הכישוף של המתנגדים ל'עובד': סיפורי חסידים נדירים מרתקים

לפניכם אוסף של עשרים אימרות וסיפורי חסידים מוסמכים שנשמעו על ידי המשפיע הראשי בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש – ר' שמואל גרונם (רש"ג) אסתרמן ע"ה, שזכה להיות ממושפעיו של גדול ה'עובדים' – ר' הלל מפאריטש • עורך אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש חלק שישי (בהמשך לחלקים הקודמים שפרסמנו באתרנו) מתוך קובץ 'רמ"ח אותיות' • עד כה פורסמו באתרנו כמאה וחמישים סיפורים ואמרות חסידיות. בהמשך יפורסמו המשך החלקים • לקריאה

•••

קלא. בארץ ישראל היה אברך בשם ר' לייזער. פעם אחת, בעת ששמע חזרת חסידות מאדמו"ר הזקן מפי אחד המשולחים לקופת רבי מאיר בעל הנס, התלהב מאוד, לקח את מקלו והלך לעיר יפו ומשם נסע באוניה לאדמו"ר הזקן בליאדי, בעודו צולע. בהיותו שם היה אוכל ממה שהיו מבשלים שם לאורחים לחם וגריפין, ולא הרהר כלל ממה שנעשה בביתו אלא עסק בעבודת ה' בכל לבו ונפשו, ובינתיים בארץ ישראל חיפשו אחריו ולא מצאוהו ולא נודעו עקבותיו. 

שנתיים לאחר מכן, שב המשולח ההוא לארץ ישראל ובהיותו שם סיפרו לו את המעשה. כשחזר לליאדי, ראה את ר' לייזער וגער בו איך מלאו ליבו לעזוב אשה ובנים כשאין להם במה להתפרנס, אך זה מיאן לעזוב את ליאדי. מסרו החסידים את הדברים לאדמו"ר הזקן, ואדמו"ר הזקן קראו והוכיחו ואמר לו שיסע לביתו, אולם הוא נשאר בשלו ואמר שלא יסע מליאדי. הציע לו אדמו"ר הזקן שיביא את משפחתו לליאדי והשיב ר' לייזער שגם כאן לא יוכל לפרנסם, אך הוא יכול לשלוח לאשתו גט, ואכן כך עשה. וכעבור זמן השתדך הוא עם משפחת ר' יחזקאל מדרויע, מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן.

קלב. דרשו חכמינו ז"ל (וברש"י) על הפסוק: 'והיו חייך תלואים לך מנגד – זה התולה תפיליו (ביתד יתלו חייו)'. ופירוש הדבר: ענין מצות התפילין הוא כידוע לשעבד את הלב והמוח לה'; כי אף שהתפילין הן בבחינת מקיף על הראש, בכל זאת הרי אמרו חכמינו ז"ל 'אלו תפילין שבראש', היינו שעל ידי עבודתו יוכל להמשיך זאת גם בפנימיות. אולם אם האדם 'תולה תפיליו', ש'תולם ביתד' ואינו מייגע את מוחו בעבודה זו, אזי 'חייך' – בחינת החכמה, עליה נאמר 'והחכמה תחיה' – תלויה היא 'מנגד' לאדם ואינה נמשכת בפנימיות.

קלג. בנוסח לכה דודי: 'התנערי מעפר קומי', ונאמר על כך 'כהאי תרנגולתא דאיתערית מקיטמא'. פירוש: באם ינסו אחרים לנער את התרנגולת מעפרה לא יצלח הדבר, אולם באם היא תעשה כן בעצמה אזי תתנקה מכל עפרה בניעור אחד. וכן הוא בנשמות ישראל: כמה שאחרים יטלטלו אותם לנערם ולנקותם – אין זה מועיל, אך כאשר ינערו את עצמם אזי הם מתנקים ברגע אחד. עוד אמר רש"ג: נאמר בכתוב 'ואנכי הסתר אסתיר פני וגו" – שתי פעמים לשון הסתר, ופירושו שגם ההסתר עצמו הוא מוסתר, שלא מבחינים שזהו הסתר.

