השמנה והפרעות אכילה ודימוי הגוף לפי הפסיכולוגיה חלק ב'

עמיחי לוי יועץ זוגי ומטפל רגשי
במחלקת שלום בית ונפשי בשאלתי בארגון הידברות
יור' "זוגיות" מכון לאבחון וטיפול זוגי/רגשי

ייעוץ ומתן מענה בכל שאלה
במייל שמופיע בתגובות למטה

השמנה ודיאטת הרזיה

פסיכולוגים ייחדו זמן רב להבנת הנסיבות שגרמו למה שנקרא, לעתים קרובות, בשם "מגפת" המשקל העודף. כדי לקבוע מיהו בעל משקל יתר ומיהו כבד משקל, משתמשים החוקרים, לעתים קרובות, במדד הנקרא בשם מדד מסת גוף. כדי לחשב את מדד מסת הגוף, מחלקים את משקל הגוף בקילוגרמים בריבוע הגובה במטרים. לדוגמה, מסת הגוף של פלוני השוקל 69.8 קילוגרם הגובה שלו צריך להיות תוכלו למצוא בגוגל מַחְשְבון לחישוב מסת הגוף. מי שמסת הגוף שלו בטווח שבין 25 ל־29.9 נחשבים לרוב לבעלי משקל יתר. בעלי מסת גוף 30 ומעלה נחשבים בעלי משקל כבד. לפי תקנים אלה, כ־%71 מן הגברים ו־%62 מן הנשים בארצות־ברית הם בעלי משקל יתר או בעלי משקל כבד בקרב ילדים ומתבגרים, %18.2 מן הבנים ו־%16.0 מן הבנות הם בעלי משקל יתר או משקל כבד.

נתונים אלה מציעים מדוע אין להשתהות במציאת תשובה על השאלה: על שום מה מגיעים בני אדם למשקל יתר? יש לשער שלא תופתעו להיווכח, כי התשובה טמונה בחלקה ב"תורשה" ובחלקה ב"סביבה".במסגרת הדיון הזה מוצג טיעון חזק התומך ב"מולד": יש אנשים בעלי נטייה גנטית מולדת להשמנת יתר. עם זאת, גם נטייה ביולוגית מולדת אין בה כדי "לגרום" לאדם מסוים להפוך לבעל משקל יתר. גם הדרך שבה הפרט חושב על אוכל והתנהגויות האכילה שלו קובעים את משקלו.
מחקרים מוקדמים על היבטים פסיכולוגיים של אכילה התמקדו במידה שבה בעלי משקל יתר קשובים לאותות הרעב הפנימיים של גופם לעומת אותות אוכל בסביבתם החיצונית על־פי מחקרים אלה, כאשר האוכל זמין ובולט, בעלי משקל יתר מתעלמים מן האותות שגופם מאותת להם. ואולם, התברר כי אין די בתיאוריה זו, מאחר שהמשקל, כשהוא לעצמו, אינו מנבא תמיד דפוסי אכילה. כלומר, לא לכל האנשים שיש להם משקל יתר יש אותו מבנה פסיכולוגי. להלן נראה מדוע.
על־פי ג'נט פוליווי ופיטר הרמן, הממד הקריטי המונח ביסוד הפסיכולוגיה של התנהגויות האכילה הוא אכילה מרוסנת לעומת אכילה לא מרוסנת אכלנים מרוסנים מגבילים כל הזמן את כמות המזון שהם מרשים לעצמם לאכול: הם תמיד בדיאטה; הם עסוקים כל הזמן באוכל. על אף שסביר יותר כי בני אדם כבדי משקל ידווחו על מחשבות והתנהגויות מעין אלה, כל אחד יכול להיות אכלן מרוסן, בלא קשר למשקלו.כיצד עולים אנשים במשקל אם הם נמצאים כל הזמן בדיאטה? על־פי מחקרים, כאשר אכלנים מרוסנים הופכים לנטולי עכבות כשנסיבות החיים גורמות להם לשחרר את הרסן הם נוטים להיכנע לתשוקה לאכול בהגזמה מזון עתיר קלוריות. לרוע המזל, נראה כי נסיבות חיים רבות מובילות אכלנים מרוסנים אלה להיות נטולי עכבות. היעדר עכבות יתרחש, לדוגמה, כאשר אכלנים מרוסנים חשים לחץ בנוגע ליכולותיהם ולדימוי העצמי שלהם לחץ של סוג אחד,למעשה הוא הציפייה לשמור על דיאטה קפדנית.
סטודנטיות במכללה שסווגו כאכלניות מרוסנות הן 17 נשים וכאכלניות לא מרוסנות 24 נשים על בסיס הערכה עצמית שלהן על התנהגויותיהן ומחשבותיהן בנוגע לאוכל ולדיאטת הרזיה. לסטודנטיות נאמר, כי הן משתתפות במחקר "הבוחן השפעת חסך באוכל על תפיסת טעם" בתחילת הניסוי נתבקשו מחציתן לעשות דיאטה דלת־קלוריות, שאישרו "הממשלה הקנדית ואוניברסיטת טורונטו", למשך שבוע ימים. לאחר הפניית הבקשה, נתבקשו המשתתפות בשתי הקבוצות הקבוצה שנתבקשה לעשות דיאטה וזו שלא לעבור מבחני טעם, שבהם הוגשו להן עוגיות על גבי שלוש צלחות נפרדות. המשתתפות חשבו כי מבחני טעם אלה היו נתוני ההתחלה למחקר על תפיסת טעם. לאמתו של דבר מדדו החוקרים את כמות הגרמים הכוללת של העוגיות שאכלה כל אחת מן המשתתפות.
תוצאות המחקר הם שבקרב מי שסווגו כאכלניות לא מרוסנות, לא היה הבדל בכמות העוגיות בגרמים שהן אכלו, בין שציפו לדיאטה קפדנית ובין שלא ציפו לה. לעומתן, הציפייה לדיאטה הביאה את האכלניות המרוסנות לאכילת עוגיות בכמות כפולה ואף יותר.ממצא זה מרמז מהי הסיבה שאכלנים מרוסנים אינם מצליחים, לעתים קרובות,
בדיאטות הרזיה. כפי שמציינים החוקרים, הם עלולים לשבור את הדיאטה ולו רק בשל עצם המחשבה שלא יוכלו לאכול אוכל אסורמתוך התיאור לעיל ברור, כעת, מדוע אנשים ששמנו יתר על המידה עלולים להתקשות לרדת במשקל. בעלי משקל עודף רבים המדווחים כי הם כל הזמן בדיאטה הם, לרוב, האכלנים המרוסנים. לחץ בחייהם, הגורם להם להיות אוכלים נטולי עכבות, והתקפי הזלילה הנובעים מכך עלולים להביא בנקל לעלייה במשקל. וכך, התוצאות הפסיכולוגיות של דיאטה מתמשכת עלולות, באופן פרדוקסלי, ליצור נסיבות המגבירות את הסיכון לעלות במשקל ולא את הסיכוי לרדת במשקל.

