300 ימים בעזה – מתחילים לראות את האור

300 ימים עברו מתחילת המלחמה בעזה, המלחמה הארוכה ביותר שידענו מקום המדינה, מלחמה שעוד תלווה אותנו שנים קדימה.

אך כשמביטים בפרספקטיבה רחבה, ניתן כבר לראות את האור בקצה המנהרה העזתית.

בליל יום רביעי מדינת ישראל ביצעה את אחד המבצעים המוצלחים בעשרות השנים האחרונות: החיסול של מנהיג חמאס איסמעיל הנייה בלב טהרן הוא ניצחון ישראלי כפול ומשולש. מלבד הניצחון הקטן בחיסול הפרסונלי של האיש המתועב, שדאג להראות לכל העולם את שמחתו על הטבח בשמחת תורה – למיקום החיסול יש אפקט מרשים לא פחות.

הנייה הגיע לאיראן אחרי הבטחה איראנית שהם שומרים ואחראים עליו ועל חייו. לא הוא ולא האיראנים ציפו שידה הארוכה של ישראל תגיע ממש עד למיטה בבית הארחה השמור של משמרות המהפכה.

ההלם האיראני מהחיסול בלב טהראן הוא משתי סיבות: האחת – האיראנים היו בטוחים שאחרי מאות הטילים ששיגרו לישראל באפריל האחרון, ישראל מורתעת ולא תעז לתקוף עוד בשטחה. אך הכאב האיראני היותר גדול הוא בידיעה שישראל – או כל מדינה אחרת  – יכולה לבצע חיסולים בלב האומה האיראנית, ללא שום מעצור, דבר שפוגע בביטחון העצמי ובכבוד הלאומי. הם מבינים שהחיסול הבא יכול להיות כלפי הדרגים הכי גבוהים של טהרן.

בנוסף, ההישג הישראלי בחיסול הנייה הוא המסר הישראלי הברור והתקיף שאין אחד מראשי חמאס שחסין מחיסול, יהיה מי שיהיה היכן שיהיה.

אם עד עכשיו ראשי חמאס הנותרים, שפזורים בטורקיה ובקטאר, פחדו על חייהם והוסיפו שמירה על שמירה, כעת חייהם יהפכו לבלתי נסבלים אף יותר, כשכל רעש של עלה נידף יקפיץ אותם ממקומם – הישג ישראלי כשלעצמו. במערכות הביטחון הישראלי מוכנים להישבע שהפחד של מנהיגי חמאס יתפוגג, רק כשהחיסול יגיע לפתח דלתותיהם.

•

מלבד כל ההישגים הללו ישנה נקודה נוספת שמלמדת עד כמה המטרד הפלסטיני העזתי שינה את פניו בתכלית.

בעבר היו לישראל כמה הזדמנויות לחסל את בכירי חמאס ותמיד זה ירד מהפרק מהחשש לפתוח את החזית הדרומית, שתגיע עד לב ישראל. בימי עבר, חיסול של טרוריסט בקנה מידה של הנייה, היה מכניס חצי מהישראלים עמוק לתוך הממ"דים והמקלטים. אחרי החיסול הנוכחי ועד לשעה זו, לא נורה מעזה ולו קפצון אחד.

הישג ישראלי שמאיר לכולנו את האור הראשון בקצה המנהרה העזתית החשוכה.

זה לא שאין למחבלים העזתיים רצון עז לנקום על מות מנהיגם, זה חוסר יכולת התקפית שנשחקה ונשחקת בכל יום שחיילי צה"ל מנקים את השטח העזתי מאמצעי הלחימה.

מחיר הדמים הקשה של חיילינו היקרים שנפלו בבוץ העזתי מתחיל לתת את אותותיו. כעת נשאר לסיים את העבודה ובעיקר לשמר את המצב הנוכחי ששלל כמעט לחלוטין את היכולות העזתיות הרצחניות, ועל כך ראש הממשלה נלחם וללא פשרות.

לו נתניהו היה רוצה לקבל את אהדת התקשורת הנקודתית הוא היה נכנע מזמן לדרישות החמאס בעסקת השבויים, אלא שעסקה כזאת הייתה מחייבת לסגת מציר פילדלפי ולהחזיר את כל מחבלי חמאס לצפון הרצועה, שני דברים שהיו מחסלים ברגע את השקט שנוצר בעקבות הלחימה בעזה. ועל כך נתניהו לא מוכן להתפשר, ובצדק!

•

אם נהיה כנים, ניתן לומר בוודאות שההתעקשות הנכונה של ראש הממשלה במשא ומתן וחיסול הנייה רק הגבירו את הסיכון לחיי החטופים אך כשמסתכלים על טובת הכלל ועל האור שמבצבץ ועולה מהזירה העזתית, ניתן להתחיל להשכיל ולהבין שצעדיו של ראש הממשלה היו נכונים, צעדים שייטיבו לעם ישראל עוד שנים רבות.

זה לא אומר שאין לנו עוד עבודה בעזה וברור שיהיו לנו עוד אתגרים לא קטנים שם, אך ניתן לומר שעיקר העבודה הקשה בעזה כבר מאחורינו.

כעת ניתן לקחת ברצינות את החזית הצפונית שתבער בקרוב בעוצמה רבה, בעקבות החיסול הישראלי האדיר של "הלוחש לנסראללה" בביירות.