קלד. ר' פסח מאלאסטאווקער היה מתפלל היטב ובדביקות, והמתנגדים בקנאתם גרמו לו בכישוף ליפול בתאוות ניאוף. ר' פסח תמה מאוד איך יתכן שהוא שייך לענין כזה, ונסע לאדמו"ר הזקן לשאול בעצתו. אדמו"ר הזקן, שהבין שמחשבות אלו באו אליו כתוצאה מכישוף, לקח תפוח, הביט בו זמן מה ונתנו לר' פסח ואמר לו: 'אמור שאינך רוצה את התפוח'. השיב ר' פסח: 'איך אומר שאינני רוצה? הלא אני רוצה'! לקח אדמו"ר הזקן את התפוח מידו וחזר על דבריו כמקודם, אך גם ר' פסח עדיין לא שב מדבריו. לקח אדמו"ר הזקן את התפוח בשלישית, אמר לר' פסח כנזכר לעיל  ונענה ר' פסח: 'כעת באמת אינני רוצה', אכל את התפוח ומאז לא הרהר עוד..

קלה. ר' הלל מפאריטש ור' בצלאל מאזאריץ היו אוהבים נאמנים, ונהגו לנסוע זה לזה פעם בשבועיים. פעם אחת, בשבוע שהיה צריך ר' בצלאל לנסוע לר' הלל, נפל הוא למשכב, ור' הלל להיותו איש רוחני חש בזה בביתו ושכר עגלה לנסוע אליו לבקרו. מחיר הנסיעה היה שש רובל כסף, ואשתו טענה כנגדו שבאם יוציא סכום זה לא יהיה להם כסף להוצאות הבית, אך הוא לא שת ליבו לדבריה ונסע. 

בבואו לבית חבירו, מצא עמו חסידים מהמנין שלו, ובבית ייחדו חדר לר' הלל ואנשיו וחדר נוסף שבו שכב ר' בצלאל, ורק הכותל חצץ ביניהם. ביום שבת קודש בזמן סעודה שלישית, אמר ר' הלל חסידות ארבעה פעמים וגם ניגנו בקולם כדרכו בקודש בביתו. אחר כך שמע ר' הלל שר' בצלאל קרוב לגסיסה, ואמר לו: 'צאלקע, וואס איז מיט דיר געווארען'? [= מה קרה לך?], לקח ספר כתר שם טוב, נתן על לבו ואמר לו: 'ראה את אותיות הבעל שם טוב', ונסתלק ר' בצלאל למעלה.

קלו. המתנגדים בעיר ווילקאמיר הוציאו ברעתם קול על החסידים, שהם מחליפים נשותיהם וכו'. בעיר זו היה חסיד של אדמו"ר הזקן שדר אצל חייט אחד, ושאלו המתנגדים את החייט אם ראה מעשים נוראים אצל החסיד, והשיב בחיוב. ושאלוהו מתי יוכלו לראות אותו ולהעיד על כך, וענה להם שבזמן חצות הלילה. ואכן המתנגדים באו לבית החייט וזה הכניסם לאחד החדרים עד שיתחיל החסיד במעשה החמור, וחסיד זה היה עורך בכל לילה תיקון חצות כראוי, בבכיה ובתחנונים. 

כשהגיעה שעת חצות והחייט שמע שהחסיד מתכונן למעשיו אמר להם שיבואו עמו, והנה הם מוצאים אותו עורך תיקון חצות בדביקות גדולה ואף אינו חש בעמדם לידו כלל. נזדעזעו המתנגדים והתפעלו בראותם להיפך מדמיונם הכוזב, ולפתע שאג החייט: 'געוואלד! וואס האט מען זיך צוגישטעפעט צו אידין? – אלע נעכט טוט ער דאך אזוי'! [= אבוי! מה נטפלים ליהודי? – כל הלילות הוא עושה כך].

קלז. אמרו חכמינו ז"ל: 'ישראל מונין ללבנה ועובדי כוכבים לחמה'. ופירוש הדבר: השמש מאירה ומחממת והלבנה מאירה אך אינה מחממת. להאיר – אי אפשר ללא מקור הקיים ומאיר עתה, אולם חמימות יכולה להיות גם ללא מקור המחמם עתה. ולמשל כשמחממים בית בהסקת התנור היטב, הנה גם באם יסלקו את התנור ישאר הבית בחמימותו למספר שעות. ולכן דוקא ישראל 'מונים ללבנה', כי הם מאמינים שהנהגת העולם אינה יכולה להיות בלי מקור הוא עצמות אין-סוף המאיר למטה, ואילו עכו"ם 'מונים לחמה' כיון שטענתם היא ש'עזב ה' את הארץ ביד הכוכבים ומזלות וכו", כידוע.

