ה'חובות' של ר' חיים זצוק"ל: זוהר, ירושלמי, תהילים ועוד

ה’חובות’ כשמם כן הם. משל למה הדבר דומה? לאדם השקוע בחובות גדולים, ומתהלך כל שעות היממה ודואג מה יהיה עם חובותיו, וכיצד יפרעם ואיך יגלגלם, ולא נח ולא שקט כל הזמן מדאגתו על פרעון חובותיו.

כך אלו שזכו לחסות בצילו של מרן שר התורה זיע”א, חוו את המתח הגדול של החובות ששרר בסביבתו כל יום מחדש עד לסיומם של לימודי החובות, וחובות אלו רדפו אותו כל שעות היממה, ואפילו כשנשכב לנוח, מיד כשהתעורר, דעתו היתה על החובות, ואף מצב בריאותו היה תלוי במידה רבה אם נמצא לפני סיום החובות או לא.

וסדר לימודים אלו סיגל רבינו לעצמו כבר בתור בחור צעיר בגיל שש עשרה לערך, והקדיש לכך שעות רבות מידי יום ביומו, בלי לדלג אף יום גם בזמנים לא קלים, וכך חטף רבינו מזמנו היקר ללימודים אלו, בו בזמן שאת עיקר יומו הקדיש רבינו ללימוד העיון וחיבורי ספריו הנפלאים ועריכת מכתביו ועוד.

ומפני שרבים שואלים ודורשים לפתוח להם פתח לתוך העולם הנפלא הזה של חובותיו של רבינו לדעת מה למד וכמה למד מידי יום ביומו, למען תגבר אהבת וחשק לימוד התורה בקרבם, וממנו יראו וכן יעשו, לפיכך השתדלנו בס”ד להביא קצת מענין לימוד חובותיו להרוות לב הצמאים לדעת הליכות מלכי בקודש מאן מלכי רבנן רבינו שליט”א, להגדיל תורה ולהאדירה.

ונציין בקצרה סדר לימודיו: רבינו התגבר כארי לאחר חצות הלילה, והתחיל באמירת א. תיקון חצות ב. זוהר ג. תהילים ד. נ”ך ה. משנה ברורה ו. רמב”ם ז. שו”ע ח. תלמוד בבלי ט. תוספתא, י. תלמוד ירושלמי.

ובערב שבת קודש לאחר הצהרים כשהיה חוזר מהטבילה במקוה לכבוד שבת, היה לומד שנים מקרא ואחד תרגום עם פרש”י, ובחומש שמות מכילתא, ובחומש ויקרא ספרא [תורת כהנים], ובחומש במדבר ודברים ספרי.

סדר לימוד החובות:

רבינו התגבר כארי לאחר חצות לילה, לעבודת ה’ וליגיעת התורה, ומיד התחיל כדלהלן:

תיקון חצות:

את סדר יומו בלימוד חובותיו פתח רבינו לאחר שהתעורר בחצות הלילה, עם אמירת ‘תיקון חצות’, והשתדל מאוד להצניע הדבר שלא יראוהו בנ”א.

לימוד הזוהר:

בתוך לימודי חובותיו למד רבינו כל יום דף בזוהר הקדוש [לימוד זה למד רבינו כשספון בביתו לאחר חצות הלילה, לאחר שאמר תיקון חצות. לא היה ניחא ליה לרבינו שרואים אותו לומד חכמה זו, ולפיכך השתדל להסתיר את הדבר]. ושמעתי מאיש נאמן שזוכר בשנים עברו שרבינו למד כל שבת את הזוהר של פרשת השבוע.

הסתרת לימוד הזוהר:

כאמור לעיל נהג רבינו שאת לימוד הזוהר היומי הסתיר מעיני בני אדם, ולפיכך למד חכמה זו באישון לילה. עובדא הוה פעם בחול המועד סוכות שיצא רבינו מהסוכה ונכנס לחדר הפנימי, ואמר שצריך ללמוד כאן משהו, וראיתי שלמד בספר יהושע, ואח”כ הסתגר בחדרו ולמד בזוהר פרשת תרומה, והיה שם סימניה כבכל ספרי חובותיו כיון שגם זה חלק מלימוד החובות.

