התקשורת והקורונה: כתב אישום מטלטל בספר חדש ומרתק

כל מי שנחשף לכלי התקשורת הכתובה והאלקטרונית (עיתונות, רדיו, טלוויזיה, אתרים ועוד), בשנתיים האחרונות שם לב לדרך התנהלות שיטתית בכל הקשור למגיפה העולמית- הקורונה. האולפנים הפתוחים, מהדורות החדשות התכופות והארוכות וכך גם התגייסות הפרשנים, הדוברים והעיתונאים בהם לעניין הציפו אל פני המרקע והנייר דרכי פעולה.

אם יש לתקשורת תפקיד מתווך בין ידע ממקורות שונים הרי שהיא צריכה לעשות זאת בצורה מאוזנת ואובייקטיבית ככל הניתן. אלא שכעת ספר חדש בשם המגיפה התקשורתית מביא לראשונה זווית מטרידה במיוחד. מה גם שבעידן הרשתות החברתיות שבה אין צנזורה ואין תיווך הדברים היו אמורים להיראות אחרת שכן קרנה של התקשורת "הממוסדת" ירד.

עם זאת, נדמה שזה לא השפיע. לדבריו, התקשורת מעלה בתפקידה. כלי התקשורת בישראל עיצבו תמונת מציאות מעוותת לחלוטין. את המחיר שילם הציבור כאשר הסיקור הפופוליסטי וחסר האחריות הזיק להתמודדות עם המשבר.

המחבר מראה כיצד עיוות נתוני תחלואה ותמותה בהשוואה לעולם, זריעה מכוונת של חששות מהחיסונים והשוואות למדינות אי נידחות וכן דברים נוספים, גרמו למשבר אמון שהתקשורת מינפה כנגד השלטון.

הספר מבקש לנתח את הדברים הללו ולענות דרכן על השאלות המטרידות הבאות: אילו קונספציות שגויות הטמיעה התקשורת על דרכי ההתמודדות עם המגיפה? באילו כלים מתוחכמים היא השתמשה לשם כך? כיצד היא הצליחה בעידן הרשתות החברתיות, ועל אף שהאמון בה בשפל חסר תקדים – במאבקה כנגד הדמוקרטיה הישראלית במשבר הקורונה?

המחבר, דוד דיסקין, חוקר בטכניון וצרכן תקשורת ישראלית ועולמית. במהלך המשבר הוא אסף נתונים וניתח את מהלך המגיפה במקומות שונים בעולם. את הספר הוא כתב כדי להעלות את המודעות להטיה של התקשורת בקרב האזרחים ובעיקר בקרב הרוב הדומם שאליו הוא השתייך עד למשבר.

סיפורו האישי והרקע ממנו הוא מגיע ממחיש זאת: "עולי ברית המועצות לשעבר יודעים לא להאמין לאף אחד: לא לפוליטיקאים, לא לתקשורת ולא לאף ממסד. ההורים שלי, שעלו בשנת 1988 חודשיים לפני שנולדתי, העבירו לי את הנקודה הזאת היטב. בגיל 11, כשלא קיבלו אותי לבית הספר שליד האוניברסיטה בירושלים, ביקשתי את תוצאות מבחן הקבלה, לכאורה בקשה פשוטה, אבל היא  הסתיימה בעתירה לבית המשפט שבסופה הייתה פשרה: התקבלתי לבית הספר. ובכלל, בתור ירושלמי, קל היה לפקפק בנראטיב ששלט אז בתקשורת בנוגע לתוצאות הסכמי אוסלו, ומאוחר יותר בהתנתקות."

ואכן, בדברי ההקדמה לספר מראה המחבר איך גם עיתונאים ימניים "נפלו בפח" של התגייסות התקשורת בתקופה ההיא של ההתנתקות כדי לשרת אג'נדה שבמקרה הזה התאימה למהלכיו של שרון באתרוג מהודק במיוחד למרות האזהרות הרבות והנקודות האדומות. וכך, המתנחלים נצבעו באלימות ובסירוב פקודה.

קלמן ליבסקינד, אחד התחקירנים האיכותיים, כתב נגדם טורים בשל התעמולה הזו. ההתנהלות הזו, של התגייסות מוטה וחוסר הבנה של תפקידם או שמא בכלל ניצול מכוון שלו, מתרחשת במשך אירועים רבים. הדבר חזר על עצמו שוב ושוב. בקורונה הדבר החריף למרות הציפיות לסוג של שינוי. כעת, מתמקד הספר במשבר האחרון וכתיבתו נועדה מתוך תקווה שאולי יופקו הלקחים.

כאמור, דיסקין חשב שבמגיפת הקורונה זה יהיה שונה, מה שהתבדה. "למרות זאת, כשפתחתי את הטלוויזיה בתחילת משבר הקורונה – המשבר האזרחי הגדול ביותר בעשורים האחרונים – ציפיתי, לכל הפחות, שהמידע הבסיסי המועבר יהיה אמין. כאשר מהדורת החדשות של ערוץ 12 פתחה במשך ימים ואף שבועות עם הכותרת "מחדל הבדיקות", חשבתי בהתחלה שאכן מדינת ישראל נכשלת בהתמודדות עם המגיפה בגלל מחדלי משרד הבריאות בנושא הבדיקות.

"לאחר מספר ימים נכנסתי לאתרי נתונים עולמיים ובכולם, כך התברר, ישראל הופיעה בצמרת המדינות שמבצעות את מספר הבדיקות הגדול ביותר. ערוצי הטלוויזיה המשיכו בשלהם: שימוש מוטעה בנתונים, הוצאה מהקשר, בנייתן של קונספציות שגויות לגבי אופן ההתמודדות עם המשבר גרמו לפער בלתי ניתן לגישור בין המציאות בתקשורת לבין המציאות בפועל. אחרי שהבנתי שהמציאות מעוותת, הבנתי שהרעיונות לטיפול במשבר שנפוצו בתקשורת גרועים אף הם. רעיונות שחלחלו לאזרחי המדינה וגרמו לטעויות אצל מקבלי ההחלטות.

"גם היום, יש חוסר הבנה רב שקיים בציבור לגבי ההתמודדות של המדינה עם משבר הקורונה. למשל, התקשורת הצליחה לצרוב את "מחדל נתב"ג" כאחת הסיבות לכישלון בהתמודדות עם המשבר. בספר מוסבר מדוע אין זה כך, ומדוע אנשי התקשורת טעו בזמן אמת פעם אחר פעם בהתייחסות שלהם לכניסת תחלואה דרך שדה התעופה, כמו גם בהתייחסות שלהם לאירועים רבים אחרים במהלך המשבר.

"ריבוי המקרים הללו גרמו לי לכתוב את הספר. תחילה כאוסף של מקיף של מקרים אלו, ואחרי זה כתיאור מפורט של הרמייה שנעשתה על ידי תקשורת. הסיבות למעשה הרמייה והכלים בהם השתמשה התקשורת מפורטים בספר, ומתובלים בשלל דוגמאות.", הוא מתאר את הרקע לכתיבת הספר שהפרקים שבו מנתחים את הטיפול במשבר הקורונה בצורה מפורטת ובהירה שתגרום לכם למחשבות גם הרבה אחרי שתגמרו לקרוא אותו.