קלח. ר' יקותיאל מדאקשיץ אמר, שישנו הבדל בין נסיעות החסידים אל רבם בדורות הקודמים ובדורות אלו. והמשיל לזה משל, שזה בדומה לנסיעות החולים לשאול בעצת הרופאים, שהרי חולי הנפש הוא כחולי הגוף. כי הנה בעבר היו החולים נוסעים ושוהים אצל הרופא זמן מה, חודש- חודשיים, מתרפאים ושבים לביתם בריאים, ועתה כשנוסעים (למשל) לברלין ולמרחצאות לא מתרפאים לגמרי, אלא נוסעים לשם כדי להשיג את התרופות הנמצאות רק אצל הרופאים, ואחר כך מביאים אותן הביתה. 

וכמו כן הוא בחולי הנפש, שבדורות הראשונים היו שוהים אצל הרבי זמן מה וחוזרים בריאים ושלמים בעבודת ה', באתכפייא ואתהפכא. ואילו כשנוסעים עתה, חולים מטורח הנסיעה ברכבת ובבואם לליובאוויטש נעשים חולים עוד יותר, ורק כשחוזרים הביתה מתעסקים בתרופות שציווה הרבי לכל אחד לפי חוליו.

קלט. אמרו חכמינו ז"ל שינוי בנרות חנוכה מנרות שבת: 'פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה', ולאידך גיסא נאמר בנרות חנוכה ש'אין לנו רשות להשתמש בהן' ואילו לאור נרות שבת מותר לעשות צרכיו, אלא שמזרזים אותו שלא יטה. ופירש רש"ג: בשבת מאיר רק האור המתלבש בכלים, וכידוע שבשבת מתגלית האהבה המסותרת שבכל אחד מישראל שזהו אור המתלבש בכלים. 

ולכן אפשר להשתמש לאור נרות שבת, היינו שאור זה בא בהשגה ובפנימיות, ומזהירים את האדם 'שמא יטה' – שמא ימשיך יניקה לחיצונים היכולים לקבל מאור מצומצם זה; אולם בחנוכה מאיר אור שלמעלה מהתלבשות בכלים כידוע, ולכן אסור להשתמש לאור הנרות, היינו שאין בהן תפיסה והשגה, ומאור זה גם אין יניקה לחיצונים (כידוע ליודעי ח"ן).

קמ. ידועה השאלה איך על ידי אתערותא דלתתא נעשים יחודים למעלה להמשיך 'אור אין סוף ברוך הוא' למטה, וכיצד משפיע למעלה מעשה התחתונים. המגיד ממעזריטש המשיל לזה משל מאנשים הרוצים שהמלך יפנה לקריאתם ומביאים לפניו ציפור מדברת ומפני החידוש שבזה מתעורר לב המלך אליהם, וכן הוא בנמשל – שמעשה התחתונים הוא חידוש למעלה, שהרי הם מציאות יש ובכל זאת הם בביטול ולכן הקדוש ברוך הוא פונה אליהם. 

וכן יש להביא משל משור ההולך בשוק וצועק 'שמע ישראל' – כך הנפש הבהמית ששורשה מפני שור שבמרכבה האומרת 'שמע ישראל' ובטילה לה' הרי זה חידוש למעלה. אך בכל זאת אין משלים אלה מבטאים דיים את החידוש שבמעשה התחתונים, שהרי המלך לא יצר את הציפור ולכן הוא מתענג בזה, אך לענין מעשה הנבראים שכולם הם ממנו יתברך אין זה חידוש לגביו. ואפשר לומר שהפעולה הנגרמת למעלה היא על פי הפסוק 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', שעל ידי שהאדם מראה אהבתו לה' עושה הדבר רושם למעלה.

