכה בהתוועדות פורים

יום חמישי, י"ד באדר תשי"א. תחושה של חידוש ורענון שררה בקרב קהל עדת החסידים והתמימים תלמידי הישיבה. הרבי בהנהגתו הקדושה הביא עמו רוח חדשה ותנופה רבתי. החסידים נשאו אליו עיניים, עקבו אחר כל ניע, הקשיבו בתשומת לב לכל היוצא מפיו.

מדרך הטבע, הפעם הראשונה בכל חג ומועד, מביאה לידי סקרנות טבעית. ואכן, סקרנותם של החסידים גברה לראות כיצד יתנהל 'פורים הראשון' של הרבי. זהו חודש 'אשר נהפך להם מיגון לשמחה', לא רק בימים ההם, אלא גם בזמן הזה. אירועי פורים החלו לאחר קריאת המגילה, בהתוועדות קצרה שהתקיימה בסלון ביתו של הרבי הריי"צ, בקומה השניה של 770. הרבי והרש"ג, שני חתני דבי נשיאה, ישבו כמו תמיד משני עברי השולחן, כשהכסא שבראש השולחן עומד כמימים ימימה. לאיש אין ספק שגם עכשיו הרבי הריי"צ הגיע להשתתף בהתוועדות פורים.. לצד השולחן ישבו גם קומץ מנכבדי החסידים שהוזמנו.

הנוכחים ניגנו כמה מניגוני חב"ד וכן את ניגונו של אדמו"ר הזקן ד' בבות. הרבי ה'חדש' לא דיבר מאומה, כפי שנהג תמיד בנוכחותו של הרבי הריי"צ. התוועדות זו הסתיימה בזריזות. לאחר מכן שב הרבי לחדר קדשו, התכונן לקראת ההתוועדות הרשמית והמרכזית של פורים. זו התקיימה ב'זאל' הקטן שבקומה הראשונה של 770.

בשעה תשע בערב נכנס הרבי אל ההתוועדות. איש לא ידע באותה שעה אלו 'גילויים' נעלים ומרוממים עוד ישמעו ויחוו במהלך ההתוועדות – זאת על אף שכולם ציפו בכליון עיניים להתוועדות פורים ראשונה זו, לדעת כיצד ינהג המלך היושב ראשונה במלכות. עם הכנסו, הציבור טרם היה ערוך ומוכן כדבעי להתוועדות ונוצרה מהומה זוטא במקום, והרבי שראה את הצפיפות והבלגן, הגיב 'בלי התפעלות'.

משהתיישב על כסאו, הורה הרבי לפתוח בניגון. ראש המנגנים היה החסיד הנודע הרב שמואל זלמנוב, מחבר 'ספר הניגונים', שפצח בניגון מיוחד. מספרים כי ניגון זה למד הרבי הרש"ב בעת השתתפותו באחת החתונות, ואותו ניגן הרבי הריי"צ בעת השתפכותו לפני קונו באריכות התפילה כששהה במוסקבה. הרבי, הדור השביעי, הצטרף אף הוא אל הניגון בקול חרישי, ודמעותיו זולגות על לחי..

עם תום הניגון, פתח הרבי מענייני המגילה, ובין השאר עמד על פירוש הפסוק 'ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת' – והסביר כי אחשוורוש רומז על הקדוש ברוך הוא, היושב בחצר בית המלך הפנימית. ואם אמנם שלהיכנס אל מקום זה הוא לא כדת, מכל מקום, צריכים להדחק גם בלי לדעת אם יאפשרו להכנס או לא. מה אכפת לו אם הנהגה זו היא 'כדת' או 'לא כדת', כיוון שיהודי יודע שעל ידי זה יפגש עם הקדוש ברוך הוא ('אחשוורוש' -שאחרית וראשית שלו) – אזי מתנהגים עמו מלמעלה גם כן באופן ש'לא כדת' – שמכניסים אותו אל חצר המלך הפנימית, ולא עוד אלא שנותים לו את ראש 'שרביט הזהב'. כשהרבי אמר מילים אלו, פרץ בבכי מבלי מעצורים כשנפשו משתפכת בקרבו – ולבבות כולם נמסו.

