ספר חדש: מבט אישי נוקב על מנהיגות, ביטחון והחברה הישראלית

לאחרונה יצא ספרו של פרופ׳ אל"ם (מיל׳) גבי סיבוני "מכנען" (הוצאת קוראים, 2026) שבו שילב בין פרקים ממסלול חייו, למן ילדותו בשיכון כנען שבצפת (ומכאן שם הספר), דרך תפקידי פיקוד בגולני ועבודתו המחקרית לבין משנתו בתחומי הביטחון הלאומי. ראשית, גילוי נאות, סיבוני היה מורי ורבי במשך שנים. למדתי ועודני לומד ממנו רבות ואני אוהב ומעריך אותו מאוד. הוא, בעיני, אחד המוחות הפורים והחריפים בתחום החשיבה הצבאית והביטחון הלאומי, הגם שלא פעם אנו חלוקים.

בצבא פגש בחברו כאח לו, הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט מאז ימיהם המשותפים בחטיבת גולני כמפקדי יחידות חטיבתיות מקבילות (גבי בסיירת וגדי בעורב), ועד ימינו אלה. "לגדי יש חוכמת חיים של חתול רחוב. הוא משלב יכולת חשיבה ויכולת עשייה. כרמטכ"ל היטיב להבין מהו האיזון הנכון בין הפעלת הכוח לבניין הכוח. גדי הכניס מבצעים משמעותיים במערכה שבין המלחמות" (עמ׳ 46), כתב בהערכה על חברו. סיבוני שירת במילואים גם במלחמת "חרבות ברזל", כאיש צוות התכנון בפיקוד הדרום. שם, סיפר, התרשם לטובה במלחמה מאלוף פיקוד הדרום, ירון פינקלמן, שהיה בעיניו "אחד מגיבוריו הטרגיים של ה-7 באוקטובר" (עמ׳ 133), שכן הוא נכנס לתפקידו כאלוף הפיקוד כשלושה חודשים בלבד לפני מתקפת הפתע. אמנם, ציין, פינקלמן "כשל יחד עם רבים ב-7 לאוקטובר" (עמ׳ 134). אך בשירות המילואים בפיקוד הדרום, כתב, "ראיתי אותו עובד כמו מכונת מלחמה מצוינת" (עמ׳ 134). אין לי, שוב (כמי שלחם במלחמה), אלא להסכים.

לדבריו, "אנשי גולני אינם מרבים בדיבור, כי כשמדברים יותר מדי הפעילות נמרחת בצורה בלתי יעילה. עשה עכשיו, דבר אחר כך, אם בכלל, כי אתה לא כמו הצְנֵפִים (הצנחנים) שמנתחים כל דבר ולא מפסיקים לדבר" (עמ׳ 38). אמור מעט ועשה הרבה אמרו רבותינו במסכת אבות, ויפה אמרו. אבל לצד מפקדים מעולים יוצאי חטיבת גולני שמנה, ובהם תא"ל (מיל׳) יובל בזק והרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, הוזכרו בספר לחיוב גם מפקדים מצוינים שלהם כומתה אדומה ובהם האלופים אמיר ברעם וירון פינקלמן (שפיקדו עלי בצנחנים), יאיר גולן ותא"ל (מיל׳) גיא חזות. שהרי לא הכומתה והשיוך החטיבתי עושים את ההבדל, אלא איכות האנשים.

"ההישענות הקיצונית על הטכנולוגיה וההזנחה של "המאמץ האינטלקטואלי" גרמה לעלייה דרמטית בהשקעות באש מדויקת ובמודיעין ולהזנחה מתמשכת בתמרון היבשתי" (עמ׳ 160), קבע. בשלושת העשורים האחרונים, כתב, התמכרה מערכת הביטחון הישראלית לטכנולוגיה "וחשבה, שתוכל להילחם מבלי להילחם" (עמ׳ 10).

כבר ב-2005 כתב מפקד יחידת מגלן, סא"ל אמיר ברעם (לימים סגן הרמטכ"ל), כי יכולות האש של צה"ל (מהאוויר וממרחק) לא היו יעילות דיין כנגד מטרות בעלות אורך חיים קצר, שלא פעם הוסתרו בסבך או במערות, על כן "היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חיזבאללה. לא ניתן להכריע את חיזבאללה ללא מגע קרוב" (עמ׳ 162). סיבוני הדהד קביעה נכונה זו. בכל פעם שישראל סטתה ממנה המחיר היה יקר. יש לקוות שה-7 באוקטובר 2023 ישמש כקריאת ההשכמה.

לגישתו, תפיסת הביטחון של ישראל צריכה לשוב לעיקרון ההכרעה. "אחד העקרונות שטבע בן-גוריון בהקשר לכושר ההכרעה היה הצורך בפעולה צבאית מהירה ועוצמתית שתכריע את האויב, זאת מתוך ההבנה שישראל לא תוכל לעמוד במלחמת התשה ארוכה. על כן, נִדְרָש להפעיל את כל רכיבי העוצמה של ישראל: תמרון צבאי יבשתי בחזית ובעומק, הפעלה של אש עוצמתית על מטרות מתוכננות מראש ומטרות מזדמנות, מבצעים מיוחדים, מהלומות במרחב הסייבר ופעילות התקפית במרחב התודעתי. הבסיס לכול הוא היכולת ליטול את היוזמה מהר ככול הניתן וליצור לחץ גובר והולך על האויב, תוך שיבוש תמונת המציאות שלו" (עמ׳ 335).

איפה הספר בכל זאת חסר? המחבר הלין בספר על חולשת הדרג המדיני ועל הצורך להדק את הפיקוח האזרחי על הצבא. מערכת הביטחון היא "בעלת העוצמה האדירה וללא בקרה אזרחית אפקטיבית מול מערכת אזרחית ודרג מדיני חלשים. כולם נושאים באחריות, אולם חובה תהיה ליצור יכולת משילות של הדרג האזרחי תוך הלימה בין האחריות לסמכות, באופן שתתאפשר לו בקרה אפקטיבית על מערכת הביטחון" (עמ׳ 335). אך למרות ביקורת זו, ניכר שהמחבר בחר להתמקד יתר על המידה באחריות הדרג הצבאי ובכשלים שיש לתקן בצה"ל וחסך שבטו מהדרג המדיני ומראש הממשלה בפרט. בכל האמור באחריות העליונה, הרי שזו חונה בממשלה ובראשה, וחיצי הביקורת המושחזים שלו היו פחות חדים שם.

גם כך וגם כך מדובר בספר מרתק ומאיר עיניים, שניתח היטב רבים מהליקויים הכשלים והאתגרים בביטחון הלאומי של מדינת ישראל, כמו גם את מקורות עוצמתה ויתרונותיה שבזכותם תגבר עליהם. קריאה מומלצת מאוד.

קרדיט: חן גלילי / מחבר הספר

קרדיט: יח"צ / כריכת הספר