אדוני המשורר

אינך יכול ככה סתם ללכת. אלו המילים שהייתי אומר ליורם טהרלב זצ"ל, לו הייתי יכול לומר לו מילה על מותו.

טהרלב אכן הלך ככה סתם, בבוקר של יום חמישי, בשעה שאהוביו ואוהביו מתכוננים לסוף השבוע. כמעט כל ישראלי הצטער לשמוע על לכתו. חלק ניכר אף הספידו אותו ברשתות החברתיות ובפלטפורמות אחרות. זוהי אינה תופעה רגילה. בדרך כלל אדם בגילו של טהרלב זוכה לגל אהדה כזה, רק אם השפיע בחייו באופן ישיר על חיי האזרחים. גם אלו שאכן זוכים למפגן אהבה וצער על מותם, לא זוכים לקונצנזוס כה מובהק. טהרלב לא היה סטאר שחורך את הפלייליסט היומיומי. סביר להניח שרוב אזרחי המדינה מעולם לא נתקלו בו. חלק ניכר גם לא היה מזהה את תמונתו מעל דפי עיתון. ובכל זאת, עם הוודע דבר מותו, מלאה הארץ בהספד של חיבה.

מה היה בו, בזקן מכיכר המדינה, שכה שבה את ליבנו?

אין תשובה ברורה לשאלה הזו, אבל אפשר להביט בכמה מתכונותיו הבולטות כדי להבין מי היה האיש.

טהרלב היה אדם שמח מאד. בחירתו באמנות המילה הכתובה שימשה אותו להציף את יופי החיים. בראשית שנותיו הרבה לדבר על יופיה של הארץ. סביבתו השלווה בקיבוץ תוארה בצבעים רגועים ושמחים. גם כשעבר להתגורר בתל אביב ובהרצליה, לא זנח את בחירתו לתאר בשיריו מציאות חיובית. כשפסק מכתיבת שירים ופזמונים ועבר לספרות ולסטנדאפ, לא חשש מהתייחסות לסוגיות נפיצות, אך תמיד עשה זאת בהומור ובפרספקטיבה נייטרלית. עיצוב הפסקול הישראלי לא היה הגורם שהקנה לו את חיבת הקהל. לו היה מסתכם תפקידו בכתיבת שירי ארץ ישראל היפה והטובה, כנראה שדמותו היתה נעלמת כפי ששיריו הוחלפו בלהיטי פופ עדכניים. אישיותו הרגועה, הצינית, המפוכחת והחיובית היא זו שהקנתה לו מקום של כבוד בלב כל אדם שנתקל בו. הציבור בישראל רגיל לאנשי רוח מנותקים שמבקרים מעת לעת בזעם רב את נורמות החברה הישראלית. טהרלב לא התקרב לשם בכלל. הוא עסק ברוח, בספרות ובחכמת ישראל.

גם הביקורת הנפוצה על הדרדרות המוסיקה העברית לא אפיינה אותו. בראיון שנתן ליעקב לויתם (ישראל היום 19.09.2017) התייחס לפופ ולמוסיקה המזרחית בכבוד והשיב: "אני מקבל את המוסיקה הזאת הכי לארג' שאפשר. גם היא חלק מהפלורליזם התרבותי, ומי אנחנו שנקבע מה נכון או לא מבחינה רגשית?". תבינו את העוצמה, אדם שהמילה הכתובה היתה סלע חייו, לא מתנשא ונוטל עליונות ביקורתית על הדורות שלאחריו, אלא שמח בהם ובחדוות היצירה שלהם. מענטש.

המודעות העצמית שלו היתה נדירה. שכחת הקהל לא הטרידה אותו. "דינם של הדברים להשכח. ישכחו גם אותי וגם את שירי" טען. הוא אף רמז לכך בשיר "היה לי חבר". כשהתראיין ונשאל מדוע פסק לכתוב, ענה בשנינות: "אם יבש מעיין שיריך, אל תתן שנדע את זה לפניך". על אותו משקל, בשיחה שקיימתי עמו לפני כחודשיים, תהיתי אם יסכים לשמש כמנטור שופט לצעירים שכותבים שירה. תשובתו היתה כנה וצנועה להדהים: "אני לא עוסק בשירה, יבש מעייני". לא הסכמתי עם הקביעה הזו, בעיקר בגלל שראיתי עד כמה הוא שופע בטקסטים של הומור ובבקיאות בנכסי הרוח העבריים, אך כבדתי את בחירתו.

שילוב כה נדיר של כשרון, עיצוב תרבותי, חיוביות, הומור ותוכן איכותי, אפשר לקהל הישראלי, מכל מגזר ופלח באוכלוסיה, להתחבר אליו. שירתו אפשרה מין אסקפיזם ויופי אמנותי במציאות הישראלית הקשוחה. אופיו היחודי סיפק את האהדה.

לנצח אזכור את חולצת הג'ינס, הסיגר ואת הזקן הלבן שלא הצליח להסתיר את חיוכו הנעים. אך בעיקר אזכור  את קולו המבודח דרך קבע, שהתמזג בהגיגיו משובבי הלב.

ואם תשוב אל זאת הארץ, אם תפסע שוב בדרכים, אל דאגה ר' יורם, יכירוך האנשים והפרחים.