התזכורת שכל אחד מאיתנו צריך לקבל

מרוב טרדות של היום, מרוב עיסוקים, שכחנו משהו.

 מה שכחנו??

בואו נראה קודם כל מה זכרנו.

זכרנו להתפלל תפילת שחרית, אפילו מנחה לא נשכחה.

זכרנו לנשק את הסידור לאחר התפילה

וגם להניח אותו במגירה המיוחדת שלו.

זכרנו לנשק את המזוזה כשנכנסנו אל החדר וגם כשיצאנו ממנו.

זכרנו לחבק את התינוק הקטן שלנו

כשקם מהשינה עם הלחיים השמנמנות שלו.

זכרנו להריח את הריחמ המשכר של המצעים שבחדרנו ולהסניף אותו לקרבנו.

כשיש לנו משהו יקר ערך, מגרה, מעורר התפעלות, מעורר התלהבות –

אנו זוכרים לחבק אותו, לנשק אותו, ללטף אותו וללפף אותו.

מדוע איננו שוכחים?

כי הוא טבוע בנו.

הוא לוכד את תשומת ליבנו. הוא מגרה את עמקי נשמתנו.

 מתי אנו שוכחים דבר??

כשהוא פחות מעסיק אותנו, פחות מגרה אותנו, פחות מעורר את התפעלותנו.

כמו מה?

כמו הילד הגדול שלנו,

זה שכבר מובן מאליו

כשהוא מסתובב בבית,

זה שאנו מצפים ממנו לכל מיני דברים שעושה ולא עושה,

שאנחנו מתרגזים עליו לעיתים קרובות,

זה שנוכחותו לפעמים מייגעת.

הילד שלנו רואה

מה יקר לנו,

מה חשוב לנו,

ממה אנו מתרגשים,

מה מדגדג לנו יותר.

הוא חש בכך שלהסניף

את ריחו לקרבנו,

זה לא מהדברים שהכי מגרים את תאבוננו..

הוא מנסה בכל דרך להגיע לכך שכן נתייחס,

אבל מגלה שהוא לא יקר המציאות בשבילנו.

באמת, הוא כן.

אם ישאלו אותנו מה הכי חשוב לנו בחיים,

נאמר שאלו הילדים שלנו, כולל הוא, כמובן!

אבל הוא לא מרגיש את זה.

מדוע?

כי גם אנו לא מרגישות.

בואו ננסה להתחיל לחוש. להתחיל להרגיש.

להתחיל לשים לב לכך שהוא קיים. שהוא כאן,

שגם הוא זקוק לחמלה, לנשיקה לחיבוק של אהבה.️

נכון,

לא כמו תינוק קטן,

אבל בצורה שמתאימה לו.

הוא הספר תורה שלנו, המזוזה.

הוא המתנה המרגשת שקיבלנו בחיים.

זכרו זאת!