בשנים עברו למד רבינו ספרי קבלה וסיימם כל שנה, ביניהם ספר ‘פרי עץ חיים’ לר’ חיים ויטאל זצ”ל [וכידוע גם מרן החזו”א זצ”ל היה לומד בספר ‘פרי עץ חיים’], וספרי ה’לשם’ [ושמעתי מרבינו שעבר על כל ספרי ה’לשם’, והוסיף שזה ספר מאד מעניין שיש בו את כללי הקבלה].

וכשרבינו התחיל פעם פרק שני של חגיגה ‘אין דורשין’, אמר היום אני לומד ‘קבלה’.

אמירת תהילים:

רבינו אמר כל יום מזמור אחד בתהילים, והתחיל מחדש למחרת יום הכיפורים. ושמעתי מרבינו שהיה גומר את ספר התהילים באמצע חודש אב, ומאז אומר כל יום עשרה פרקים כדי לסיים את התהילים עד ר”ח אלול, ובמשך חודש אלול אומר כל יום עשרה פרקים כדי לסיים פעמיים את התהילים עד ראש השנה, ובעשרת ימי תשובה גומר כל יום את כל הספר.

בשבת שובה תשע”א אמר רבינו שכבר בלילה אחר חצות גמר התהילים, וזה לוקח לערך שעה וחצי.

ופעם אחת סיים רבינו כל ספר התהילים, כמנהגו כל עשרת ימי תשובה, ולאחר שסיים אמר שזה לוקח כשתי שעות, ואמרתי לו שהסתכלתי בשעון ולקח כשעה וחצי וקצת פחות, ואמר רבינו: נו, היום זה הלך מהר.

מכיון שכבר מעל לשבעים שנה סיגל רבינו לעצמו לסיים את הש”ס בכל שנה, עלה בחשבונו שנצרך לכך כמה דברים, א. ללמוד כאמור כל יום שמונה דפים. ב. כמו כן באם מגיע לסיום המסכת ונשאר למחרת פחות משמונה דפים.

למשל, בחודש טבת שלמד מסכת זבחים, וכשמגיע לסוף המסכת היה עליו להתחיל הלימוד היומי בדף ק”ו, בו בזמן שדפי המסכת עד דף ק”כ, ואם ילמד מדף ק”ו כמידי יום שמונה דפים יגיע לימודו עד דף קי”ד, ולמחרת כבר ישארו פחות משמונה דפים, לפיכך עשה לעצמו חוק שאין להשלים דפים ממסכת למסכת, אלא לומד באותו יום מדף ק”ו עד סוף המסכת שזה חמש עשרה דפים.

וזה היה נקרא ‘יום החטיפה’ משום שהיה חוטף דפים יותר מכל יום [ועי’ עירובין נ”ד א’: א”ל שמואל לרב יהודה שיננא חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי].

אשרי עין ראתה כל אלה את חשקת התורה והצמאון הנורא לכל דף גמ’, ואע”פ שכבר למד רבינו את כל הש”ס פעמים רבות מ”מ כל פעם היה ניגש אל לימודו באותו החשק ובאותה השתוקקות כאילו לומד זאת פעם ראשונה, ומקיים במוחש דברי חז”ל ‘בכל יום יהיו בעיניך כחדשים’.

לימוד מסכתות קטנות:

רבינו בגודל צימאונו לכל חלק בתורה לא וויתר אף על דבר אחד מדברי חז”ל בכל רחבי הש”ס, ואחד הדברים הבולטים שרבינו עמל עליו מאד בסדר הלימוד של השמונה דפים הוא במסכתות הקטנות שנדפסו בסוף מסכת ע”ז, שכוללים אבות, אבות דרבי נתן, סופרים, שמחות, כלה, כלה רבתי, דרך ארץ רבה, דרך ארץ זוטא, גרים, כותים, עבדים, ספר תורה, תפילין, ציצית, מזוזה.

ולהמחיש כמה מסר רבינו נפשו שלא לבטל מקביעות לימודיו תעיד העובדה הבאה: בערב סוכות תשס”ב עבר רבינו אירוע רפואי, שלא נודע ברור רק עד מוצאי החג מה בדיוק מצב בריאותו. לאחר סעודת החג בבוקר כבר לא יכל רבינו ללכת על רגליו בעקבות האירוע, והיו צריכים לגוררו עם כיסא למיטה, ובקושי הצליח לעלות ולזוז במיטתו, ולפתע ביקש גמ’ בבא מציעא והחזיקה בידיו עד שגמר את שמונת הדפים של לימוד חובותיו, והדבר היה לפלא בעיני כל רואיו איך מצליח לעשות זאת.

