גאולת הרבי הריי"צ – ותפילת ההודאה שנמשכה שעות • תיאור מרתק

בשבת קודש האריך הרבי בתפילתו, תפילה חב"דית הנובעת מתוך התבוננות הדעת ושלהבת אש פנימית, לעתים מלווה בניגון חב"די המעורר נימים חבויים. תפילתו של הרבי ב'עבודה' נמשכה שעות ארוכות, עד שלוש או ארבע אחר הצהריים. הקהל כולו כבר הספיק להתפלל, לאכול סעודת שבת ואף לקיים בגופו 'שינה בשבת תענוג', ואילו הרבי עודנו עומד סחוף בתפילתו.. בית הכנסת התמלא מפה לפה ביהודי המקום, חלקם כאלה שכבר זמן רב לא דרכה רגלם על סף בית כנסת. כך הקהילה הקטנה זכתה בזכייה מן השמים.. • סיפורה של גלות קסטרמה, תחילת גאולתו של הרבי הריי"צ אליה יצא ביום ג' בתמוז תרפ"ז • לכתבה המלאה

•••

א]

יום חמישי, ראש חודש תמוז תרפ"ז. השעה אחת-עשרה בבוקר. הרבי ישב בפינת תאו כשהוא לבוש בטליתו ועטור בתפיליו, דבוק בקונו, מונה את מילות התפילה בדבקות רבה, בניגון נשמה מרטיט נפש. פתאום נפתחה דלת התא ובעדה נכנסו שלושה סוהרים. אלו ציוו עליו לקום. הרבי השיב להם, באידיש, כי לא יקום, נאמן כבר מהיום הראשון להחלטה פנימית תקיפה אותה קיבל, שלא לאבד את עשתונותיו ולא לפחד מהשופטים והחוקרים, אף לא להחשיב אותם למציאות. הוא שם אותם במחשבתו כאין וכאפס.

'יש לנו הודעה בשבילך', הודיעו הסוהרים לרבי. אחת מתקנות בית הסוהר הייתה, שכאשר סוהר מבקש לדבר עם האסיר, על האסיר לקום על רגליו. בכך הוא מסמל יראת כבוד וקבלת מרות של הסוהר. הרבי סירב אפוא לקום לקבל את הודעתם. אחד הסוהרים היה כנראה יהודי שהבין מעט אידיש. הוא הבין כי הרבי מסרב לקום. 'אנו נכה אותך!' איים הסוהר. 'נו', השיב הרבי במשיכת כתף. הסוהרים הכו את הרבי ולאחר מכן פנו ללכת לדרכם.

כעבר שעה קלה נכנסה קבוצה שנייה של סוהרים, ביניהם היה גם לולב החוקר היהודי שהִרבה להציק לרבי יותר מכולם. הדברים חזרו על עצמם בשנית, אך הרבי סירב לקום. 'רבי! מדוע אינכם מצייתים לסוהרים?' אמר לולב, 'הם מבקשים רק לבשר לכם על הקלה במצבכם. למה לכם להרגיז אותם? אם הם דורשים לעמוד – יש לעמוד'. הרבי הביט בהם ולא הגיב. 'הרי שוב יכו אתכם', הפציר לולב ברבי, אך הרבי המשיך להביט בו בשתיקה.

הסוהרים אכן לא נרתעו והכו את הרבי באגרופיהם. אחד מהם אף הכה את הרבי בחזקה מתחת לסנטרו. הרבי חש את הכאב עוד תקופה ארוכה לאחר מכן. שוב חלפה שעה ארוכה, וקבוצה שלישית של סוהרים, אחד מהם יהודי בשם קאבאלוב, נכנסו לתא ופקדו על הרבי לעמוד על רגליו. כשהרבי סירב בשלישית, היכוהו שוב באגרופים קמוצים. עיקר המכות הגיעו מידיו של קאבאלוב היהודי.. 'נלמד אותך לקח!' צווח קאבאלוב בחרון איום. 'איני יודע מי ילמד את מי'.., הגיב הרבי בקור רוח.

שוב נכנסו הסוהרים לתאו של הרבי והורו לו להיכנס למשרד. הרבי קם ממקומו וניגש אל החדר הסמוך. משנכנס פנימה הופתע לראות את מזכירו, הרב חיים ליברמן. ואולם הרב ליברמן הופתע עוד יותר. פיו נפער בתדהמה ועיניו נתעגלו לרווחה. 'האם עודכם בחיים?' הצליח לבסוף להוציא מילים מפיו והוא נפל מתעלף..

