40 יום לטבח ינואר: איראן נערכת לגל מחאות חסר תקדים

השקט המתוח ברחובות טהרן, משהד ושיראז עומד להתנפץ. חודש לאחר מה שמוגדר כ"טבח הרחוב הגדול ביותר בהיסטוריה העכשווית של איראן", גל חדש של זעם עממי מאיים לשטוף את הרפובליקה האסלאמית. הפעם, הקריאה למרי מגיעה מאחד ממוקדי הכוח ההיסטוריים והמשמעותיים ביותר במדינה: הבזאר הגדול של טהרן.

מחזוריות הדמים: מנגנון ה-40
התאריכים שנבחרו למחאה הקרובה, ה-17 וה-18 בפברואר, אינם מקריים. הם מציינים את ה"צ'הלום" יום ה-40 למעשי הרצח ההמוניים שביצע המשטר ב-8 וב-9 בינואר. במסורת השיעית, יום ה-40 למותו של אדם הוא מועד קדוש של זיכרון, ובמהפכות קודמות באיראן הוא שימש כדלק שהניע גלים עוקבים של התקוממות.

איגוד הסחר של עובדי הבזאר פרסם הודעה דרמטית בערוצי הטלגרם: "אנו מזמינים את אנשי איראן האצילים לשמור על זכר המתים בחיים ולהמשיך את ההתקוממות הלאומית". הקריאה "לשטוף את הרחובות" נתפסת לא רק כפעולת ניקיון סמלית לאחר הדם שנשפך, אלא כהנחיה להצפת המרחב הציבורי במיליוני מפגינים שישתקו את המדינה.

פסיפס של התנגדות: מחדרי הניתוח ועד לכיתות הלימוד
המחאה הנוכחית מתאפיינת בשבירת פחד חוצת מגזרים. בניגוד לגלי עבר, הפעם ניתן לראות התלכדות של קבוצות שונות בחברה האיראנית:

עובדי רפואה: רופאים ואחיות מגנים בפומבי את מעצרי עמיתיהם ש"חטאם" היחיד היה טיפול במפגינים פצועים.
סטודנטים: באוניברסיטאות בתבריז ובשיראז נערכים טקסי זיכרון שהופכים להפגנות פוליטיות חריפות.
תלמידי בתי ספר: דור העתיד מסרב לשיר שירים פטריוטיים, כקריאת תיגר ישירה על מנגנוני שטיפת המוח של המשטר.
ייאוש קיצוני: "שרק יפציצו אותנו"
הלך הרוח ברחוב האיראני הגיע לנקודה שבה המוות נראה כאלטרנטיבה עדיפה על פני חיים תחת שלטון האייתוללות. עדות מצמררת שהגיעה מהעיר כרמאנשאה חושפת את עומק השבר: "כולנו בוהים בשמיים, מקווים שטראמפ יפציץ אותנו, רק כדי להשמיד את חמינאי ומשטרו. אנחנו מוכנים למות אחד אחד, העיקר שילדינו לא יסבלו את העינויים שלנו".

"אנשים מלאים פחד אבל גם טינה", מסכמים פעילים מקומיים. המשטר אולי הצליח לדכא את גל ינואר בכוח הזרוע, אך הוא יצר דור של אנשים שאין להם מה להפסיד.
כעת, העיניים נשואות לאמצע פברואר. אם הבזאר אכן יצליח "לשטוף את הרחובות", ייתכן ומשטר חמינאי ימצא את עצמו מול אתגר שגם עשרות אלפי מעצרים לא יוכלו להשתיק.