שכרה בצידה?

אי שם בשנות ה-70 של המאה ה-19 יצא יהודי בשם ר' אליעזר יעקב חווס מהעיירה יאנישוק כדי לבקר את אחיו, שהתגורר בברלין. באותם ימים, רק מעטים מאד מתלמידי הישיבות המשיכו בלימודם אחרי הנישואין, כי עול הפרנסה אילץ אותם לצאת לעבוד. ר' אליעזר יעקב חשש שבמציאות הזאת לא ישארו מורי הוראה בישראל, והיה לו רעיון – להקים מסגרת שתאפשר לאברכים שחפצו בכך להמשיך וללמוד כל היום.

מטרת הביקור של אליעזר יעקב בברלין היתה לבקש מהאח ר' יוסף חיים חווס, שישפיע על ידידו פרופסור עובדיה לחמן לתמוך כספית ברעיון. לחמן היה אדם אמיד שהתקרב ליהדות בהשפעתו של רבי ישראל סלנטר.

ואכן פרופ' לחמן נענה לבקשה ותרם סכום גדול כדי להקים את המסגרת. הוא גם הבטיח תמיכה שנתית הגונה. לחמן התנה את התרומות בכך שאיש לא ידע על כך.

לאחר שהסתדרה הבעיה הכספית נסע ר' אליעזר יעקב לרבי ישראל סלנטר ששהה בממל, ונתן לו את הסכום כדי שיעשה בו כטוב בעיניו. 'כולל הפרושים דקובנא' נפתח זמן קצר לאחר מכן, והיה הכולל הראשון בליטא.

הבעייתיות במצב הקיים
אפשר לומר שהרעיון של תמיכה כספית בלומדי תורה, שהיה כה חשוב לר"י סלנטר, לא מיושם בעצם בדורות האחרונים: הכוללים בימינו משלמים מלגה בלבד שאין בה כדי קיום למשפחתו של אברך. וזה עוד בכוללים שנותנים מלגה "מלאה", כי יש כאלה שמשלמים רק 'דתות'. בלית ברירה משפחה של אברך מתקיימת על עבודת האשה. בפעמים רבות מדי אין בזה כדי לכלכל בכבוד והמשפחה יורדת אל מתחת לקו העוני, על כל המשתמע מכך. הסיטואציה הזאת הפכה לטבעית בנוף, וחיי אברכות הם שם נרדף לחיי דחק.

מדובר במציאות לא מתקבלת על הדעת, שמעקרת את רעיון הכולל המקורי. בעוד שמחנכים צעירים להתמסר לחיי תורה גם לאחר הנישואין, לא נותנים להם אפשרות סבירה לממש זאת. זה אבסורדי כמו להכשיר חייל לקרב אבל לא לצייד אותו בנשק.

לפני שמדברים על פתרון, חשוב להבין למה מדובר במציאות כה מזיקה שצריך לשנות. כמובן, העובדה שאברכים מקבלים מלגה זעומה פוגעת קודם כל באידיאל המרכזי של החינוך החרדי, של לימוד תורה. ברור שהרבה מאלה שעזבו את הכולל ויצאו לעבוד לא היו עושים את הצעד אם הם היו מקבלים מלגה שאפשר להתקיים ממנה.

מי יודע כמה ת"ח עם ישראל הפסיד בגלל האילוץ הזה. מי יודע כמה הורים הססו ובסוף לא שלחו את ילדיהם לישיבות, שבסופם מצפים להם חיי דחק.

זה לא רק הקושי הכלכלי. השכר שאדם מקבל מצביע על הערך שהחברה נותנת לעיסוק שלו. אי אפשר לדבר על כך שהעולם עומד על לומדי התורה, ובו בזמן לקבל כדבר המובן מאליו שהמלגה שלהם מסתכמת בפרוטות. בתת מודע זה משדר מסר שסותר את החינוך שתורה הוא העיסוק החשוב ביותר שאפשר לשאוף אליו. כיום, בכל עבודה הגונה בעולם, אדם שמתמיד בתפקיד נתפס כמנוסה יותר וכעובד נאמן. לעומת זאת מי שממשיך בכולל אחרי גיל שלושים נתפס כחסר מזל שלא הצליח למצוא עבודה/שטעלע. אחרת איך הוא לא עוזב עם המלגה המגוחכת?

יש כאן גם מימד של חוסר הוגנות. בני תורה שנכנסים לכולל הם אנשים שוויתרו על מקצוע וקריירה כי הם מאמינים בתום לב באידיאל שחינכו אותם בשנות הישיבה, להתמסר ללימוד תורה. האם נראה הוגן שבבוא העת, כשאדם רוצה לממש את הדרך, המערכת מותירה אותו ללא כלים? זה לא שפה ושם קורה שאברך לא מסתדר כלכלית, השיטה בנויה מראש כך שצעירים מוכוונים לדרך, בלי לקיים את הצד השני של המשואה, של קיום שיאפשר את האידיאל. דווקא בחברה המוסרית בעולם מתקיימת מציאות שבמחילה, יש בה חוסר הגינות.

