מה חסר בנוסח ההגדה שלנו?

המקור לשילוב דרשות חז"ל לפרשת "אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי" (דברים כו) בהגדה של פסח הוא במשנה (פסחים י,ד):

מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמֹר כֹּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ

והדבר נפסק להלכה על ידי הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ז,ד) אשר אף שיבח את מי שמוסיף ומאריך לדרוש פרשה זו:

וְצָרִיךְ לְהַתְחִיל בִּגְנוּת וּלְסַיֵּם בְּשֶׁבַחוְכֵן מַתְחִיל וּמוֹדִיעַ שֶׁעֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם, וְכָל הָרָעָה שֶׁגְּמָלוּנוּ, וּמְסַיֵּם בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לָנוּ וּבְחֵרוּתֵנוּ; וְהוּא שֶׁיִּדְרֹשׁ מֵ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה (דברים כו,ה-ט). וְכָל הַמּוֹסִיף וּמַאֲרִיךְ בִּדְרָשׁ פָּרָשָׁה זוֹ – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

פרשת "אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי" נקראת גם על ידי מביאי הביכורים כפי שנפסק ברמב"ם (הל' ביכורים ג,י):

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְוַדּוֹת עַל הַבִּכּוּרִים בַּמִּקְדָּשׁ בְּשָׁעָה שֶׁמְּבִיאִין. מַתְחִיל וְקוֹרֵא "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כו,ג), "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי…"עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה, עַד "אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (שם כו,ה-י).

הן בהלכות חמץ ומצה הן בהל' ביכורים הדגיש הרמב"ם שיש לגמור "כָּל הַפָּרָשָׁה". אמנם בהל' ביכורים הוסיף שיש לקרוא עַד "אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" משום שהוא אמצע פסוק ובו מסתיימת קריאתו של המביא את הביכורים כפי שמפורש בתורה (דברים כו): 

(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגׇר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. (ז) וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עׇנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ.

נמצא שהמביא את הביכורים קורא מ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (אמצע פסוק ה) עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה, עַד "אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (אמצע פסוק י). ואילו הדורש את הפרשה בליל הסדר יִּדְרֹשׁ מֵ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה, כלומר עד סוף פסוק ט שבו מסתיים סיפור השיעבוד והגאולה, ואילו פסוק י כולו אינו עניין אלא למביא את הביכורים.

ואם כן יש להבין כיצד קרה הדבר שבנוסח ההגדה שלנו, וכן בנוסח ההגדה שהביא הרמב"ם בסוף הל' חמץ ומצה, אין גומרים לדרוש את כל הפרשה כולה אלא דורשים רק עד סוף פסוק ח ("וּבְמֹפְתִים"), בניגוד לדברי המשנה ולפסיקתו של הרמב"ם עצמו?

התשובה לכך נמצאת בכותרת שהקדים הרמב"ם לנוסח ההגדה שהביא:

נֹסַח הַהַגָּדָה שֶׁנָּהֲגוּ בָּהּ יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן הַגָּלוּת

נוסח ההגדה שהגיע אלינו הוא מתאים לזמן הגלות, שם הקורא את ההגדה אינו יכול לעשות שקר בנפשו ולדרוש את פסוק ט שבו כתוב:

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ 

לאחר הקמת המדינה היו מגדולי ישראל אשר רצו לתקן כוס חמישית בליל הסדר, כנגד "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (שמות ו,ח). הדבר לא עלה בידיהם אך נראה שלכל הפחות בדור של גאולים כשישראל שרויים על אדמתם יש לקיים את דין המשנה והרמב"ם ולגמור את כל הפרשה כולה כולל פסוק ט. אמנם לפי דרשת הספרי "הַמָּקוֹם הַזֶּה" האמור בפסוק ט הוא בית המקדש, ולפי זה טרם זכינו לראות בקיום פסוק ט בשלמות, אך בחסדי ה' זכינו ל"וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" ובמו חיינו זוכים אנו לדרוש פסוק זה יום יום. וְכָל הַמּוֹסִיף וּמַאֲרִיךְ בִּדְרָשׁ פָּרָשָׁה זוֹ – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.