אליפות העולם, שכולנו צריכים להפסיד בה

ב״ה

אליפות העולם, כל שנה מחדש, מאות מתמודדים, אין ספור דקות מתוחות של מאמץ, ובסוף זוכה אחד. ברוב האליפויות, יש מנצח אחד שבאופן חד חלק וברור מוסר את מירב הנקודות, ומנצח. כמעט לא קורה שהשופטים לא יודעים למי שייך גביע הניצחון

אבל, באופן חריג, יש אליפות שיש בה דילמה אמיתית, אף פעם לא ברור מי מנצח בה לא שיש 2 מתמודדים צמודים להתחשב בעובדה שהאליפות הזו היא לא בין עשרות בודדות של ספורטאים, שצמודים בתוצאות הגבוהות שלהם, אלא בין כל בני האדם, 9 וחצי מיליארד בני אדם כל שנה מחדש כל 9 מיליארד הבני אדם צמודים בתוצאה שפשוט אי אפשר לקבוע באופן ברור מי ניצח

איזו אליפות זו? אליפות העולם בהדחקה.

כבני אדם, אנחנו אוהבים להרגיש יציבות, אוהבים להרגיש שהעסק בשליטה, אוהבים להרגיש הצלחה, אנחנו אוהבים להרגיש בעלי משמעות וערך הסיבה מאוד הגיונית, מפני שזו הדרך שלנו פשוט להרגיש טוב עם עצמנו ועם המציאות שבה אנחנו חיים. זה נכון במבט שלנו כלפי מישהו אחר, ואפילו לא בהשוואה לאף אחד אלא בעיני עצמנו.

אבל זה לא באמת ככה, לאדם הכי רגוע ושלוו יש רגעי חרדה וזעם, לאדם הכי עשיר, יש עסקאות ונכסים בסיכון עד כדי פשיטת רגל, לאדם הכי בריא יש בדיקה אצל רופא שאין לו וודאות שהוא יאובחן בה כבריא בכל המובנים, אין לנו באמת שליטה על ההצלחות, הכישלונות, על הרגשות, על ההישגים שלנו הכל תלוי באוויר

זה איום ונורא איום ונורא להרגיש שאתה לא שווה כלום כי הנפש שלך עדיין מצולקת מחרם חברתי בכיתה ד׳. איום ונורא להרגיש שאולי המקרר יהיה ריק מחר ולא יהיה מה לאכול כי בדיוק מקום העבודה נסגר בקורונה. איום ונורא להרגיש פחדן למרות שאתה אדם מבוגר, רק כי שמעת אזעקת טילים

כל אחד פגוע ממשהו מפחד ממשהו עצוב ממשהו זה איפשהו שם בפנים, עמוק, אולי אפילו בתת מודע, לא רואים או מזהים את זה פשוט יש ענן גדול שמקיף אותנו בתחושה הזו שיש משהו מפחיד מתחת למיטה

כשלמישהו כואב הראש, הוא לא מתבייש, ולוקח כדור אקמול. כשלמישהו יש קושי בלסחוב ארון כבד, הוא מבקש עזרה משכן. כי אלו דברים שנתפסים כטכניים, הם לא הופכים את האדם הנעזר לחלש, לפחות לא בתחושה. לעומת זאת כמישהו מפחד, פגוע, עצוב, מכל סיבה שהיא, בעבר, הווה, עתיד, נושא בריאותי, כלכלי, או בכלל בנפש, צלקת מאירוע מפחיד, או תחושת נחיתות מיחס חברתי מזלזל, אנחנו כולנו בתחרות, כל אחד בטוח שהוא היחיד שסובל מזה, שאף אחד לא מפחד כמוני, אף אחד לא כישלון כמוני, אף אחד לא בסיכון כמוני אז אם ידעו, או אם אני בתוכי אכיר בזה שהבעיה הזו נכונה, משמע אני חלש, חלש יותר מכולם, חלש וחסר ערך

אבל האמת? שלכולנו יש רגשות, ואולי קל לנו לייחצן את השמחות והחיוביות, אבל לכולנו יש גם רגשות שליליים ככה זה בני אדם. וכולנו חיים בתחושה ש״הדשא של השכן ירוק יותר״ ואלו רק אנחנו שחיים בבוץ אנחנו סוחבים על הכתפיים משהו שהוא הרבה. יותר כבד מארון, אנחנו סובלים בשקט, כל אחד בעוצמה אחרת מכאב ראש שאין כדור אקמול שיכול להרגיע אותו זה חזק וכואב, אבל לא נכיר בזה, בטח שלא בפני מישהו אחר, ובטח ובטח שלא נבקש עזרה ונטפל בזה, בגלל שהמחיר בשבילנו יהיה להכיר בעובדה ש״יש לי קוץ בנעל, מה זה אומר עליי?! למה לכולם סביבי אין?! אני פחות מכולם?!״

אז חלאס, כולנו משחקים אותה, בעוצמה כלשהי, מנסים לשחק ״עסקים כרגיל״ סופגים את הקוץ בנעל, משדרים שלא יהיה כלום כי אין כלום, אבל יש, משהו בטח יש, אולי כעס על אדם כלשהו, אולי חשש מעתיד מעורפל, אולי סימני שאלה בנוגע לערך שלנו, אבל לכולנו יש רגשות אנושיים, וזה טבעי לגמרי, כי אנחנו בני אדם, ובמקום להודות בכך, אפילו בפורום קטן שנוח לנו בו לדבר בפתיחות, אנחנו מעדיפים לשחק אותה. אז דיי, אפשר להיות בני אדם מדהימים, ולפחד, לכעוס, להיכשל, להיבהל, זה לא סותר ואפילו רק מוכיח איזה אנשים חזקים אנחנו שלמרות שאנחנו מתמודדים עם איזשהו רגש מטלטל, אנחנו מצליחים בכל כך הרבה דברים להמשיך הלאה.

הלב הוא רמזור בוער של רגשות, אם לא מקשיבים לו, אם לא מאיטים בכתום, אם לא עוצרים באדום, אז בסוף גם לנסוע בירוק אי אפשר, זה מוביל לתאונה, זה מתפוצץ.

אדם חזק מסוגל לומר שהוא מרגיש חלש, וזה לא הופך אותו לחלש העובדה שהוא מודה ברגשות שיש לו, אלא רק מוכיחה שהוא באמת אדם חזק, מספיק כדי להיות כנה ושלם עם עצמו. ולאהוב ולהאמין בעצמו.