דקות אחדות ארכה השיחה, ומיד לאחריה פצח באמירת מאמר – המאמר החמישי בסדרת המאמרים שנאמרו מפי קדשו לאחר קבלת הנשיאות. הרבי התחיל את המאמר בניגון המסורתי הידוע 'וקיבל היהודים את אשר החלו'.. כשלפתע דיבורו פסק לרגע בגלל בכי מתפרץ. לאחר שהתאושש קמעה פתח מחדש ואמר בקול צלול 'וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות, ומבאר כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר'..

לימים נמצא כתב יד קדשו של הרבי ובו תחילת המאמר אשר רשם לעצמו. ככל הנראה, הרבי התכוון בימי בראשית נשיאותו, לרשום את מאמריו כפי שנהגו רבותינו נשיאינו (מה שאכן לא יצא לפועל במשך השנים, והמאמרים הועלו על הכתב על ידי ה'מניחים').

'משקה' בכוסות גדולים

בשיחה הבאה דיבר הרבי על מהות ההבדל שבין חנוכה לפורים, כשלאחר מכן הוסיף פירוש במילים 'אשר לא כדת' – שעל כל אחד להיות בתנועה חפשית שלמעלה ממדידה והגבלה באופן של 'עד דלא ידע'. כאן תבע הרבי מכל אחד 'לצאת מעצמו', כל אחד לפי מצבו. הוסיף הרבי בשם רבינו הזקן, שעל ידי ה'לא ידע' של פורים גורמים לכך שה'דלא ידע' בכל השנה הוא באופן אחר. 

והוסיף: 'ולכן, כשהאדם דוחק את עצמו 'לבוא אל המלך.. אשר לא כדת', מתנהגים עמו מלמעלה גם כן באופן ד'לא כדת' – שלא עושים חשבונות אם ראוי הוא לבוא אל המלך אל החצר הפנימית אם לאו, כיוון ש'דחק ונכנס', ולא עוד אלא שנותנים לו את 'שרביט הזהב' (ולא רק את 'ראש השרביט', אלא גם את כל השרביט).

'ועניינים אלו של פורים נמשכים ופועלים גם בגשמיות, כמודגש בחיוב של משתה ושמחה במאכל ומשקה גשמיים דוקא – הרי ה'דחק ונכנס' לבוא אל המלך אל החצר הפנימית 'אשר לא כדת', פועל גם בנוגע לענינים גשמיים, להתברך בזרעא חייא וקיימא, בני חיי ומזונא רויחי'. עם סיום שיחה זו, הורה לנגן אַ פריילעכער ניגון [= ניגון שמח], כשהוא אומר לנגן בשמחה גדולה יותר, ואף הוא עצמו ניצח על השמחה הגדולה בידו.

בין לבין החלו לחלק כוסיות משקה בין המסובים לאמירת 'לחיים'. כשראה זאת הרבי, הורה להביא כוסות גדולות יותר, באמרו בחיוך רחב – כי על מצוות הצדקה מצינו שיש מעלה כשנותנים אותו סכום פעמים רבות, קימעא קימעא (= 'ביסלאך ווייז'), אבל בנוגע ל'משקה' אין צורך ליתן קימעה קימעה! הרבי אף הוא נטל כוס גדולה ושתה ממנה. במהלך ההתוועדות 'לקח' הרבה 'משקה', ואף לשאר המתוועדים ציוה לקחת הרבה 'משקה' באמרו כי 'צריך לצאת מעצמו', וזהו העניין של 'עד דלא ידע'.

הרבי הגיב: 'שמענטליק ידבר ככה?'

בסיום השיחה הרביעית, החל הרבי למזוג לכמה מהחסידים 'משקה' מתוך כוסו שלו. לא עוד חסידים המוזגים 'לחיים' זה לזה, אלא הרבי עצמו מזג בידיו 'משקה'. רבים ממשתתפי ההתוועדות הבינו כי עת רצון היא, וניגשו לבקש אף הם 'לחיים' מיד קדשו, והוא החל לחלק לכל הנאספים כשהוא עומד על כסאו. לרבים הוסיף הרבי ברכות אישיות בנושאים שהיו זקוקים להם. 

