שני צדדים לדגל

בתקופה האחרונה התרבו והתרחבו הסדקים בין החברות השונות בארץ, בין התרבות המערבית-חילונית לבין זו הדתית/חרדית שמרנית לפלגיה השונים, הפערים שהיו קיימים באופן טבעי זה שנות דור מיום היווסדה של המדינה הולכים ומתרחבים עם השנים, חלק מהפעמים מדובר בשנאה נוטפת לכל מה שהיהדות החרדית מייצגת (מיודענו יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ועוד) ופעמים אחרות מדובר בהליך טבעי שקורה כאשר תרבויות שונות שמתקיימות תחת קורת גג אחת כגון הפולמוס הציבורי בנושא חוק הגיוס או ההתנהלות בתקופת הקורונה.

עתה, ערב חג העצמאות או חג אידם כמו שיקפידו לכנותה חסידי סאטמר וקהילות הקנאים, אנחנו עומדים בעיצומה של אחד המשברים הקשים שחווינו כחברה ב-75 שנות קיומה של מדינת ישראל (המהפכה המשפטית), משבר שמכאן והלאה נוכל או לעלות ולהיבנות כחברה חסונה וחזקה או להחלש יותר ח"ו. בצורה סימבולית הפילוג מקבל פנים חדשות ביום כה רגיש כאשר משני הצדדים עומדים שנים האוחזין בדגל זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי: אלו ואלו רואים את הדברים מנקודת מבטם וזועקים בגרון ניחר שהצד השני טועה ומטעה, הצד שחוגג את יום העצמאות זועק קדוש קדוש קדוש ורוצה שכל אזרחי המדינה יקחו חלק פעיל בכלכלתה של המדינה, בביטחונה בחוסנה הציבורי ובכל אספקט אפשרי ביחס למדינה, הצד השני זה שלא חוגג את יום העצמאות ליבו נקרע כל פעם שהוא רואה או שומע רכב שנוסע בשבת, ליבו שותת דם כל פעם שהוא רואה מראות פריצות במרחב הציבורי והוא מאבד את עשתונותיו כשהוא קורא בחדשות על עוד פסק דין שערורייתי מבית מדרשו של אהרן ברק.

האמת היא, שאלו ואלו דברי אלוקים חיים ואני לא מתיימר לבוא ולהגיד מה נכון ומה טעות מה טוב ומה רע מה מותר ומה אסור, אני יש לי רק חלום אחד קטן שביום עצמאות הזה או הבא או מתישהוא בעתיד, אנחנו נראה שתי תרבויות שונות שגרות במדינה אחת כל אחד במקומו שלו בלי לנסות לכפות את דעתו על האחר, חברה בריאה וחסונה שמסוגלת להכיל את הצד השני ולכבד גם אם אני באופן אישי לא מסכים איתם, ואם מותר לי להגזים בחלומותי אסיים במילות התפילה שתיקן ר' אלימלך מליז'ענסק: "אדרבה ותן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונו" מי ייתן ונזכה גם לחיות בהרמוניה עם האחר ושנראה כל אחד את החיובי שבשני.