מדברים הרבה על החשיבות של לימוד תורה מתוך הדחק. זה חשוב בשביל לחזק אברך בהתמודדות היום יומית, אבל לא יכול לשמש בשום אופן תירוץ לשיטה לכתחילה. אם היה קורה שמשלמים לאברך משכורת מלאה ומשום מה זה לא מספיק לו, אפשר לומר שבלית ברירה עליו ללמוד מתוך הדחק. אבל לא נותנים מראש סכום מביש ואומרים 'פת בלחם תאכל ומים במשורה'. תלמד אתה מתוך הדחק ואל תעשה את זה על חשבון האוכל של עמלי תורה.

ההנהגה הציבורית גם מוכיחה שאין אידיאל לחפש דוחק: החכי"ם החרדים מנסים כל הזמן להשיג, ואם אפשר להגדיל, את התקציבים לעולם התורה, והם עושים את זה בשליחות גדולי ישראל. ישיבות מנסות ככל יכולתן לתת תנאים גשמיים טובים לבחורים, ואיש לא אומר שצריך ללמוד מתוך הדחק.

שינוי גישה

להבנתי לא מחסור בכסף הוא הבעיה העיקרית אלא סוג של סדרי עדיפויות. נחשוב על ראש ישיבה שטורח קשה ונאלץ לנסוע מדי פעם לחו"ל כדי לחזר על פתחי נדיבים להחזקת הישיבה. זה באמת תפקיד שיכול להתברג בצמרת העבודות השנואות. האם יעלה על הדעת שראש הישיבה יגיד יום אחד שהוא חייב להגיע לתקציב מסוים, אבל לא בא לו לטרוח כל כך והוא יתאמץ להשיג רק חצי מהסכום? כל אחד מבין שבאותו רגע הוא יכול לסגור את המוסד שלו. אם הוא לקח על עצמו תפקיד קשה, הוא חייב לעשות מה שצריך כדי להשיג את הסכומים שלו.

אותו דבר לגבי החזקת כולל. כשההבנה תהיה שלהחזיק כולל הוא רעיון שחובה לעמוד בו, שאברך מתמסר ללימוד ובתמורה צריך לקבל מלגה שתאפשר לו קיום הוגן, ראשי הכולל יתאמצו להשיג גם את זה. אנחנו גם מאמינים שיש סייעתא דשמיא לבצע מה שמוטל. השאלה אם כן צריכה להיות רק איך, ולא האם.

ספוילר – אין פתרון ממשי לבעיה. לשלם מדי חודש משכורת מלאה לעשרות אלפי אברכים זה דבר שרק מדינה יכולה לבצע. אבל כאמור קודם צריך להסכים מה כן צריך להיות ושהמציאות הנוכחית היא עוול. אפשר רק לזרוק כיוון לדוגמה של פתרון.

כשאדם מחליט לפתוח כולל, במקום לקבל ארבעים אברכים ולתת את המלגה הסמלית הוא צריך לקבל רק עשרה, ולתת להם מלגה מכובדת שמאפשרת להתפרנס ממנה. כך הוא יקיים באמת את הרעיון, עם אותו תקציב. מה יעשו שאר האברכים? לא אנחנו מנהלים את העולם. המטרה של כולל היא לכבד את האברכים ולאפשר להם להשקיע את עצמם בלימוד בראש שקט.

חלק מהתפקיד של ראש כולל הוא לטרוח מידי פעם ולהשיג תרומות. כשהוא ידע שעליו להשיג סכום שיספיק למלגה שיש בה כדי קיום, הוא יתאמץ להשיג את הסכומים האלה. האם את הכסף שעד היום השגת, זה היה בקלות? לא, אבל השגת כי ידעת שבלי זה אין כולל.

מי שיטען שקשה מדי להשיג סכומים גבוהים יותר, יכול באותה מידה גם לא לשלם כלום ולבקש מהאברכים פשוט ללמוד לשמה. למה אלפיים שקל אפשר לשלם ויותר לא? אלא מה, "צריך לתת משהו", אז מדובר עם כן רק בעניין של הבנה כמה לתת.

זה כמו הסיפור עם ראשי הישיבות שחייבים להשיג את התקציב לאחזקת בחור ולא יכולים להרשות לעצמם להחזיק רק חצי בחור. וכמותם, תהיה לראש כולל גם הסיעתא דשמיא לזה.

השינוי לא צריך להסתיים רק בהכנסה, אלא גם בתנאים הסוציאליים של אברכים. כן, העיקרון הוא הרי שאברכים לא צריכים לקבל פחות בגלל לימוד תורה. לכן צריך להפריש עבורם לפנסיה וביטוח לאומי. שאלות של מיסוי ותלוש נשאיר לרו"ח, זה לא צריך להטריד את הלומדים. מכיוון שהגדלת ההכנסה תביא לביטול הנחות שאברכים מקבלים כיום לפי החוק, המלגה צריכה להיות כזאת שהיא תישאר משתלמת. בקיצור, כמו כל השוק. לא תהא כוהנת כפונדקית.

יש כאלה שיטענו שזה הופך את הכולל למקום עבודה, ואת האברכים לשכירים. אבל לעומת התועלת הענקית לאברכים ולעולם התורה, מדובר בזוטות של טרמינולוגיה. ימצא כבר הפתרון, ושזו תהיה הבעיה.

(תמונה: ויקיפדיה)