חתרנות לפני הכל

לאחר שגנץ קיבל תשובה שלילית מנתניהו על ששת התנאים שהציב לפני פרישה מהממשלה, ובנוסף לא הצליח לקושש מהמהלך רווח פוליטי, הוא חיפש משהו שיעניין את הבייס הממורמר שחונה אצלו (בינתיים) והחליט שזה הזמן לעלות הצעה להקמת וועדת חקירה ממלכתית לחקר המחדל הנורא בשבעה באוקטובר שהוא חלק בכיר ממנה. 
סביר להניח שהצעה כזו, אם תעלה בקרוב, תשנה את תאריך הפרישה של גנץ למועד מאוחר יותר, בינתיים עד שזה יעלה לשולחן הממשלה, השרים גנץ וטרופר לא מבזבזים זמן ומנסים לחבל בתרגיל המבריק שנתניהו עשה להם ברגע שהחייה את חוק הגיוס שהם קידמו בשעתו, ולאחר שוועדת השרים אישרה אותו, הם הגישו ערר על החלת דין הרציפות על החוק שהם עצמם קידמו בכנסת הקודמת, הממשלה לבסוף דחתה את הערר והביאה את שרי המחנה הממלכתי להצביע נגד החוק של עצמם.
הם בנו על היועצת המשפטית, שבזמנו אף היא תמכה בחוק, שתגן עליהם באמתלא שהזמנים השתנו, אבל ברור שהאמתלא האמיתית היא שהממשלה השתנתה, והחוק אם יעבור, עלול חלילה להאריך את חיי הממשלה, וברור שהיא לא יכולה לאשר דבר שכזה, אבל כאמור ועדת השרים אישרה את החוק החדש/ישן, למורת רוחם של גנץ ומיארה, והוא הונח אחר כבוד על שולחן הכנסת לקידומו תוך שבועיים.
סלע המחלוקת בחוק הוא על  שני סעיפים עיקריים, הראשון הוא האם קצב ההשתלבות יהיה מעוגן בחוק לשיטת גנץ וגלנט, או בהחלטת ממשלה לשיטת דרעי וגפני, הסעיף השני הוא, מה יהיה גובה הסנקציות הכלכליות בגין אי עמידה ביעדים, ישנם סעיפים נוספים שגם בהם יש פערים, אבל ניתן לצמצם אותם.
הפער הגדול והמשמעותי לקידום החוק היה ועודנו שר הביטחון גלנט,  הביקורת שהשמיע נגד שותפו לעתיד גנץ על פוליטיקה קטנה בשל ביצור עמדותיו היא ללא ספק מהלך מתוכנן של השניים כדי למסמס את הטענות על שת"פ עתידי, גלנט וגנץ מתואמים על מלא בחוק הגיוס, שר הביטחון חזר והצהיר שגם אם גנץ יפרוש הוא לא יקדם את החוק אם לא יהיה לשביעות רצונו, קרי מה שישביע את רצונו של גלנט זה התפרקות הממשלה בשל החוק השנוי במחלוקת שכבר הפיל לנתניהו שתי ממשלות בעבר, אילו גלנט היה רוצה שהממשלה תאריך את ימיה, היה מקדם את החוק ככתבו וכלשונו כמו שעבר בכנסת הקודמת, ובא לנתניהו ולחרדים גואל.
נתניהו שמתמודד במקביל בכמה חזיתות מתישות, מוצא את עצמו בחזית נוספת ומתישה לא פחות, ואף שוקל להניח תפילין שוב, בתפילה שבג"ץ שאמור לדון בקרוב בעניין לא יהרוס לו את התרגיל המבריק וסאגת הגיוס תהיה מאחוריו.
אם נתניהו חשב שגלנט היחיד שתוקע מקלות בגלגלי הממשלה, הגיע ניר ברקת שמאז השבעה באוקטובר מחמם מנועים להתמודדות על הנהגת הליכוד, ויוצא על רוה"מ ב200 קמ"ש, הוא הגדיל לעשות שגרר אחריו עשרות חכי"ם מהליכוד לחתום על מכתב שמורה לנתניהו לא להעביר את השליטה במעבר רפיח לפלסטינים, סך הכל דרישה מוצדקת והגיונית, אבל נתניהו לא זקוק לברקת וחבריו בכדי לנטרל את התוכניות של גנץ ואייזנקוט בקבינט, ברקת מקפיד לבקר את נתניהו על התנהלותו במלחמה לא מהיום, אבל גם הוא מבין שהסיכוי שיצליח לגבור על נתניהו דומה לסיכוי שעודד פורר יצליח לגבור על איוט ליברמן.
בניגוד למפלגת העבודה ששם המנהג המסורתי הוא לערוף ראשים, בתנועת הליכוד זה מעשה שלא ייסלח, ומי שמנסה לעשות זאת מוצא את עצמו במקרה הטוב בתחתית הרשימה בפריימריז, ובמקרה הפחות טוב מחוצה לה.
כדאי שברקת ילמד מהסורר בדימוס ישראל כץ שהבין שלא משתלם לחתור תחת המנהיג, וכיום נותן גיבוי מלא לבוס גם אם הוא לא מסכים איתו, ובשקט הוא מצליח לבנות לו תמיכה במרכז הליכוד ליום שאחרי עידן נתניהו (ככל שקיים יום כזה).
נתניהו מצידו מבין שמספר הממורמרים מהליכוד יכול לגדול ולסכן את הקואליציה, ומקפיד לשמור על כבודם של מתנגדיו מבית בשל הרצון להשיג את קולם בחוקים השנויים במחלוקת, ובקואליציה הנוכחית כל קול חשוב.