הרבי נקרא לגשת אל השולחן המשרדי, שם הראה לו לולב תעודה רשמית של הג.פ.או. על התעודה היה כתוב בגדול: 'מיתה בירייה!'. קו נמתח על המילים בתוספת המילה 'ניעט' (לא!). מתחת לשורה זו הייתה שורה נוספת שבה נכתב: 'עשר שנים גלות סולובקי!'. ושוב קו מתוח על המילים בתוספת המילה 'ניעט'. ומתחת שורה שלישית: 'שלוש שנות גלות לקסטרמה!'.

הרבי קרא את השורות, וכשסיים הביט בו לולב בעיניו הטמאות, מלאות הזדון והוסיף: 'דע לך שמצבך שם יהיה קשה מאוד. לא מעט סבל וייסורים מצפים לך בקסטרמה. אולם – הטעים לולב – אתה יכול עדיין להציל את נפשך אם תסכים להשתתף בוועידת הקהילות היהודיות לפי יזמתה של הקהילה היהודית בלנינגרד 'ליר"ה'. פרסם הודעה שאתה חוזר בך מהתנגדותך, הסכם לקיומה של ועידה זו ומיד תצא לחופשי'.

הרבי נתן בו מבט תקיף ללא חת: 'אינני מתחרט ואינני חוזר בי! אתם יכולים לאיים עליי בעונשים הכבדים ביותר אך לא תשפיעו עליי לשנות את דעתי והחלטתי. אתם יכולים אף לשלחני לסיביר אם רצונכם בכך'. לולב לא מיהר לוותר על ההזדמנות לאיים על הרבי. עוד שעה ארוכה הוסיף לולב לאיים על הרבי ולהפציר בו כאחד, כי כדאי לו להסכים לקיומה של הוועידה, אך הרבי עמד בנחישות על סירובו לקיום ועידת הקהילות. הוא הבין כי בוועידה זו תצאנה שורה של החלטות כנגד הדת היהודית והחינוך היהודי בברית המועצות.

כשראה לולב כי לא יצליח להכניע את הרבי, פקד להחזיר את הרבי לתאו. מצבו של לולב היה ביש. אילו רק יכול היה, היה מבצע את גזר דין המוות במו ידיו, ואילולא התערבותם של רבּי השלטון, ראש הממשלה וראש הג.פ.או. מנז'ינסקי, הרי כבר היה עומד אחרי ככלות הכול.. לא רק לולב רתח מזעם ומבושה. גם מסינג, ראש הג.פ.או. בלנינגרד, חש בושה ועלבון צורב. לא רק שמזימתם לא צלחה בידם אלא שהם נאלצו לחתום על עונש קל בהרבה – שלוש שנות גלות בלבד לקסטרמה.

הם חרשו מזימות כנגד הרבי והחליטו אפוא להתנקם בו ככל שהיה בידם. הם הורו לשלוח את הרבי לקסטרמה בעיצומו של יום השבת דווקא. 'כיצד הנך רוצה לעשות את הדרך לקסטרמה?' שאל אחד החוקרים את הרבי. 'הדרך הטובה ביותר היא במחלקה הראשונה של הרכבת הבין-לאומית', השיב הרבי. 'האם יש לך די כסף לנסיעה כזאת?'. 'אם הכסף שלי המונח במשרדכם אינו מספיק, אתן הוראה לבני ביתי וישלחו לי את הכסף הדרוש', השיב הרבי בניחותא. הרשעים מנעו מהרבי את התענוג לנסוע בנוחות.

'אין לך רשות לנסוע ברכבת הבין-לאומית', השיבו לו, 'אלא ברכבת רגילה במחלקה השנייה'. 'מתי אגיע לקסטרמה'? הוסיף הרבי ושאל. 'בשבת'.. 'בשבת לא אסע בשום אופן, רק בכוח תוציאוני מן התא'. באותו הערב הרשו החוקרים לרבי להתראות עם חתנו, נכדו ועוד אחדים מבני ביתו. מעבר לסורגים הפציר מהם הרבי להשתדל שלא ייאלץ לנסוע בשבת.

שוב יצאו הרצים דחופים ובהולים. הכול הבינו כי יהיה מה שיהיה, הרבי לא יחלל שבת, אף לא בכפייה. לא היה צריך דמיון רב כדי להבין כי חורשי רעתו של הרבי זוממים להגותו מן המסילה בשל כך. לא ייפלא אפוא שלולב לא הסכים בשום אופן לוותר על דרישה זו. זו הייתה הנקמה היחידה שעוד נותרה בידו כנגד הרבי.