ברם גם טעם זה אינו מספיק, כיון שענין זה הוא דוקא בבני אדם, שאהבת אדם לחבירו מעוררת את אהבת חבירו אליו, אולם אדם המראה אהבתו לבהמה לא יעורר את אהבת הבהמה אליו, וכן להיפך, והרי אנו נחשבים כבהמות למעלה. ועוד טעם יש לומר, שזהו מפני הניצוצות דתוהו שנפלו בשבירת הכלים ועל ידי עבודתנו אנו מעלים אותם וממשיכים 'אור אין סוף' למטה. אולם גם טעם זה שייך רק בבחינת תוהו ואיך ניתן לעורר ולפעול בעצמותו יתברך ממש – הנה על זה הביא אדמו"ר הזקן את מאמר חכמינו ז"ל 'נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים', ואמר 'אויף א תאוה פרעגט מען ניט קיין קושיות' [= על תאוה אין מקשים קושיות], ובזה מובנים כל התירוצים היטב.

קמא. בעיר גלובאקע שהיתה בשליטת המתנגדים, הטילו חרם על כל מי שיעמוד בד' אמות של החסידים. היתה משפחה בעיר ולה שני בנים ואחד מהם התגנב ונסע לאדמו"ר הזקן, שהה שם זמן מה ועסק בלימוד החסידות. כששב לביתו ראו אותו אחיו ואנשי העיר, כפתו אותו בחבלים בעמדם רחוקים ממנו ד' אמות, והכו אותו בשוט עד שיצאה נשמתו. לאח זה המכה היו שני בנים, וגם אחד מהם עזב את ביתו וברח לאדמו"ר הזקן. בהיותו שם, חשש לחזור לביתו שמא יעשו לו כפי שעשו לדודו וסיפר זאת לאדמו"ר הזקן, ואדמו"ר הזקן נתן לו פתק שימסור אותו בעירו, ובו נכתב: 'אם יבוא למחניכם אל תהרגוהו'. 

נסע הבן לעירו ונכנס מיד לאחיו, כיון שמאביו פחד מאוד. שאל אותו אחיו מדוע עשה כך שנסע לשם, והשיב לו שידע שטוב מאוד שם ברוחניות, והראהו לו את הפתק שכתב אדמו"ר הזקן. אמר לו אחיו, שהנה כאשר אביהם יבוא יתחיל הוא מיד להכותו עד מות, עוד בטרם יספיק להראות לו את הפתק, ולכן יעץ לו האח ללכת לבית המדרש שבחצר אביו ואילו הוא יראה לאביהם את הפתק. הלך האח לבית המדרש, ובצאת האב מביתו שמע מבית המדרש קול אדם העורך תיקון חצות בנעימות גדולה עד שנמס לב האב, ואמר לעצמו שודאי אין זה אלא איש אלוקים. 

בתוך כך בא בנו לחצר, ושאל אותו אביו אם יודע את פשר הקול הזה, והשיב לו שזהו קול בנו שהיה בליאזנע. התפעל האב מאוד והביאו לביתו, אך כיון שהיה אסור בחרם לעמוד בד' אמות שלו ייחד לו חדר מיוחד לעצמו. לאחר זמן, התקוטט האב עם אמם עד שדרשה ממנו גט פטורין. הבעל רצה לנסוע לסדר את הגט אצל הגאונים בוילנא או בקאבנע, אולם האשה חפצה מאוד לנסוע דוקא לאדמו"ר הזקן ובצר לו הסכים לנסוע לליאזנע. 

בבואם לשם השלים אדמו"ר הזקן ביניהם והוטבו דבריו בעיניו, והחליט בלבו שאדמו"ר הזקן הנו אדם גדול מאוד וביקש ממנו דרך תשובה על חטאו שהרג את אחיו. אמר לו אדמו"ר הזקן 'הרי אתה יודע ללמוד; האם מותר לישראל להרוג עכו"ם'? והשיב שלא נמצא דבר כזה בש"ס. אך המשיך האיש, שבכל זאת הוא מבקש תיקון ותשובה. אמר לו אדמו"ר הזקן שימצא הוא בש"ס דרך תשובה על חטא זה, אך האיש חשב ואמר שאינו יודע. 

