מהי תוקפנות ? וממה היא נובעת, לפי הפסיכולוגיה, חלק ה'

עמיחי לוי יועץ זוגי ומטפל רגשי בארגון הידברות ,יור' "זוגיות" מכון לאבחון וטיפול זוגי/רגשי

 

השפעת התקשורת: אלימות בטלוויזיה

נוכחנו שצפייה במודל תוקפני שתוקף בובת נחום־תקום עשויה לשחרר דחפים תוקפניים אצל ילדים וללמד אותם צורות חדשות של התנהגות תוקפנית. נוכחנו גם שלאחר צפייה בסרטים המתארים אלימות מינית, גברים כועסים רבים מתנהגים ביתר תוקפנות כלפי נשים. האם לצפייה יומיומית בטלוויזיה יש אותן השפעות?

אין בנמצא נתונים מן העת האחרונה ממש (התקציבים למעקב אחר התקשורת הידלדלו אחרי שנות ה־90 המוקדמות), אבל העובדות שלהלן בנוגע לצפייה בטלוויזיה שרירות וקיימות: במרבית מדינות העולם המתועש יש כיום מכשיר טלוויזיה כמעט בכל משקי הבית(99%באוסטרליה, למשל), יותר ממכשירי טלפון )ברוב הבתים יש יותר ממכשיר אחד, וזוהי אחת הסיבות מדוע מתקבלות לעתים קרובות תשובות שונות מהורים ומילדים כששואלים אותם מה הילדים רואים בטלוויזיה ,

בבית אמריקני ממוצע מכשיר הטלוויזיה דולק 8 שעות ביום, וכל אחד מבני המשפחה צופה בטלוויזיה כשלוש שעות בממוצע מדי יום. הודות למכשירי ההקלטה הדיגיטליים, המאפשרים לאנשים לצפות בתכניות בשעה הנוחה להם, צפו האמריקנים בטלוויזיה בשנת 2008 יותר מבעבר .

נשים צופות יותר מגברים, לא־לבנים יותר מלבנים, גמלאים יותר מסטודנטים או מאנשים עובדים, ובעלי השכלה נמוכה יותר מבעלי השכלה גבוהה . הנתונים האלה על מנהגי הצפייה בטלוויזיה של האמריקנים מאפיינים גם את תושבי אירופה, אוסטרליה ויפן .אילו התנהגויות חברתיות משמשות מודל לחיקוי במשך כל שעות הצפייה הללו?

בשנים 997-1994 נערך בארצות הברית מחקר כלל־ארצי על אלימות בטלוויזיה עובדים טרוטי עיניים ניתחו כ־10,000 תכניות ששודרו ברשתות העיקריות ובערוצי הכבלים המרכזיים. ומה היו הממצאים? שש מכל עשר תכניות כללו אלימות ("פעולה פיזית המאיימת לפצוע או להרוג, או פציעה או הריגה ממשית") המנוצחים בקרבות אגרופים בדרך כלל התאוששו וחזרו חזקים יותר בניגוד לרוב קרבות האגרופים האמיתיים, המסתיימים במכת אגרוף אחת (והתוצאה היא לא פעם לסת או יד שבורה). ב־%73 מהסצנות האלימות התוקפים לא באו על עונשם. ב־%58 מהן לא נראה הקרבן סובל מכאבים. בתכניות לילדים ההשלכות ארוכות הטווח של האלימות הוצגו רק ב־%5 מהמקרים.

מה המסקנה מהנתונים האלה? בסופו של דבר, הילדים גדלים ומתחנכים מול הטלוויזיה יותר שעות משהם מבלים בבית הספר. הם רואים טלוויזיה יותר שעות מכל פעילות אחרת שהם עושים בשעות הערּות שלהם. עד לסיום בית הספר היסודי ילד אמריקני ממוצע רואה בטלוויזיה כ־8,000 מקרי רצח ו־100,000 מעשים אלימים אחרים . לפי ניתוח תוכן אחד, האלימות המשודרת בטלוויזיה האמריקנית בשעות השיא גדלה ב־%75 בין השנים 1998 ל־2006-2005, עד שהגיעה לשכיחות ממוצעת של אירועים אלימים בשעה .