הגברת יקטרינה פישקובה שוב נפגשה בבהילות עם אלכסיי ריקוב, ראש הממשלה הסובייטית, והציגה בפניו את עמדתה המגוחכת של הג.פ.או. שנועדה להתנקם ברבי. בו במקום, בנוכחותה, טלפן ראש הממשלה אל ראש הג.פ.או. מנז'ינסקי וביקשו לדחות את נסיעת הרבי לקסטרמה עד לאחר השבת. מנז'ינסקי לא ראה בכך בעיה של ממש, והסכים.. לולב וחבריו חרקו שן. הנקמה האחרונה כנגד הרבי הוצאה מבין אצבעותיהם..

נשארה עוד אפשרות אחרונה להתעלל ברבי: 'אם תרצה לנסוע בשבת לקסטרמה' – אמר לולב לרבי בהיכנסו אל תאו – 'אשחרר אותך מבית הכלא כבר עכשיו, ולא תצטרך לשבת עוד ימים רבים'. 'אשב כמה שאשב, אך בשבת לא אסע', הגיב הרב בשוויון נפש. מזימתו האחרונה של לולב התאיידה ונעלמה בו ברגע. הנסיעה לקסטרמה נדחתה עד לאחר השבת.

כבר באותו יום, יום חמישי, נשלח החסיד הרב מיכאל דבורקין ע"ה לקסטרמה כדי להכין מעון לשיכון הרבי. עם זאת סידר את המקווה במקום, קיבץ מעט ילדים ממשפחות יהודיות שהתגוררו בקסטרמה, ויסד 'תלמוד תורה'. כשנודע הדבר לרבי, הגיב בקורת רוח וחזר על דברי הפסוק: 'ואת יהודה שלח להורות לפניו גושנה!', כשהוא מרמז על יעקב אבינו ששלח את יהודה להקים תלמוד תורה בטרם ירד יעקב לגלות מצרים.

ב]

יום ראשון, ג' בתמוז תרפ"ז. השעה שעת צהריים, שמש קיצית בהירה האירה את לנינגרד. דלת הברזל האוטמת את תאו של הרבי נפתחה לרווחה, וסוהרים הובילו את הרבי אל משרד הכלא. 'היום בלילה יבוצע הגירוש, ועליך לנסוע לקסטרמה למשך שלוש שנים', הורה לו פקיד חמור סבר. 'ביכולתך לצאת כעת לביתך כדי לקחת את חפציך החשובים ולהיפרד מבני ביתך, אך עליי לצוות אותך כמה הוראות: א. לפניך שש שעות בלבד לשהות בביתך. בשעה שמונה בערב עליך לעזוב את לנינגרד. ב. אם תאחר אף למשך שעה קלה, תוחזר בחזרה לתאך בבית הכלא. ג. בשעה שמונה בערב תצא הרכבת המובילה לעיר גלותך, קסטרמה. 

ד. אם מסיבה כלשהי תאחר את הרכבת, עליך לחזור לבית הכלא. אם תנסה להתחמק, הזהיר הפקיד באיום, 'נחזיר אותך לתא על כרחך'. ה. עליך לנסוע ברכבת זו המובילה לעיר קסטרמה מבלי להתעכב בדרך. לפי החשבון, תגיע לשם ביום שני, ד' בתמוז בערב. ו. בכל יום שלישי בבוקר עליך להתייצב בפני ראש הג.פ.או בקסטרמה. אתה נמסר ברשותו לתקופה של שלוש שנים עד 15 ביוני 1930. ז. עליך לחתום על תעודה זו המעידה כי עליך להתייצב ביום 4 ביולי 1927 במשרדי הג.פ.או. של קסטרמה.

לאחר קבלת ההוראות, שב הרבי לביתו לראשונה לאחר תשעה עשר ימים של מאסר בבית הכלא האיום שְׁפָּלֵרְקָה, כדי להתראות עם בני משפחתו. כאמור, הזמן שעמד לפניו היה כשש שעות בלבד. הרבי נכנס אל חדרו לתפילה. הוא נשא תפילה אישית מעומק ליבו הטהור – תפילת הודאה לה' יתברך על שהציל את חייו. מתי מעט חסידים עמדו מאחורי דלת חדרו של הרבי והאזינו לתפילה האזנה מלאה. הם העידו כי גם לב אבן היה נמס לשמע תפילה זו..