בפסקה הבאה נראה כיצד אותם כוחות פסיכולוגיים
יכולים להוביל להפרעות אכילה המסכנות את הבריאות ואת החיים

אנשים תוהים, לא פעם, אם הם נאבקים בגנים שלהם כדי לשמור על משקל תקין. למעשה, מקצתם אכן צודקים בהאמינם, כי יש להם נטייה גנטית להשמנה. מחקרים סיפקו ראיות רבות שלפיהן יש לאנשים נטייה מולדת להיות בעלי משקל נמוך או גבוה. לדוגמה, מחקרים על תאומים זהים גילו דמיון רב במשקלם הכולל .
אולי אפשר להסביר חלק מדמיון זה באמצעות הממצא שלפיו הקצב שבו הגוף שורף קלוריות כדי לשמור על תפקודיו הבסיסיים, קצב חילוף החומרים במנוחה, גם בו יש מידה שלתורשה רבה יוצא אפוא כי אנשים מסוימים נוטים מראש לשרוף יותר קלוריות מאחרים בפעילויות יום־יומיות שגרתיות, ואילו אחרים שורפים פחות קלוריות. מי ששורפים פחות קלוריות נמצאים בסיכון גבוה יותר לעלות במשקל.

לאחרונה גילו החוקרים מקצת המנגנונים הגנטיים הממשיים שייתכן כי הם הקובעים מראש את השמנת היתר של פרטים מסוימים לדוגמה, בודדו גן השולט, כפי הנראה, באותות המשדרים למוח כי כמות השומן שאוחסן בגוף במהלך ארוחה מספקת, ועל כן על הפרט להפסיק לאכול. הגן משפיע על ייצור הורמון הנקרא בשם לפטין.לקנבינואידים במוח יש תפקיד בגירוי התיאבון ללפטין, הפועל בניגוד לקנבינואידים אלה, יש תפקיד של שליטה ובקרה על הלפטין אם התיאבוןאינו זמין כדי לאזן את הקנבינואידים, ימשיך הפרט, ככל הנראה, לאכול. לפיכך, לגן השולט בלפטין יש השפעה קריטית על ויסות המשקל ועל הפוטנציאל להשמין.