כמה מהנוכחים היו זקוקים לברכה לזרע של קיימא, והרבי הורה להם לומר 'לחיים' בהוסיפו: 'אפילו שאין לי הרחבות, אבל אם מעמידים את עצמו בפני הקדוש ברוך הוא זה וודאי יעזור, באיזה דרך שלא יהיה, בתחילה ברוחניות, אבל שזה יבוא למטה מעשרה טפחים בגשמיות'.

אחד מכותבי היומנים מוסיף ומציין, כי ראו 'מופתים' וניסים מוחשיים בזכות הברכות שהרעיף באותה התוועדות. אחד הנוכחים שלח את ידו לעבר הרבי כדי לקבל משקה, אך הלה עמד במרחק מה מהרבי באופן שכשהרבי מזג לו מהבקבוק, הוא היה צריך להתכופף לעברו. הרב מענטליק שהיה לאחר 'משקה' צעק לעבר החסיד 'גיי נאנטער' [= גש קרוב יותר]. כשהרבי שמע זאת חייך ואמר: 'שמענטליק ידבר ככה? כנראה שהוא כבר אוחז ב'עד דלא ידע".

מישהו אחר שביקש מהרבי 'משקה' דרך מישהו אחר ולא טרח להתקרב בעצמו – למרות הצפיפות – נזף בו הרב מענטליק: 'אם הבעל שם טוב עצמו היה נותן לך 'משקה', האם לא היית טורח לגשת ולקבל זאת מידו בידך?', כששמע זאת הרבי אמר לו 'זה תלוי אם אוחזים שזה קו אחד ישר, או שזה קו העשוי נקודות נקודות'.

הרבי דאג לא רק לחסידים שנוכחו במקום, אלא גם לאי-אלו חסידים שלא יכלו להשתתף בהתוועדות בגופם. הוא חיפש אחר קרובי משפחתם כדי שיקבלו 'משקה' בעבורם. ניכר היה כי הרבי מבקש להשפיע שפע של ישועות בלילה גדול וסגולי זה. כך היה למשל עם הרב מאיר אשכנזי, מזקני החסידים, שהלך בשעה מוקדמת מסיבות בריאותיות. הרבי נתן בעבורו 'משקה' לידי קרוב משפחתו דובער גוראריה.

לאחר מכן החל לחפש אחר קרוביו של הרב קרסיק שגם הוא לא היה נוכח במקום. שוב ניגש דובער גוראריה שהיה קרוב משפחה גם שלו, אך הרבי אמר 'יש כאן הרי את אחיו הגדול', והוסיף: 'ער איז מסתמא פארנומען אין פאַריכטן דעם טאַיי' [= הוא מן הסתם עסוק בסידור העניבה]. אחר כך הורה לו להסיר את עניבתו.

בהתוועדות נכח חייל אמריקני ששפת האידיש לא הייתה שגורה על פיו. הרבי מזג לו 'משקה' ודיבר איתו באנגלית על הצורך להתחזק בשמירת תורה ומצוות, ולא להסתפק בכך, אלא אף להשפיע על זולתו בתחום זה. הלה התפלא ושאל את הרבי – מכיון שהוא בעצמו אינו כמו שצריך להיות, איך יפעל על הזולת, ואולי עדיף שבתחילה 'יקשוט' את עצמו ולאחר מכן 'יקשוט אחרים'? הרבי לא קיבל את 'סברתו' זו והוסיף להסביר באנגלית כי משיח אינו יכול להמתין עד שהוא יהיה 'מושלם'.. 