בית הרבי נתמלא חיש מהר. קהל חסידים רב מילא את כל החדרים עד אפס מקום. מספרים כי באותה השעה ביקש הרבי להתעניין בשלומם של אישה ותאומים שנולדו ימים אחדים לפני מאסרו. הלידה הייתה בקשיים רבים וגם לאחריה היה מצב בריאותה של האֵם ומצב בריאותם של התאומים חלש מאוד. כשהרבי חזר אפוא לביתו ביום ג' תמוז לביקור למשך שעות אחדות, ביקש לדעת האם הוטב מצבם. למרות מצבו הפרטי הקשה, לא שכח הרבי להתעניין באשה וילדיה..

ג]

השעות נוקפות במהירות. השעה שבע בערב. נותרה עוד שעה קלה לצאת הרכבת. הרבי מתכונן לצאת לדרכו. הרבי כבר מתכונן לצאת מהבית, הנוכחים הרבים שבבית נעמדו בשתי שורות כדי ללוות את הרבי במלוא הכבוד וההדר. הרבי התחיל ללכת לכיוון היציאה. בעודנו עומדים שם ניגש החסיד ר' בנימין אלטהויז אל הרבי. הרבי נעמד ור' בנימין אמר לרבי: 'ידוע שאדמו"ר הזקן התחיל לאחר המאסר בפטרבורג להתנהג ביד רמה'.. ענה לו הרבי: 'הרי דובר במאמרי חג השבועות על אודות עניין שלוש הידות – יד הגדולה, יד החזקה ויד הרמה. 'רמה' הוא כתר, הוא גם אותיות כרת. שיתקיים 'וכל אויביך יכרתון'..

אל הרבי מצטרפים מתי מעט בלבד: בתו הרבנית, מרת חיה מושקא, חתנו הרב שמריהו גוראריה, וכן אחד ממקורבי בית הרבי, החסיד הרב אליהו חיים אלטהויז. שאר בני המשפחה נפרדים מהרבי עוד בהיותו בבית. רכב מיוחד מוביל את הרבי לעבר תחנת הרכבת של לנינגרד. למרבה ההפתעה תחנת הרכבת מלאה וצפופה בהמון רב. יהודים רבים מכל גווני הציבור והקהילות באו להיפרד מהרבי בטרם יצא אל גלותו. היו רבים שאף רצו לנסוע עם הרבי כמה תחנות, אך הג.פ.או. שהבין כי הקרבה לרבי מהווה מקור השראה וחיזוק של הנשמה היהודית, אסרה למכור כרטיסים לרכבת זו..

הרבי יוצא מרכבו ומיד מוקף במשמר כבד. שלושה אנשי ג.פ.או. שוטרים גרוזינים, חיילים חמושים ושני פקידים ממנהלי מחלקת החקירה הפלילית. בצעדים מתונים, מעוררי הוד, הרבי עולה על מדרגות קרון הרכבת. כשהוא עומד שם, רגע קל לפני היכנסו פנימה, הרבי מסתובב לעבר הקהל העצום שבא ללוותו, ונושא דברים חוצבי להבות אש שגאון יהודי עתיק לוהט בהם:

'נושאים אנו תפילה להשם יתברך – יהי ה' אלוקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו, אל יעזבנו ואל יטשנו. יש בכך גם בקשה וגם הבטחה, אשר השם יתברך יהיה עמנו כאשר היה עם אבותינו. אף שאיננו יכולים להידמות לאבותינו שהיו בעלי מסירות נפש בפועל ממש על התורה והמצוות, וכמאמר הידוע שאמר אחד מאבותינו הקדושים (בעת שהמלוכה דרשה אז מהרבנים להנהיג שינויים בחינוך ובמצב הרבנים והרבנות):

לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל ולא בכוחותינו נשוב לארץ ישראל! אבינו מלכנו יתברך הגלה אותנו מאדמתנו ושילח אותנו בגלות, והוא יתברך יגאלנו ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ ויוליכנו קוממיות על ידי משיח צדקנו לארצנו במהרה בימינו אמן. אבל ידעו נא כל העמים אשר על פני האדמה, כי רק גופותינו נמסרו בגלות ובשעבוד מלכויות ואילו נשמותינו לא נמסרו לגלות ולשעבוד מלכויות. 

חייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, שבכל מה שנוגע בדתנו, בתורה ישראל במצוותיה ובמנהגיה, אין מישהו שיכפה עלינו דעתו ואין שום כוח של כפייה רשאי לשעבדנו. עלינו להצהיר בכל תוקף עקשנותנו היהודית, ובכל תוקף כוח מסירות הנפש היהודית זה אלפי שנה – אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו!

