חוק עונש מוות למחבלים. זהו, עכשיו אני פופולרי.

חוק עונש מוות למחבלים. הנה, מצאנו את ארבעת המילים שצריך לומר כדי להיות פופולרי היום. פשוט וקל, מחבל-יורה, מחבל-מת. למען האמת, אני עוד מתלבט לגבי ההיבט המוסרי שבדבר. האם אנחנו מעוניינים לחרוץ את דינו של אדם שפשע? בכנות, אינני יודע. מה שאני בוודאות יודע שהחוק הזה, לא רק שהוא לא יעבור, אלא גם אם כן יש בו פופוליזם זול, וקל להפריך אותו. תהיו איתי רק לכמה דקות. התחלנו.

קודם כל, ניגש לזירה הבינלאומית. אינני יודע מה תהיה עוצמת התגובה האמריקאית לחוק שכזה, אבל מהזירה הזו לא תגיע התמיכה. ולהערכתי, אפילו להפך. האמריקאים יתנגדו נחרצות כשהם יגלו שאלו התוכניות של בן גביר וחבריו. העולם כולו, סביר להניח, יתנגד. ובקיצור: נזק בזירה הבינלאומית.

התחלנו עם הרך, ועכשיו נעבור אל הקשה. שתי מילים: מחבל יהודי.

כן כן, הדבר הזה שאף אחד מאיתנו אוהב לדבר עליו. מה נעשה עם מחבל יהודי? האם בית משפט יהודי (רובו), עם עורכי דין יהודים (בהכללה), עם שופטים יהודים (גם כן בהכללה), מסוגל לגזור עונש מוות… ליהודי? קשה לי להאמין. כמובן שמיד תצוץ לה טענת הנגד שהיא "שהחוק הזה מתנגד לטרור הפלסטיני" (או משהו כזה), אבל אני לא קונה את זה. או שאנחנו נגד טרור, או שאנחנו… בעד. ואני לא חושב שיש למישהו את החוצפה לפסוק דין מוות לערבי, ולהקל ליהודי. זו גזענות טהורה. זה פשוט לייחס לערבי עוינות יתר, ולכן בעצם יותר "נחוץ" להרוג אותו ולא את היהודי. אפלייה.

כמובן. באותה נשימה אני חייב להבהיר. לא ניתן ליצור סימטריה בין הטרור הפלסטיני ליהודי. יעידו על כך אלפי הורים שכולים, שאבלים עד הימים האלו על הילד או הילדה שלהם. הטרור הפלסטיני יותר חזק, יותר משמעותי, ויותר רחב. אבל בכל זאת, אם "דומא" יחזור, או "הטבח בחברון" יחזור כדי מאוד שנהיה מוכנים. 

מכאן, הלאה. אל בן גביר ותומכיו. החוק הזה, בעיני, הוא נוף תפיסת העולם של בן גביר. "לעלות להר הבית, להראות להם מי בעל הבית, יש מי שתנגד למדינת ישראל? נטיס אותו לאירופה! יש מחבל? להרוג, מחבל יהודי? מה פתאום? הוא הודה רק כי עינו אותו." זו תפיסת עולם? זו גישה של ילד שעדיין לא הבין את מורכבות החיים. "יש בעיה? נחסל אותה!" אבל לא ככה זה עובד. החיים מורכבים יותר מטוב ורע. מכן ולא. יש בעיה? אפשר לטפל בה, בחוכמה, ברוגע, לטפל בה בצורה שכלית ולא רגשית, להבין את המורכבות, את הרגישות, את הפצע של העם הפלסטיני והעם היהודי.

עמוס עוז כבר אמר לפני כמה שנים: "מה שבינינו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם, ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה. זה כבר מורסה. לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה. אי אפשר להרביץ לפצע עוד מכה ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם."