ניכור הורי – צד שני למטבע

מאחר שאני כותבת פה בשם בדוי אני מרשה לעצמי לספר לכם שאבא שלי חווה ניכור הורי.

עצוב, נכון?

יש לו הרבה ילדים (הלווו, אין לי כוונה לכתוב פרטים מזהים) ואף אחד לא בקשר איתו.

מזעזע. 

בלי לדעת בוודאות, אני בטוחה שהוא מספר לכולם שאמא שלי הסיתה אותנו נגדו, שרבני השכונה אשמים, שהממסד בכללותו רומס גברים אומללים.

כל זה כמובן לא נכון, אנחנו לא בקשר עם אבא שלי משתי סיבות

1. הוא היה אבא נוראי, אלים ומרושע.

2. הוא לא ניסה בכלל לשמור איתנו על קשר…

ומה קרה שנזכרתי פתאום בפיסת ההיסטוריה העתיקה הזו?

פוסט שקראתי בקבוצה חרדית בפייסבוק, כותב הפוסט בכה נוראות על מר גורלו כאבא מנוכר, וכמובן המסקנה המיידית שלו – שהוא לא יישלם מזונות ויהי מה.

כל כך הרבה ביטויים בפוסט הזכירו לי את אבא שלי….

כמובן התגובות התומכות בו זרמו, אבל כל מי שהגיב טיפה אחרת, זכה למטר נאצות מכותב הפוסט, נאצות שהזכירו לי עוד יותר את אבא שלי.

הפוסט כבר נמחק, אבל הטלטלה שלי עדיין נשארה.

יותר מדי פוסט טראומות קפצו לי לזיכרון.

אני לא אומרת שאין כזה דבר ניכור הורי, אני רק אומרת שלא כל מי שמספר שחווה ניכור הורי, לא הביא אותו על עצמו בהתנהגותו האיומה.

לא שאני רואה צורך לשקף לו את התנהגותו, אבל התגובות המכלילות היום על ניכור הורי הן תמיד על "הרבנים האלה", "הנשים האלו" "בתי הדין האלה"

לסיום אני נזכרת בסיפור שהתפרסם רבות בתקשורת נגד ניכור הורי שחוותה אישה שיצאה מחסידות מסוימת

היא סיפרה שם שלבת שלה היה יום הולדת ולא הייתה לה דרך לתקשר איתה, אז היא קישטה את כל הרחוב עם שלטים "יום הולדת שמח X אני אוהבת אותך"

זה אולי נשמע מעשה הירואי אבל הוא נרקיסיסטי בטרוף!!! האם מישהו ממכם, בגיל ההתבגרות, היה מסוגל להכיל בושות כאלו שההורה היה גורם לו?

ילד סטנדרטי, בלי שום הסתה, היה מנתק קשר עם ההורה על כזה דבר (בואו לא נשכח את הסיטואציה, ילדה חסידית ואמא חילוניה, זה מעצים את השוני והבושה)

אז לפני שצועקים ניכור הורי – בבקשה להסתכל במראה