אמר לו אדמו"ר הזקן שכתוב בגמרא במסכת בבא בתרא, שהורדוס המלך 'קטלינהו לכולהו רבנן' ואחר כך ביקש מחכמי ישראל תשובה, ואמרו לו 'הוא כבה אורו של עולם.. ילך ויעסוק באורו של עולם' – שיבנה את בית המקדש שהוא אורו של עולם. והמשיך אדמו"ר הזקן, שכיון שהרג חסיד אחד, תיקונו הוא שיבנה בעיר גלובאקע בית כנסת של חסידים.

קמב. מעשה היה במלך אחד שגזר לגרש את כל היהודים ממדינתו והיתה עת צרה גדולה, ועלה בדעתו של פרנס החודש להחרים חלילה את משה רבינו עליו השלום, מפני שכל הצרות על ישראל באות עקב התורה – שכאשר אינם שומרים תורה ומצוות מיד נענשים, ולכן מוכרח משה רבינו להושיעם. ואכן התאספו מאנשי המדינה במנין וחשבו לערוך את החרם, רחמנא ליצלן. בתוך כך בא לשם עני אחד ואמר להם: 'אל תעשו את החרם – משה רבינו עליו השלום אינו חייב בזה; משה אמת ותורתו אמת'. והבטיח להם העני שהוא יושיעם והתבטלה האסיפה. 

לאחר מכן בא העני למלך ואמר לו: 'שמעתי שאתה חפץ לגרש את היהודים ממדינתך; אינני ירא ממך, ובאם תגרשם – יגדלו עליך שערות ארוכים וקשות אשר כל ספריך לא יוכלו לספרם'. העני כילה את דבריו והנה מיד גדלו על המלך השערות הללו. תיכף הזעיקו את ספרי המלך אך לא הצליחו להסיר את השערות, כדברי העני. פנה העני אל המלך ואמר: 'אם תתן כתב שלא תגרש את היהודים – אסיר ממך את השערות'. נתן לו המלך את הכתב חתום בטבעתו ומיד נשרו השערות. כשסיפרו לבעל שם טוב את הסיפור הזה, אמר: 'לגדל שערות גם אני יכולתי אך להסירם לא יכולתי'. [ר' אברהם המורה-צדק בעיר זעמבין אמר לרש"ג, שמזה משמע שהבעל שם טוב לא היה מהל"ו, ותמוה].

קמג. רבי אשר מסטולין אמר שהוא לא יכנס לגן עדן עד שיבוא משיח לעולם, והוסיף ואמר שאותו לא יטעו כמו שהטעו שני גוטע אידין [= אדמו"רים] אחרים; רבי אהרן מקרלין אמר כדבריו אך הטעו אותו מלמעלה, והרחיבו את כותל הגן עדן ובמילא נשאר בגן עדן, וכן רבי לוי יצחק מבארדיטשוב אמר כך, אך כשהתחילו לומר קדושה בגן עדן לא התאפק, נכנס לענות עמהם ונשאר שם – ומן הסתם הטעו גם את רבי אשר מסטולין, שהרי עדיין לא בא משיח.

קמד. רש"ג סיפר שפעם אחת אמר רבי אהרן מקרלין, שאם תארע אחרי מותו איזו גזירה ויבואו לבקש על קברו, הוא ישתדל למעלה לשנות את הגזרה. פעם אחת אירע כן והתפללו על קברו, אך לא נשתנה מאומה לטובה. לאחר מכן בא רבי אהרן בחלום לאחד המתפללים ואמר לו, שאין זה מפני שלא ידע על הגזרה, אלא שאף שידע והיה יכול לפעול לשנותה – בכל זאת, כיון שהאמת היא שגם גזירה רעה הבאה מלמעלה היא חסד וטוב מעלמא דאתכסיא, אלא שאינו גלוי ונראה, הנה אחרי שראה רבי אהרן את הטוב שברע הוא כבר אינו יכול לבקש שישנו את הגזירה.