למעשה, חוקרים גילו אוכלוסיות קטנות של פרטים כבדי משקל שהיו להם מוטציות בגן הזה. נראה כי יש במוטציה כדי להסביר את כובד משקלם שמוטציות כאלה הן נדירות ביותר, הן אינן יכולות להסביר את מרבית המקרים של השמנה. בכל זאת, האישור שלפיו יש ללפטין תפקיד בוויסות המשקל דרבן את החוקרים לזהות גנים נוספים הקשורים למשקל ולהבינם.לדוגמה, לאחרונה התמקדה תשומת הלב בגן הנקרא בשם GAD2 גן זה עוזר לווסת את כמות הנוירוטרנסמיטר גאבא הנמצא בהיפותלמוס. באופן כללי, ככל שגאבא זמין יותר, התיאבון מתגבר. מסיבה זו עשויים בני אדם שצורת ה־GAD2 שלהם מאפשרת ליותר גאבא להיות זמין, להימצא בסיכון גבוה יותר לאכילת יתר. כפי שאפשר לראות, GAD2 איננו גן ישיר של השמנה אלא יש לו השפעה עקיפה על השמנה באמצעות השפעתו הישירה על גאבא.

חוקרים מצפים למצוא טווח של גנים נוספים שיש להם השפעה עקיפה דומה על התופעה.המחקר הגנטי טומן בחובו סיכוי לגילוי פתרונות חדשניים להשמנה.חוקרים מקווים, כי הבנת הקשר בין גנים לבין ויסות המשקל תאפשר להם לספק טיפולים תרופתיים חדשים המאמצים המוקדמים מקצת ריפו את ידיהם:מחקרים מוקדמים על ההורמון לפטין לא הראו עדיין השפעה רבה על ירידה במשקל. עם זאת, הואיל והבנת הגנים מתקדמת במהירות ובהתמדה, חוקרים ממשיכים לשער השערות חדשות על האופן שבו הם יכולים להתערב במנגנוני הגוף לוויסות המשקל עם זאת, אפילו החוקרים האופטימים ביותר משמיעים דברי אזהרה: "תרופות חדשניות יהיו יעילות ביותר אם ישתמשו בהן כמשלימים, ולא כתחליף, לשינויים בסגנון החיים, לשיפור חילוף החומרים, הבריאות ואיכות החיים של בעלי עודף משקל ,במילים אחרות, ככל שנתקרב להבנת ההיבט המולד, עלינו לזכור תמיד שההיבט הנלמד [סביבה] משחק תפקיד מכריע בחיינו.

הפרעות אכילה ודימוי גוף

על־פי אחד הממצאים על דימוי גוף, קבוצת האנשים הנתפסים בעיני עצמם כבעלי משקל יתר גדולה מקבוצת האנשים בעלי משקל יתר במציאות כאשר הפער בין תפיסת דימוי הגוף של אדם לבין משקלו הממשי גדול מדי, הוא עלול להימצא בסיכון ללקות בהפרעת אכילה. אנורקסיה נרבוזה מאובחנת כאשר אדם שוקל פחות מ־%85 ממשקלו המצופה, ועדיין מביע פחד עז מהשמנה. התנהגותם של מי שאובחנו כלוקים בבולימיה נרבוזה מאופיינת בהתקפי זלילה ובעקבותיהם פעולות לריקון הגוף מקלוריות עודפות באמצעות הקאה שהאדם עצמו גורם, שימוש לרעה בחומרים משלשלים, צום ועוד הלוקים באנורקסיה נרבוזה עלולים גם הם להיתפס להתקפי זלילה ולאחר מכן לרוקן את הגוף כדרך להפחתת כמות הקלוריות הנספגות. לשני התסמינים עלולות להיות תוצאות רפואיות חמורות. במקרים הגרועים ביותר עלולים הלוקים במחלה להרעיב את עצמם למוות. שכיחות האנורקסיה בקרב נשים בשנות ההתבגרות המאוחרות ובבגרות המוקדמת היא 0.5 אחוז ו1 אחוז מקרב הנשים באותה קבוצת גיל סובלות מבולימיה שיעור הנשים הלוקות בשתי מחלות אלה גבוה פי עשרה בערך משיעור הגברים.

מדוע מתחילים בני אדם להרעיב את עצמם למוות ומדוע רובם נשים? קיימות עדויות שלפיהן נטייה מוקדמת להפרעות אכילה עשויה לעבור בתורשה ואולם, חלק ניכר מן המחקר מתמקד בציפיותיהן של נשים למשקל גוף אידיאלי כפי שיצרו החברה ואמצעי התקשורת המכוונים בעיקר לנשים,לדוגמה ברבים מכתבי העת לנשים שמים דגש בירידה במשקל ואילו בכתבי עת שגברים קוראים אין נוהגים כך. לפיכך, נשים עשויות לקבל, יותר מן הגברים, חיזוק הרואה בהן בעלות משקל עודף. האמונה כי הפרעות אכילה הן, בחלקן, תוצאה של כוחות תרבות מקבלת חיזוק נוסף