ובמוצאי יו”ט אושפז בבית הרפואה מעייני הישועה שם טופל מספר שבועות במסירות רבה, ובתחילה ישב על כסא גלגלים בשיתוק חלקי, ואמר לי שקשה לו מאד לאמץ את הראש וללמוד, אבל ב”ה כל בוקר למד החובות במסירות רבה ולא ויתר אף יום אחד, תמידין כסדרן.

ובכל יום שהיה גומר את כל לימוד חובותיו היה אומר בשמחה ובסיפוק ‘ב”ה גמרתי את החובות’, ובס”ד לא דילג אף בשנה זו אפי’ יום אחד מלימוד חובותיו. ובאמת בשנה זו בערב פסח בסיום היה רבינו מרוגש ביותר בהודאה לה’ שזכה גם בשנה זו לסיים יום יום את לימוד חובותיו, דבר שכלל לא היה מובן מאליו.

וזכורני שכששהה אז רבינו בבית הרפואה שמעתי מרבינו שהתבטא, שכיון שכבר חוזר הרבה במשך השנים על הגמ’, ממילא כשלומד את הגמ’ יודע להמשיך בע”פ את המשך הגמ’.

אחד מהחיזוקים הגדולים לאהבת תורה שהיו זוכים לקבל מלחסות בצלו הקדוש של רבינו הוא לימוד ה’חובות’, שעל זה סובב והולך כל היום כולו, ובזה היו רואים בחוש איך כל הבריאה משועבדת לתורה.

ונמחיש הדבר עד כמה רבינו חי את לימוד חובותיו, לא פעם נכנס יהודי ושופך לבו לרבינו על ריבוי החובות שיש לו, אומר לו רבינו ‘גם לי יש חובות’.

ולא פעם התבטא רבינו לפני סיום החובות ‘אני בעל חוב גדול’.

שמעתי מאאמו”ר שליט”א, באחד מימי השבע ברכות של בן רבינו עם אחותי הצ’ תחי’, אמר רבינו לאאמו”ר שליט”א שמתנצל שאינו יכול לבא לאחד מהשבע ברכות כיון שהוא בעל חוב ועליו לפרוע חובותיו.

בתחילה חשב אאמו”ר שליט”א שהכוונה לחובות כספיים , וניגש לחברותא של רבינו, הגאון ר’ דב וינטרוב זצ”ל, ואמר שצריך לראות כיצד לעזור לרבינו, והלה החל לחייך, שאלו אאמו”ר שליט”א מדוע הינך מחייך, והשיב לו שאין כוונת רבינו לחובות כספיים, אלא היות והיו חתונה ושבע ברכות שגזלו הרבה זמן, צריך רבינו להשלים לימוד חובותיו, ולפיכך השאיר ערב אחד פנוי ולא הלך לשמחת שבע ברכות של בנו להשלים לימוד חובותיו. [וזכרוני כי הרבנית ע”ה היתה מרבה לספר עובדה זו בעונג רב].

סיפר אחד מבני רבינו שלמד עמו בחברותא שנים רבות, שקודם שהתחילו בלימוד לא היה שייך לדבר עמו על שום עניין, וראו עליו שהוא מתוח, ורק לאחר שגמרו קביעות הלימוד ראו שנחה דעתו עליו, והיה אפשר לשוחח עמו, משום שקודם צריך ללמוד ולא לדחות לאחר זמן.

אירע פעם שרבינו נתעורר בחורף משנת הצהרים כשכבר היה חשוך, ורגע היה נדמה לו שזה בוקר, ואמר לאחר מכן שהנפק”מ שחשב שכבר התחיל יום חדש, שהחל ללמוד את חובות הלימודים של מחר.

מידי פעם כשהיה צריך להגיע איזה רופא לסייע לרבינו, אז רבינו היה מתבטא: “עכשיו זה זמן לבא?” ונשאל רבינו מדוע היום זה לא הזמן, והשיב רבינו שנשאר עוד חובות זה לא הזמן עכשיו.

אמרתי פעם לרבינו שבימי חול המועד היו כאן אלפי איש שבאו לאחל חג שמח ולהתברך ממנו, ואמר רבינו העיקר שהספקנו את החובות ב”ה.

מתוך ‘החובות של רבינו’ הגר”ח קניבסקי (שליט”א) זצוקללה”ה. באדיבות המחבר