קמה. בבוא אדמו"ר האמצעי מהחתונה של בתו עם בנו של רבי מאטעלע מטשערנאביל, בשנת תקע"א, סיפר לרבנית שהיה ריב בינו ובין רבי מאטעלע על מהותו של הבעל שם טוב, וסיים ואמר אדמו"ר האמצעי שהצדק כפי שטען. [ויש להוסיף, שהרי אדמו"ר הריי"צ אמר, שכתב יד אדמו"ר האמצעי בתקופת אמצע רבנותו הוא דומה ממש לבעל שם טוב]. 

ופירש הרש"ג: הנה ידוע שכל הנביאים היו נופלים ארצה בזמן קבלת הנבואה מאחר שגופם לא היה כלי לגילוי זה, מלבד משה רבינו, שאף שגופו ונשמתו היו בטלים במציאות בשעת הנבואה (כיון שהגילוי היה למעלה ממדריגתו, כמבואר בחסידות), בכל-זאת היה נשאר על עומדו; אמנם יתירה מזו יהיה לעתיד לבוא, שאז העולם יהיה מאוחד באלוקות, למעלה מבחינת ביטול. 

וכמשל הגוף המאוחד עם הנפש ומקבל חיותו ממנה ולא ביטול – כן תהיה לעתיד ההתאחדות באלוקות. וזהו מה שכתוב שלעתיד תקבל האיצטומכא חיות מאור הסובב כל עלמין, היינו שהמעיים יחושו באור זה ויתוסף על ידו חיות בגוף האדם. [ברור שאין הכוונה שהאצטומכא תהיה בר-שכל, אלא שעל ידי התאחדות זו היא תקבל חיות מאלקות]. וזו היא מדריגת משיח, וידוע שהבעל שם טוב היה ניצוץ משיח. 

ובזה יש לפרש את השייכות בין אדמו"ר האמצעי והבעל שם טוב, וכמסופר שפני אדמו"ר האמצעי היו מתאדמות בזמן אמירת החסידות, כפי שהיה אצל הבעל שם טוב (כנזכר לעיל אות קל), וזאת כיון שחיותו היתה ממש מהאלוקות, ואף כשכתב חסידות היה דופק ידו הולך בטוב יותר מהרגיל. וזהו גם הטעם שאדמו"ר האמצעי לא היה מתגולל על הקרקע בעת התפילה, כאדמו"ר הזקן, ולא היה ניכר בו כלל הביטול במציאות, כנזכר לעיל; אמנם המגיד ממעזריטש ואדמו"ר הזקן בעת אמירתם חסידות נעשו בלייך [= חיוורים], היינו שנפעל בהם הביטול רק כמשה רבינו עליו השלום.

קמו. פעם אחת שהה ר' הלל מפאריטש בדרכו באכסניה. כשעמד לצאת ממנה נשק למזוזה הקבועה בדלת, נע ממקומו לצאת וחזר ונשקה מספר פעמים, וכך נשאר עומד על המפתן מבלי יכולת לצאת. אחר כך בא בעל הבית, היטה הצידה את המחצלת הסמוכה לדלת ורק אז היה יכול ר' הלל לצאת משם. בעל הבית תמה מאוד על המאורע, בדק את המחצלת והנה מצא עליה דם נדה. 

לאחר מכן, שאל ר' נחום מטשערניגוב (או מטשערנאביל) את ר' הלל בתמיהה אם הוא בעל מופת, והשיב לו שלא, אלא שבכל עת שהוא עושה איזו מצוה חושב הוא אודות המצוה והלכותיה, ובנשקו אז את המזוזה נתערבו לו הלכות נדה בהלכות מזוזה, וחשב לעצמו שהלא דבר הוא ולכן לא יצא משם.

קמז. שמעתי מהנזכר לעיל ששמע מחמיו, שהיה נוכח בעת שאדמו"ר ה'צמח צדק' ישב עם רבי נחמיה מדובראוונע בבית אדמו"ר הזקן, ונכנסו שני אנשים לבקש ממנו שיעורר רחמים למעלה, שזה זמן רב שלא ירדו גשמים ובאם ימשך כך עוד זמן מה יהפכו הם לעניים, רחמנא ליצלן. אדמו"ר הזקן לא השיב להם דבר, ונכנסו האנשים לאדמו"ר ה'צמח צדק' ובכו לפניו, וסיפרו לו שיש בידם גם מעות של אחרים ובאם יאבדו גם מעות אלו עקב המחסור בגשמים לא יהיה להם במה לפרוע. 