כשסיים הרבי את דבריו, פנה לר' שלמה זלמן הכט שעמד במקום וביקשו שיחזור על דבריו באוזני החייל אך ללא מבטא.. וכשאמר זאת, צחק. לאחר מכן פנה הרבי ליהודי נוסף שנכח בהתוועדות והחל לדבר עמו. אף הוא ביקש שהרבי ידבר איתו באנגלית, שפה אותה הוא מבין טוב יותר, אך הרבי השיב לו 'ניט אלץ דארף מען נאכגעבן' [= לא צריכים לוותר על הכל], והמשיך לדבר איתו באידיש. בשלב מסויים תם ה'משקה', אך היו עוד רבים שביקשו לקבל 'משקה' מידו הקדושה דווקא, והרבי הורה להביא.. מים, והמשיך לחלק מכוסו לכל אחד כמו היה זה 'משקה' חריף מקורי..

סיפור על 'משקה' לאחר 'משקה'..

לאורך כל שעות ההתוועדות הארוכות, לקח הרבי בעצמו הרבה 'משקה'. כשהגיעה השעה שבין אשמורה שניה לשלישית, החל הרבי שליט"א לספר: 'כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר סיפר לי, שבשמחת תורה האחרון בחיי אביו כבוד קדושת אדמו"ר (מהורש"ב) נשמתו עדן בעלמא דין, בשנת תר"פ, ביקש מאביו שיאמר לפניו מאמר חסידות, והשיב לו, שיאמר לפניו דא"ח בתנאי שקודם יקח 'משקה'. 

נכנס כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר לחדרו ולקח כוס 'אריק' (משקה חריף מאד, 96 אחוז אלכוהול), וכדי ששתיית המשקה לא תבלבל אותו לשמוע את המאמר כדבעי, הכניס אצבעו לפיו והקיא את המשקה. אחר כך נכנס לאביו ואמר לו שקיים התנאי. או אז אמר אביו לפניו מאמר. ואחר כך דיבר עמו על הצורך ב'יציאה ממציאותו', 'ער זאָל אַרויסגיין פון זיך און ווערן אַן אַנדערער'.. [= שייצא מעצמו והוא יהיה אחר].

והמשיך: 'צריך לצאת ממציאות העצמית – כל אחד ואחד לפי ענינו. ולדוגמה: ישנם החושבים שכאשר יוצאים לרחוב עם זקן לא מקופל, או שהעניבה אינה במקום המתאים כפי נימוסי המדינה, אזי אינם בגדר האנושי.. 'דאַרפן זיי אַרויסגיין פון זיך'! ובאופן זה כל אחד ואחד לפי עניינו, כולל גם בנוגע לעבודה בעניני קדושה, בלימוד התורה וקיום המצוות, שגם בעניינים אלו צריכה להיות היציאה ממציאותו'

כשסיים דבריו אלו, הורה הרבי לנגן את הניגון החב"די הידוע, מרטיט נימי הנפש, 'קול ביער', וסיפר כי בפורים תרפ"ז – בהתכוונו לאותה התוועדות הרת 'גילויים' של הרבי הריי"צ, שעה שדיבר על הצורך שכל אחד מהחסידים ימסור את נפשו למען הפצת יהדות – לאחר ההתוועדות ישב החסיד המפורסם הרב יעקב זוראוויצער על הרצפה והחל לנגן ניגון זה. משתתפי ההתוועדות פצחו בניגון 'קול ביער' .

מילים יוקדות אש רוויות בדמעות ובכי

פורים הוא זמן נעלה של 'עד דלא ידע', ובבחינת 'נכנס יין יצא סוד', כאשר מתגלים בו 'גילויים' רבים שבכל ימות השנה הרי הם מכוסים. ואכן, בשעת לילה מאוחרת – הרבה לאחר חצות הלילה – החל לדבר הרבי מלך המשיח על עצמו ועל נשיאותו. ניכר היה כי מבקש לחלוק את מחשבותיו ורגשותיו לגבי נשיאותו שלו – נשיאות שהאירה בגלוי כחודשיים ימים בלבד.