כך דיבר יהודי בעל מסירות נפש, ואנו אין לנו אפילו התוקף האמיתי למחות בפני כל העולם ולהוקיע מעשי התעתועים של כמה מאות צעירים יהודים ריקים ושובבים המתעללים ביהודים וביהדות. ידוע לכל שהחוק בהגבלות ידועות מרשה ללמוד תורה ולקיים מצוות, ורק דברי מסירה ועלילות גורמים לשלחנו לבתי מאסר ולעבודת פרך.

זו בקשתנו מהשם יתברך: אל יעזבנו ואל יטשנו! יתן לנו השם יתברך התוקף הנכון שלא נירתע מפני ייסורי הגוף, ואדרבה: לקבלם בשמחה. וכל עונש חס ושלום המוטל עלינו בגלל החזקתנו 'חדר' ללימוד התורה ולקיום המצוות, יוסיף לנו התחזקות בחיזוק היהדות.

עלינו לזכור כי מאסר ועבודת פרך אינם אלא ייסורי שעה, ואילו התורה והמצוות וישראל הם נצחיים! שלום לכולכם! היו בריאים וחזקים בגשמיות וברוחניות, הנני מקווה להשם יתברך שעונשי הזמני יכניס בעזרת השם כוחות נוספים בחיזוק היהדות הנצחית, ויקוים בנו 'אשר יהיה ה' אלוקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו', ולכל בני ישראל יהיה אור ברוחניות ובגשמיות'.

הרבי נענע בראשו לאות פרידה מהאלפים ונכנס אל הקרון פנימה. הקהל העצום הקשיב לדברים בשתיקת תדהמה. רק כעת הוסר מעל ראשו איום המוות, וכבר הרבי נושא דברי גאון יהודי בתקיפות, ללא מורא וללא חשש. דברי עידוד להרבצת תורה והחזקת היהדות בכל מקום.. צפירה ארוכה של הרכבת נשמעה, ארובת הקטר פלטה עשן פיח שחור, והיא הפליגה לדרכה.

ד]

עשרים וארבע שעות רצופות ארכה הדרך עד בואה לקסטרמה. הרכבת נכנסה בקול צפירה רועמת אל התחנה. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. על פי הפקודה שקיבל טרם צאתו מבית הסוהר, היה על הרבי להתייצב מיד בתחנת המשטרה המקומית, אך לאחר שיקול דעת החליט הרבי לדחות זאת למחרת בבוקר, יום שלישי, ה' בתמוז. הרבי נסע אפוא אל דירת מגורים שהכין החסיד הרב מיכאל דבורקין. זו הייתה דירתו של שוחט העיר, והיא נועדה בעבור הרבי למשך כל זמן גלותו.

למחרת בבוקר התייצב הרבי במשרדי הג.פ.או. של קסטרמה. מפקד הג.פ.או. קיבל את פני הרבי ב"ברוך הבא" זועף. הרבי שכבר עבר אנשים קשים ממנו, העדיף להתעלם ומילא את השאלונים השונים. כשסיים פנה אליו המפקד ופרש בפניו שורה של הוראות:

'הנך עבריין ואסיר גולה. אתה נמצא כאן כאסיר המרצה את עונשו על חטאיו נגד המשטר הסובייטי. עליך להימצא בעיר זו כל העת ואסור לך לצאת אל מחוץ לתחום העיר, אלא אם תקבל רשות על כך. אם ברצונך להחליף מקום מגוריך בתוך העיר, חובה עליך להודיע על כך קודם לג.פ.או.'. המפקד נעץ מבט מאיים ברבי, והטעים: 'בוודאי ידוע לך שהמשטרה תדע הכול על מעשיך ועל כל מה שייעשה בביתך. היזהר לך! בכל שבוע חובה עליך להתייצב כאן, במשרדי הג.פ.או. בפני הפקיד המתאים, ולחתום על נוכחות'.

••

קסטרמה. קסרטמה נמצאת מאות קילומטרים ממוסקבה הבירה. עיר רוסית גדולה, אך יהודיה מעטים. כמאה משפחות יהודיות בלבד התגוררו בעיר בשנת תרפ"ז, רובם ככולם יהודים פשוטים שאינם יודעים תורה, לשנות או ללמוד.