אמר להם אדמו"ר ה'צמח צדק' שכתוב בגמרא (וברש"י), 'רב פפא גזר תעניתא ולא אתא מיטרא, חלש ליביה שרף פינכא דדייסא ובעי רחמי ולא אתא מיטרא, אמר ליה רב נחמן.. אי שריף מר פינכא אחריתי דדייסא אתי מיטרא (ולחוכא קאמר ליה הכי משום דטעים ברישא והדר בעי רחמי), איכסיף וחלש דעתיה ואתא מיטרא' – והסביר להם אדמו"ר ה'צמח צדק', שרב פפא לא היה שייך כלל לגשמיות ולכן אין זה מועיל שיבקש רחמים, ורק כשרב נחמן עורר את לבבו להתפלל אז 'אתא מיטרא'. 

והמשיך אדמו"ר ה'צמח צדק', שכן הדבר לגבי אדמו"ר הזקן שאינו שייך לגשמיות ולכן אינו יכול לעורר רחמים רבים, והעצה היא לעורר את לבבו. ואמר אדמו"ר ה'צמח צדק' שהם עתה בית דין, וקראו למשרת ר' לייב ואמרו לו שילך לאדמו"ר הזקן ויאמר לו שיחוס על עם ישראל, ואם אינו רוצה – לא יקבל על עצמו להיות ראש בישראל. והוסיפו ואמרו למשרת, שאם אינו הולך לאדמו"ר הזקן – שידע שהם בית דין של מטה והם מצווים עליו ללכת. 

המשרת ר' לייב נבהל מאוד ואמר, 'אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר'.. נכנס המשרת לאדמו"ר הזקן והיה ירא לפצות את פיו, ואמר לו אדמו"ר הזקן 'הרי חפצת בדבר מה', והשיב לו שכפו אותו להכנס ומסר לו את דבריהם. נפלו פני אדמו"ר הזקן, נשען על ידיו הקדושות ב' וג' פעמים ותיכף התקדרו השמים בעננים וירדו גשמים. אחר כך כשיצא אדמו"ר הזקן מחדרו, נגש לאדמו"ר ה'צמח צדק', נשקו ואמר לו: 'דיין קעפל האט דאס געטאן'.. [= הראש שלך עשה את זה].

קמח. שלושה קראו את ספריהם בשמות נעלים ולא עלתה בידם שיקראו לספריהם כך: הרמב"ם קרא לספרו 'משנה תורה' וקוראים לו רמב"ם; האלשיך קרא לספרו 'תורת משה' וקוראים לו אלשיך; השל"ה קרא לספרו 'שני לוחות הברית' וקוראים לו של"ה סתם.

קמט. פעם אחת חלם ר' הלל חלום רע בנסעו בדרך, ואמר לחסידים שבאם יבוא וימצא את כולם בשלום יתן להם משקה. כשבא ומצאם בשלום היה זה קודם ראש השנה ולא מצאו פנאי לזה, אך בערב יום הכיפורים נתן משקה וסיפר: באחת השנים שתה אדמו"ר הצמח צדק עם החסידים בסעודת פורים, נכנס יין יצא סוד והיתה בדיחא דעתיה מאוד. קרא לו אדמו"ר הזקן ואמר לו: 'וואס איז היינט'? [=מה אירע היום?] והשיב: 'היינט איז פורים' [= היום פורים]. 

ואמר אדמו"ר הזקן: 'נו, איז וואס'? [= ואז מה?] והשיב: 'היינט האט מען געוואלט הרג'ענען אלע אידן, דערנאך האט מען עם אויפגעהיינגען' [= היום רצו להרוג את כל היהודים, ובסוף תלו אותו]. אמר אדמו"ר הזקן: 'שיקט זיך דאס'? [= אתה מבין זאת?], אדמו"ר ה'צמח צדק' לא ענה ואמר אדמו"ר הזקן: 'איך וועל דיר זאגן: המן האט ניט געקענט ליידן די וועלט, האט מען איהם אויפגעהיינגען העכער פון דער וועלט; האט ער גיהאט דער מפלה'. [=  אומר לך: המן לא יכל לסבול את העולם הזה, לכן תלו אותו גבוה מהעולם הזה – זו היתה מפלתו].