ממחקרים אחדים שהמחישו הבדלי תרבות חשובים.מדגם של 219 סטודנטים מן האוניברסיטה של ורמונט בארצות־הברית ו־349 סטודנטים מן האוניברסיטה של גאנה נשאלו שאלות אחדות על מנהגי האכילה והדיאטה שלהם. סקרים אלה גילו, לדוגמה, כי אף־על־פי שאחוז הגברים בגיל לימודים באוניברסיטה בשתי הארצות ששמר אי פעם על דיאטת הרזיה היה דומה %5.3 בארצות־הברית; %6.1 בגאנה, אחוז הנשים בארצות־הברית ששמרו על דיאטת הרזיה היה גדול לעין ערוך %43.5 מאחוז הנשים בגאנה %13.3

כמו כן נתבקשו הסטודנטים לבחור מתוך תמונה עם דמויות את הדמות המייצגת באופן מיטבי את הגוף הנשי האידיאלי ואת הגוף הגברי האידיאלי. הדירוג הממוצע של הסטודנטים של גוף הגבר היו עקביים למדי בקרב המשתתפים במחקר שכלל גברים ונשים כאחת משתי התרבויות שבחרו את אותו תמונה . לעומת זאת נמצא הבדל של כמעט נקודה שלמה בדירוג הממוצע של הגוף הנשי האידיאלי בין הסטודנטים/יות בארצות־הברית לבין הסטודנטים/יות בגאנה. סטודנטים בארצות־הברית דירגו כאידיאלית דמות רזה יותר מהסטודנטים בגאנה .

כיצד אפשר להסביר הבדלים אלה? על־פי החוקרים, בגאנה, כמו גם בארצות אפריקניות אחרות, לא כל אחד יכול להרשות לעצמו להיות בעל משקל עודף:שומן מתקשר לעושר ולשפע" הקשר החיובי בין משקל לשגשוג חל בייחוד על נשים ובעיקר בעיני גברים גנאים.גם בתוך ארצות־הברית אפשר למצוא בנקל הבדלים בין קבוצות בשיפוט משקל הגוף. לדוגמה, במחקר אחד היו סטודנטים לבנים במכללה שבעי רצון מגופם פחות מעמיתיהם השחורים. כמו כן, כשנתבקשו לבחור רישום המייצג את המשקל העדיף עליהם בחרו סטודנטים לבנים דמויות רזות יותר מאלה שבחרו הסטודנטים השחורים בדומה לכך, סטודנטיות שחורות ולבנות דירגו תצלומים של דמויות רזות, בעלות משקל ממוצע ושמנות. רק הנשים הלבנות דירגו את הדוגמניות השמנות במקום נמוך יותר בהשוואה לדוגמניות רזות ובעלות משקל ממוצע על מדדים דוגמת משיכה, אינטליגנציה פופולאריות, ומעל רקע זה לא תופתעו לגלות כי נשים לבנות נמצאות בסיכון גדול יותר מן הנשים האפרו־אמריקניות ללקות בהפרעות אכילה.
במחקר אחד השתתפו 985נשים לבנות ו־1,061 נשים אפרו־אמריקניות בנות 21 בקבוצות אלה, %1.5 מבין הנשים הלבנות סבלו מאנורקסיה נרבוזה בשלב כלשהו בחייהן. אך אף לא אחת מן הנשים האפרו־אמריקניות סבלה מהפרעה זו. ואילו מבולמיה נרבוזה %2.3 מבין הנשים הלבנות סבלו ורק %0.4 מבין הנשים האפרו־אמריקניות סבלו מזה.

מחקרים מעטים בלבד בחנו קבוצות גזע וקבוצות אתניות אחרות, אך על־פי ממצאים עדכניים, הפרעות אכילה שכיחות פחות גם בקרב אמריקנים אסיאתים לעומת לבנים, אך שכיחות בקרב נשים היספניות באותה מידה שבה הן שכיחות בקרב נשים לבנות. חוקרים מנסים למצוא את הקשר בין ממצאים אלה לבין ערכי תרבות בנושאי משקל הגוף והתנהגויות אכילה.

לסיום, בשלב זה אתם כבר חלק מתרבות המעודדת הפרעות אכילה. נשים בבית ספר תיכון ובמוסדות להשכלה גבוהה נוטות לסבול מאנורקסיה או מבולימיה יותר מנשים שאינן לומדות. נשים לומדות עלולות לפתור את המתח שנוצר בין הרצון להיראות מושכות, לבין הרצון לאכול ולשתות עם חברים, באמצעות התקפי זלילה המאפשרים להן ליהנות ממסיבה, ולאחר מכן באמצעות התרוקנות שמשמעותה העלמת הקלוריות . על הנשים להיות אפוא ערות לעובדה שבחיי המכללה או האוניברסיטה טמון פוטנציאל מסוכן זה.