שטח פראי

חלק א'

כולם חווים לאחרונה את רעידת האדמה החברתית בארץ הקודש. תופעות קשות של ניכור, שנאה עצמית, שיח פוגעני, אנרכיזם ופירוק כל ערך מקודש (וכל ערך בכלל) בכל כך הרבה חזיתות מותירות את כולנו שוב ושוב עומדים פעורי פה ומשתוממים. המדהים ביותר הוא, שכל זה מגיע דווקא מאלו שחרתו על דיגלם את סמל האהבה, ההכלה והליברליות! איך זה יתכן? וכיצד מגיעים לזה?

שלמה המלך חשף לנו את הסוד בחכמתו: "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד" (משלי יח', א') והסבירו על כך רבותינו, שכאשר אדם מתמכר לתאוה ("לתאוה יבקש"), התוצאה תהיה "נפרד", הוא יעדיף את הפירוד על פני האחווה והאחדות. כלומר, כל התופעות הנוראות שהזכרנו הן רק סימפטום! שורש העניין נמצא במקום הרבה יותר נמוך: התמכרות לתאוות.

אבל כאן רק מתחיל הסיפור. מי שבחר במסלול זה חווה לא אחת בושה או אי נעימות, וזאת אף אחד לא אוהב… אף אחד לא רוצה להרגיש במקום של 'האדם הרע' ובטח לא מעוניין שיסתכלו עליו ככזה…  הטריק הפשוט לקבל בחזרה את ההרגשה הנעימה ונטולת ייסורי המצפון, היא ע"י הגדרות השפה. באמצעות טרמינולוגיה משובשת (שימוש מוטעה במינוחים לשוניים), אפשר להפוך כל חולשה לאידיאולוגיה.

איך זה עובד? פשוט מאוד: בלבול בין המינוחים 'אהבה' ו'תאוה'.

האהבה והתאוה הן מושגים דומים מעולם הרגשות. הן מעניקות תחושות דומות ועוצמתיות, אך בכל זאת הן שונות לחלוטין זו מזו ומובילות לתוצאות הפוכות. להלן מספר הבדלים:

אהבה היא נתינה מעצמי. תאוה היא סיפוק עצמי.

אהבה גדלה בהתאם להשקעה. תאוה דועכת כשמגיעה לסיפוקה.

אהבה מאפשרת לבחור במי להשקיע. תאוה קצת גירוי חצוני והיא 'מגיעה מאליה'.

אהבה יציבה וקבועה למדי. תאוה מחליפה 'אובייקטים' באופן כמעט אקראי.

אהבה חושפת כל הזמן רבדים חדשים. תאוה שוחקת כל הזמן את עולם הריגושים.

אהבה מסוגלת להוציא רגשות טהורים מהמקומות הכי עמוקים. תאוה מסוגלת להוביל למקומות הכי אנוכיים ונמוכים.

וכאן הסכנה: כאשר מעניקים ל'תאוה' מעמד של 'אהבה', מעניקים בעצם לגיטימציה למסלול המוביל להשחתה של הנפש עד להגעה למקומות הכי אפלים. זו המציאות שאנו מתמודדים איתה היום. ועוד לא הגענו לתחתית…

נדע זאת כדי להבטיח לעצמנו ולילדינו את המסלול הטהור והנקי של קדושה, טהרה ואהבה אמיתית.

חלק ב'

אחרי שהבנו את ההבדל בין חיים של 'אהבה' לחיים של 'תאוה', וההשפעה של זה על כל דפוסי חיינו נוכל להבין תופעות רבות במעגלי החיים סביבנו. נוכל להבין את גרף הגירושין שמזנק כל שנה. נוכל להבין את רף האלימות בכבישים שהרקיע שחקים, את השחיתויות הנחשפות בעולם העסקים, את הנפילות המבישות בקרב אישי ציבור חשובים ועוד ועוד

הבחירה שלנו היא אחת מבין שני מסלולים:

או שאתה בוחר לנהל את החיים שלך ולקחת שליטה, מחליט להשקיע ולבנות חיים של נאמנות עם השקעה לטווח רחוק. משקיע בתוך הבית פנימה, כשאתה לבד עם בני ביתך, בלי עדים ובלי תיעודים. וגם אם קשה ומתעוררים פיתויים אתה מתגבר כארי ומעמיד חומה בצורה. לא מוותר ולא נכנע. כך בונים חיי אהבה אמיתיים.

או שאתה בוחר באפשרות הקלה. אתה מוותר. נכנע ונותן לעצמך להיסחף אחרי ים של רגשות לא יציבים ולא מחייבים, הנאות של רגע ודמיונות שקריים. ככה לא משיגים לא שליטה ובטח לא אהבה. זה נקרא 'חיי תאוה'. התמורה בסוף היא חוסר סיפוק, פתיל קצר, וכל התופעות המוזכרות לעיל.

זה פוגש אותנו בכל מעגל בחיינו: בקרב המשפחה, חברים, עבודה ואפילו בחיים הציבוריים.

טעות לחשוב ש"חיים פרטיים לחוד וחיים ציבוריים לחוד". גם אדם הבוחר להשתלב בחיים הציבוריים נדרשת ממנו רמה מוסרית ואיכות אישית בחייו הפרטיים, ואפילו עוד יותר מכל אדם אחר.

הכלל הוא פשוט: כדי לעמוד במבחנים קשים קודם עליך להוכיח יכולת עמידה במבחנים קלים…  כדי שהחיים הציבוריים יהיו אמינים צריך קודם 'קבלות' להצלחות בחיים הפרטיים. איכות אישית נרכשת רק אחר שנים של עמל ועבודה עצמית, התמודדויות עם קונפליקטים ואין ספור התגברויות. אבל אם אדם בחייו הפרטיים מעדיף את הדרך הקלה והנהנתנית ('תאוה'), על פני הדרך המוצקה אך גם התובענית ('אהבה') כיצד נוכל לסמוך עליו אם וכאשר יתקל באתגרים הדורשים להתגבר על עצמו ולפעול באופן המנוגד לרגשותיו?

חז"ל מספרים (במסכת ראש השנה) שלאחר ההצהרה המפורסמת של המלך כורש, החליטו חכמים לׅמְנות את שנות מלכותו כפי שנהוג אצל מלכי ישראל (מחודש ניסן), אך לאחר שהתגלה שבחייו הפרטיים הוא נוהג באופן מכוער חזרו לׅמְנות לו כפי הנהוג למנות למלכי אומות העולם (מחודש תשרי). כן. כי יש קשר ישיר בין חייו הפרטיים של האדם לחייו הציבוריים.

החיבור לתורה מעניק לנו את המסלול הבטוח והמוגן גם בתוככי שטח פראי.