קנ. להלן העתק מכתב אדמו"ר הזקן ששלח לחסידים בטערקיש מאהליעוו [מאהליב שעל נהר דניעסטער], שביקשו ממנו שיכתוב להם את הדברים שהיו בינו ובין רבי ברוך ממעזיבוז (נכד הבעל שם טוב) בעיר טולטשין, בפגישתם בשנת תק"ע קודם פורים – כדי להסיר חילול ה' שגרם איש מרמה בשם דוד ששלח מכתב שקר למדינתם, בבחינת 'שגיון לדוד' (המכתב גם הועתק במקצת בספר בית רבי): המכתב שגיון לדוד קיבלתי, ותרגז בטני.

הנמצא כזה איש תהפוכות להפוך הדברים מן הקצה אל הקצה, ואדרבה, אני הוכחתי את רבו [רבי ברוך] אותו על פניו למה הוא כפוי טובה – הלא השני פעמים שהייתי בפטרבורג היה בשביל זקינו הבעל שם טוב זלה"ה, והייתי יכול לאמר הלא נכדו בחיים חיותו יבוא יתרץ כל הקושיות שהקשו עליו כו', ואמרתי מי אני שיתקדש תורת הבעל שם טוב על ידי. ואחר כך שאל אותי [רבי ברוך] למה אתם צריכים לכל זה, הלא יכול להמתיק הדינים בהעברת היד על המצח ועל הפנים. 

ואמרתי לו, הלא יעקב [אבינו] עליו השלום ידע בודאי להמתיק הדינים ועם כל זה אמר 'אכפרה פניו וגו' במנחה', והאמת הוא שצריך המתקת הדינים וגם מנחה כו' שלוחה לעשו. ואחר כך שאל אותי וכי זה לפי כבודם לסבב בעיירות רחוקות כאלו, והשבתי לו וכי גדול אני מרבי פנחס בן יאיר שסבב כל ימיו בעיירות על פדיון שבויים. ואחר כך שאלתי אותו האמת שאומרים לי משמו שאמר כל ספר של בינונים שלי שהוא מוסר השכל, והודה לי לדברי. ושאלתי אותו, אם כן למה חרה אפכם עלי, והשיב לי למה באתם למדינתי.

 

והשבתי לו שתי תשובות בדבר: חדא, 'לה' הארץ ומלואה' כתיב, השנית, שלא יכולתי לסבול הצער והיסורים מאנשי הכפרים אשר גלו לעיירות ומושלכים בחוצות נפוחי כפן ומתי רעב. והשיב לי מה איכפת לכם שהם מתים, ואמרתי לו נכרים הדברים שקבלתם לשון הרע עלי מהנהו בני מערבא, כי עד שנת תקס"ב היינו אוהבים נאמנים והנהו בני מערבא דברו עלי לשון הרע וקיבל דבריהם כמו שקיבל שאול על דוד, לכן אני אומר כמו שאמר דוד אל שאול 'ישפוט ה' ביני כו' ובינך'. 

ואמרתי שלא להעתיק המכתב לאנ"ש בכדי שלא יהיה חילול ה' בפני המתנגדים כו', ואחר כך נחמתי אדרבה להעתיק המכתב הנזכר לעיל ולשלוח המכתב הנ"ל לכל אנ"ש שידעו שהכל השקר שלהם: במכתב הנזכר לעיל היה כתוב כי בקשתי הסכמתו על נסיעתי לפטרבורג, והוא אמר לי שכל מי שנסע לפטרבורג צריך ללבוש בגדי רוסיא ולגדל בלורית וקיבלתי עלי לעשות כן מפני טובת ישראל, וזהו שקר בידוע ומפורסם במדינתינו כו', כי רבים הנוסעים ממדינתי לפטרבורג ואינם צריכים לכל זה, גם מה צריך לי הסכמתו הלא יש תחת ידי כתב חירות מהקיסר ירום הודו על כל הנהגותי. ואסיים ואומר שלום מאדון השלום סר צילם מעליהם וה' אתנו אל תראו. (שניאור זלמן במוה"ר ברוך ז"ל נ"ע זי"ע אכי"ר).