בעת שהותו בעיר, התגורר הרבי בבית השוחט ר' ירחמיאל קוגל ע"ה, ברחוב ניקיטסקאיה 3. בתו של השוחט, הגברת רוזה מלמד, הייתה נערה כבת שתים-עשרה שנים כאשר הרבי התאכסן בביתם, והיא עדיין זוכרת היטב את אותם הימים: 'אבא היה חסיד חב"ד, שוחט ומוהל במקצועו, שהיה מבוקש בעיר ובסמוכות לה והוזמן אף לבריתות בלנינגרד ובמוסקבה. לאחר שנסגר בית הכנסת בעיר, התקיים מניין התפילה בביתנו, זאת למרות העובדה שהשלטונות החרימו את ספרי התורה.

אני זוכרת שכאשר הרבי הריי"צ הגיע לקסטרמה, שררה בעיר התרגשות והמולה רבה. גם הגויים יצאו לראות את 'איש האלוקים'. אני זוכרת איך אנשים עמדו מעל הגגות ומסביב לגדרות. הבית שלנו אירח את הרבי ואת כל מלוויו. זה היה בית גדול, ולרבי הוקצה חדר מיוחד בבית. כאשר הרבי יצא לרחוב, והנוצרים היו רואים אותו, היו מפנים לו דרך ביראת כבוד. הם היו אומרים: 'הנה הגיע אלינו נציגו של אלוקי העם היהודי'.

אף על פי שהיה כאן רק כעשרה ימים, הייתה לנו שמחה גדולה על שבחרו את הבית שלנו כמקום שישהה בו הרבי. אצלנו בבית כל האוכל היה כשר. היינו המשפחה היהודית היחידה בעיר שכל האוכל אצלה היה כשר למהדרין. הרבי היה מדבר אל הסובבים אותו בצורה עדינה מאוד ושקטה, והיה מברך את כולם. הוא היה מתפלל במשך הרבה שעות וקורא בספר התפילה. היו לנו הרבה שכנים, מקצתם יהודים. היו אנשים, גם מבין בני העם היהודי, שהתביישו לבוא ולראות את פני הרבי. הם אמרו: 'אנחנו לא ראויים אפילו לדבר אתו'. אני זוכרת שהיו יהודים שביקשו לראות את הרבי, ואחד מהם, שרצה מאוד, אף הצליח להתקבל ל'יחידות".

בית כנסת אחד בלבד היה בקסטרמה באותן השנים, ובו התפלל הרבי יחד עם היהודים הפשוטים. בשבת קודש האריך הרבי בתפילתו, תפילה חב"דית הנובעת מתוך התבוננות הדעת ושלהבת אש פנימית, לעתים מלווה בניגון חב"די המעורר נימים חבויים. תפילתו של הרבי ב'עבודה' נמשכה שעות ארוכות, עד שלוש או ארבע אחר הצהריים.

הקהל כולו כבר הספיק להתפלל, לאכול סעודת שבת ואף לקיים בגופו 'שינה בשבת תענוג', ואילו הרבי עודנו עומד סחוף בתפילתו.. בית הכנסת התמלא מפה לפה ביהודי המקום, חלקם כאלה שכבר זמן רב לא דרכה רגלם על סף בית כנסת. הדבר היה בעיניהם לפלא עצום, עד שאפילו הכומר (הפרבוסלבי) הגיע לבית הכנסת לחזות במחזה הלא שגרתי.. כך קיבלה פתאום קסטרמה – העיר הגדולה אך הקטנה בכמות יהודיה – רבי קדוש ונשגב. הקהילה הקטנה והפשוטה זכתה בזכייה מן השמים..

לימים סיפר הרב מיכאל דבורקין על תפילת השבת של הרבי במקום: 'ישבתי וחיכיתי במשך כל הזמן שהרבי יתפלל. הרבי התהלך אנה ואנה בבית הכנסת. לאחר התפילה אמר לי הרבי: "היום 'התחממתי' בתפילה'.. באחת השיחות שהתפתחוה בין היהודים המקומיים לבין הרבי, סיפרו לו התושבים בגאווה רבה כי בעבר כבר היה במקום 'א גוטער איד' (צדיק) שהתגורר עמם במשך שבע שנים. הרבי ענה להם בבת שחוק: 'אנו נעשה זאת מהר יותר'.. במהלך אותם הימים התבטא הרבי בכאב: 'זה קרוב לחודש ימים שלא כתבתי מאומה על אודות תלמודי התורה – אם כן, בשביל מה בכלל צריכים את אצבעות הידיים?!'..