דנה, אתם לא הסיפור

הנה אייטם שפורסם בשבוע האחרון בכמה כלי תקשורת: "דנה ויס פרצה בבכי בשידור: 'לא יכולה להגיד כמה חיכיתי לרגע הזה' ". או "דנה ויס התפרקה בשידור: 'הדמעות זולגות מעצמן' ". 

תוהים במה מדובר? אל תטרחו, תנו לי להסביר. דנה ויס נתנה את הדיווח הסופי לגבי עסקת החטופים שאמורה להתממש היום (ראשון) והזילה דמעה לאחר שהתרגשה באולפן תוך כדי הדיווח. 

זעם תקף אותי כשראיתי את הדיווח.

 לא הבנתי למה, האם אני לא מאמין לדנה? האם משהו פה לא אותנטי? התשובה היא (לדעתי) לא. אני מאמין לדנה שמדווחת בכל יום באינטנסיביות כבר במשך שנה, ומן הסתם מלווה את משפחות החטופים גם באופן אישי, ואין לי ספק שזה הפך מבחינתה לפרויקט אישי שלה לעבוד למענם והחזרתם הביתה, ועם זה אין לי בעיה. אמנם הייתי מעדיף עיתונאים שלא לוקחים את הסיפורים החדשותיים של היום ללב, גם בשבילם, אך בעיקר בשביל הצופים, כדי שיוכלו לקבל זווית אובייקטיבית לגבי סיפור כ"כ מורכב כמו החטופים ומאבק המשפחות. אך לא אדרוש מעיתונאים להתנהג כרובוטים, בטח לא מול משפחות החטופים והנפגעים. 

אז מה בכל זאת הכעיס אותי?

יש תופעה ישנה שהתפתחה לפני עשרות שנים, בעיקר בערוץ 12 (לשעבר 2), והיא מין תחושה שהסיפור הוא התקשורת. אנחנו אמורים לבלוע כל מילה שהעיתונאים מדווחים, אמורים להתרגש איתם באירועים אישיים בחייהם, ובעיקר אמורים לשבת שם כמו תלמידים ולהקשיב למורה. עצם הדיווח על הבכי הוא הבעיה. התקשורת היא לא הסיפור, היא אף פעם לא הייתה הסיפור. הסיפור הוא החדשות, לדוגמא: "מה ראש הממשלה אמר במסיבת העיתונאים?" "כמה נרצחים יש במגזר הערבי לעומת שנה שעברה, ומה השר לביטחון לאומי עושה כדי להוריד את המספרים הגבוהים?" "מי הם חברי הכנסת שנמצאים במשכן יותר מכולם ועוסקים בעשיה ציבורית?". ולא "מי בכה היום באולפן?" "לאיזה כתב נולד בן?" "האם הכתב עוזב את מקום עבודתו?" 

הטלוויזיה אולי שכחה מההגדרה המהותית של חדשות, ובעיקר מנסה לרגש את הציבור ובכך להשיג פופולריות וצפיות. אולי כדאי להזכיר: חדשות הן מה שקרה היום במדינה שישפיע על חלק גדול או רוב מהציבור וישנה את סדר היום הפוליטי-ציבורי אם ידווח עליו בחדשות. ולכן כשעורכי החדשות ניגשים לעבודתם כדאי להם לזכור שהם לא כאן כדי לייצר את הפרומו הכי מעניין ולנצח ברייטינג, אלא הם כאן כדי להנגיש את האירועים החשובים שקרו באותה יממה, ולשפר את חיי האזרחים ע"י דרישה מחכי"ם ונבחרי ציבור לעשות את עבודתם טוב יותר. 

כשרוני קובן (מראיין נהדר ואדם מקסים) מארח את מיכאל שמש, או כשחיים אתגר יוצר סרט על סיוון רהב מאיר- הם מקיימים את תפיסת העולם של התקשורת שבטוחה במאת האחוזים שמה שאזרחי ישראל רוצים לראות זה אותם, ורק אותם, על המסך. אין לי ספק שרהב מאיר היא דמות מעניינת, וגם מיכאל שמש, אבל אולי הגיע הזמן של אנשי החדשות להבין שהם אנשי חדשות. 

יש ציטוט מופלא של הרב אורי זוהר: "היינו הרבה יותר טהורים. באיזה מובן? עשינו קולנוע ושירה כי אהבנו את זה, בלי מחשבות איפה אני בדירוג וכמה אני יותר משהוא. עשינו כי אהבנו את מה שעשינו." 

אנא, אנשי חדשות יקרים, עשו את המוטל עליכם, בגלל שאתם אוהבים את זה. 

ואולי הגיע הזמן לדרוש מהתקשורת להציג את התמונה השלמה גם לגבי עסקת החטופים. 

יש שלושה דרכים לספר סיפור: לוגוס- להסביר את ההיגיון והעובדות המעורבים בסיפור ולהציג את הנתונים היבשים. אתוס- לספר את הסיפור של אנשים שעברו את החוויה או לראיין מומחה בנושא. פאתוס- לנסות לעורר רגשות חזקים בקהל וכך להעביר את הסיפור. 

התקשורת הישראלית בעיקר מרגשת את הצופה הישראלי בסוגיית העסקה, אך היא איננה מציגה את התמונה השלמה. המחיר שישראל משלמת הוא מחיר כבד, ובהחלט בהשוואה למה שהממשלה תכננה לשלם. את נרטיב ה-"ניצחון המוחלט" (שאותו פמפם רק ערוץ 14) שהוכח כלא מציאותי, וגרם לקואליציה להיראות מגוחכת לכל דבר. לנושא המורכב הזה ראוי להקדיש אין ספור טורים אחרים ולכן רק אומר זאת: התקשורת הישראלית עשתה עוול לעסקה ולדרך שבה היא נראית ביחס למה שהיא באמת. התמונות היו מופנות כמעט אך ורק לחטופות שחזרו, ולא לאוטובוסים שעשו את דרכם לאיו"ש ומזרח ירושלים, כדי לשחרר רבי מרצחים אכזריים. שתי התמונות מעוררות רגשות רבים, ושניהן צריכות להיות מונגשות לציבור הישראלי.    

(זה בלי לכלול את עמית סגל ויאיר שרקי שדיברו על מחירי העסקה באולפני החדשות וגם בטוויטר הפרטי שלהם, ואמרו שהיה הכרחי לדבר על המחירים יותר.)