זקני החסידים זכרו וידעו כי דבר מעין זה היה עם הרבי הריי"צ, אשר בהזדמנויות שונות לאחר קבלת הנשיאות, ביטל את עצמו בהתמרמרות פנימית-עצמית, באמרו כי איך הוא יכול למלא את כסאו של אביו. ובכל זאת, הסכים לקבל על עצמו את ההנהגה בשל צוואתו של אביו. זו הייתה השעה שבה הרבי פתח את צפונות לבו הטהור, דיבר על עצמו, וזאת כהמשך לדבריו שכל אחד צריך 'לצאת מעצמו': 'מי אני ומה אני', אמר הרבי בבכי מתפרץ. 'גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאיני כדאי והגון לכך'. תדהמתם של החסידים שזה אך עתה החלו לראות בלבלובה המחודש של הנהגת הנשיאות, הייתה עצומה.

והרבי המשיך ואמר: 'אינני יודע מדוע קשרו אתכם אלי, ואותי אליכם, ומדוע מייגעים אתכם ואותי. אולם, מכיוון שכך היה בדורות הקודמים, הרי גם כעת נותנים כוחות. ברצוני לומר לכם כמה מילים. המילים הללו לא יזיקו – זה יבטא חלק קטן. יש בחורים כאלה שהולכים עם אמונה פשוטה. ברצוני לומר לכם כמה מילים, ואתם תהיו אחרת. אחרת בלימוד התורה ובקיום המצוות'.. כאן חתם הרבי את המשפט באמצעו, וכנראה שלא סיים את אשר רצה לומר.

בשלב מסויים פנה אל הרב אליהו יאכיל סימפסון, מזקני החסידים שעוד זכה להסתופף בימי האור הזוהרים בחצרו של הרבי הרש"ב, ואף היה שם מה'חוזרים', ולאחר מכן אף שימש כגבאו האישי של הרבי הריי"צ. כאן מצא בו הרבי בן-שיח לשפוך את ליבו: 'בנוגע לחנוכת בית שני מצינו שהזקנים אשר ראו את הבית הראשון היו בוכים. אתם, שהייתם אצל כבוד קדושת אדמו"ר נ"ע [הרבי הרש"ב] ואצל כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר, הרי זו גבורה מצדכם שאינכם בוכים.. ניחא אצל אדמו"ר הרש"ב, היה לו את בנו יחידו ממלא מקומו, אבל עכשיו, מי אני ומה אני?!'..

כיוון שהרבי לא רצה שכלל החסידים ישמע את דבריו, הורה לחסידים להמשיך לנגן, אך פה ושם נשמעו חלק מדבריו המאוימים: 'יש לכם אמונה בקדוש ברוך הוא – אני אינני רק צינור. הנך מקושר אלי? אתה מקושר לרבי! אני 'ממלא מקום' רק בפרט אחד'. גם לאחר מכן הוסיף הרבי במילים יוקדות-לוהטות: 'צריכים לצאת מעצמנו. הגם שאני טרם יצאתי מעצמי, מכל מקום לא צריכים ללמוד ממני'.

'מה שאומר עכשיו' – הביע הרבי את תקוותו – 'מקווה אני שלא יזיק לאותם ההולכים עם אמונה פשוטה', והמשיך לדבר כשעיניו עצומות: 'איני יודע מדוע מגיע אצלי העניין הזה [בהתכוונו על היותו 'רבי' ו'נשיא']. אני בעצמי איני יכול להימשך מזה'. החסידים ביקשו להסות את הרבי, והיו מהם שהחלו לנגן ניגון, אך הרבי אמר כי הוא רוצה להמשיך בדבריו: 'דיברנו שצריך להיות 'עד דלא ידע', מסתמא זהו.. אני מרגיש זאת מאוד חזק ולא יכול להוציא מעצמי'.. וכשאמר זאת, ראשו הקדוש נשמט על ידיו, ומתוך בכיו הוסיף: 'מן הסתם אין לכם ברירה אחרת, וגם לי אין ברירה אחרת'..

החסידים נרעשו על מקומם. הרב אליהו יאכיל סימפסון ניגש לרבי ואמר שחסידים אינם יכולים לשמוע דיבורים כאלה. גם כמה מזקני החסידים ניגשו אל הרבי וביקשוהו שיפסיק לדבר בסגנון כזה. לאחד מהם השיב הרבי: 'אינני מסלק את עצמי'.

כיוון שנושא הנשיאות 'נפתח', העז הרב מרדכי מענטליק שעמד ליד הרבי, ואמר 'ס'איז בפירוש ניט אזוי. איר זייט דער רבי, עס איז איין המשך און איין שלשלת פון דעם אַלטן רבי'ן' [= בפירוש זה לא כך. אתם הרבי שלנו, ואתם אותו דבר מאדמו"ר הזקן. שושלת אחת]. הרב מענטליק סיים דבריו באמרו כי הוא 'מבקש משקה מאדמו"ר הזקן'. הרבי הגיב בחיוך רחב ומזג לו.. לאחר מכן המשיך למזוג לעוד חסידים אחדים שנכחו במקום.

לאחר מכן המשיך וחשף טפח נשמתי שמיימי משלשלת הדורות הליובאוויטשית – מילים שהיו לאבן יסוד בהתקשרות אל הרבי אך רק בשעת התוועדות פלאית-פורימית זו, כש'נכנס יין יצא סוד', התגלה שמץ מהאור הגנוז: 'לאחר הסתלקות אדמו"ר נשמתו עדן [הרש"ב] אמר פעם כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר, שאינו אומר אודות אביו 'נשמתו עדן', שכן, לשם מה לומר 'נשמתו עדן' כשנקל וטוב יותר לומר 'נשמתו בי'. כך גם על הרבי – אינני אומר 'נשמתו עדן', אלא 'נשמתו בי'!'..

כאן ביקש הרבי לנגן את הניגון המרטיט של ד' בבות לאדמו"ר הזקן. לא הייתה שעה ספוגת רגשות מזו, התוועדות פורים בשעה שהיא ספק לילה ספק יום, תווי הניגון עלו בחלל האוויר הברוקלינאי ועלו מעלה מעלה. כשסיימו ניגנו 'ניע זשוריצי כלאָפּצי'.

בתום הניגונים הוסיף הרבי מעומק לבו הטהור: 'רצוני לברך אתכם ואת עצמי: כפי ששמעתי פעם מכבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר בנוגע לנתינת 'פדיונות', ששייך לתת פדיון בינו לבין עצמו, ובפרט על הציון הקדוש של כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבנו.. שברכתו של כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר בפורים באחת השנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין, שיהיה זה הפורים האחרון בגלות – תתקיים בפורים זה!'.

החסידים לא היו רגילים לשמוע את הרבי אומר את המילים המפורשות והמפורטות 'אדוננו מורנו ורבינו' ולא כפי הנוסח המקובל 'הרבי השווער'. 'ובכלל היו דיבורים תמוהים הן ברבים והן לפרטיים, ובאמצע כשאנ"ש התחילו לדבר איתו', רשם אחד הבחורים ביומנו בימים ההם. את ההתוועדות עתירת הגילויים הזאת סיים הרבי בהדגישו: 'והרבי שליט"א יוליכנו לקראת משיח'. החסיד הרב ישראל ג'ייקובסון שעמד על יד הרבי, הזדרז והצביע על הרבי עצמו ואמר 'דער רבי שליט"א'.

התוועדות שנמשכה כשבע שעות ומחצה

כשבע שעות ומחצה נמשכה אותה התוועדות מופלאה! זו החלה בשעה 9:00 בערב והסתיימה בשעה 4:20 לפנות בוקר של יום שישי. 'אי אפשר לתאר מה שהיה בלילה הזה' – מסיים אחד מכותבי היומנים בימים ההם – 'אך אף על פי כן, אל תספרו מזה מאומה, כי אצל אחרים אפשר שיהיה מזה חלישות ודי למבין, אף שהאמת אינו כן'.. למחרת ביום שישי, נשלח מברק לכלל החסידים ברחבי תבל, בו הורה הרבי: 'בבקשה להתועד בפורים וגם בשבת בהתעוררות מיוחדת לעבודה. בחינוך ביראת שמים. בברכת פורים שמח'.