מה המסקנה מהנתונים האלה? בסופו של דבר, הילדים גדלים ומתחנכים מול הטלוויזיה יותר שעות משהם מבלים בבית הספר. הם רואים טלוויזיה יותר שעות מכל פעילות אחרת שהם עושים בשעות הערּות שלהם. עד לסיום בית הספר היסודי ילד אמריקני ממוצע רואה בטלוויזיה כ־8,000 מקרי רצח ו־100,000 מעשים אלימים אחרים . לפי ניתוח תוכן אחד, האלימות המשודרת בטלוויזיה האמריקנית בשעות השיא גדלה ב־%75 בין השנים 1998 ל־2006-2005, עד שהגיעה לשכיחות ממוצעת של 4.41 אירועים אלימים בשעה .

אחד מחוקרי התקשורת מביט לאחור על 22 שנים שבהן ספר את מקרי האכזריות בטלוויזיה, ומבכה את המצב: "המין האנושי ידע תקופות צמאות דם יותר, אבל אף אחת מהן לא הייתה גדושה במראות של אלימות כמו תקופתנו. אנו מוצפים בגל של ייצוגים אלימים שכמוהו לא נראה מעולם… גל השוטף כל בית בסצנות ברוטליות מוחשיות המבוימות במקצועיות" .האם פשע המוצג בשעות של צפיית השיא בטלוויזיה מדרבן את הצופים לחקות אותו?

או אולי התכניות הללו נותנות פורקן לאנרגיה התוקפנית שלהם, מאחר שבאמצעות הצפייה הם משתתפים בעקיפין במעשי התוקפנות? לפי הרעיון האחרון, שהוא וריאציה של השערת הקתרזיס, צפייה בדרמה אלימה מאפשרת לבני אדם לפרוק מעצמם את העוינות שהצטברה בהם. סנגורי התקשורת מרבים לצטט את התאוריה הזאת ולהזכיר לנו שהאלימות קדמה לטלוויזיה.

בוויכוח דמיוני בין מצדדי התקשורת לבין מתנגדיה טוענים התומכים: "לטלוויזיה לא היה שום חלק ברצח העם של היהודים באירופה ושל האינדיאנים בארצות הברית. הטלוויזיה רק משקפת את טעמינו ודואגת לספק אותם". "אנו מסכימים", עונים המבקרים, "אבל יש עוד עובדה: בעידן הטלוויזיה גדלו ממדי הפשיעה האלימה המדווחת בארצות הברית פי כמה וכמה יותר מהגידול באוכלוסייה.

הרי אינכם חושבים שאמנות פופולרית רק משקפת באופן פסיבי את התודעה הציבורית ואין לה כל השפעה עליה, או שאמונת המפרסמים בהשפעת הטלוויזיה על הצרכנים אינה אלא אשליה". התומכים משיבים: "מגפת האלימות היא תולדה של גורמים רבים. הטלוויזיה עשויה אפילו להפחית התנהגות תוקפנית כיוון שהודות לה אנשים מסתובבים פחות ברחובות, והיא נותנת להם הזדמנות לא מזיקה לבטא את תוקפנותם".

המחקרים על צפייה בטלוויזיה ותוקפנות מבקשים לזהות השפעות סמויות ונרחבות יותר ממקרי הרצח מתוך חיקוי המתרחשים מפעם לפעם ומושכים תשומת לב ציבוריתהמחקרים האלה שואלים: כיצד משפיעה הטלוויזיה על התנהגותם של הצופים ועל חשיבתם?

 

השפעת הטלוויזיה על ההתנהגות

האם צופים מחקים דגמים אלימים? יש דוגמאות בשפע של פושעים אמיתיים ששחזרו פשעים שנראו בטלוויזיה. בסקר של 208 אסירים הודו תשעה מעשרה שלמדו תכסיסים פליליים חדשים מתכניות פשע בטלוויזיה. ארבעה מעשרה אמרו שניסו לבצע פשעים ספציפיים שראו בטלוויזיה.

המתאם בין צפייה בטלוויזיה להתנהגות סיפורי פשע אינם ראיות מדעיות, ולכן חוקרים משתמשים במחקרים מתאמיים ובניסויים כדי לבחון את השפעת הצפייה באלימות. שיטה אחת, הרווחת במחקרים על ילדים בגיל בית הספר, בודקת את המתאם בין הצפייה של ילדים בטלוויזיה לבין התוקפנות שלהם.

התוצאה השכיחה היא, שככל שהתוכן שהילד רואה בטלוויזיה אלים יותר, כך הילד תוקפני יותר . הקשר אמנם מתון אך נמצא בעקביות באמריקה הצפונית, באירופה ובאוסטרליה. הוא כולל גם תוקפנות עקיפה וערמומית: ילדות בריטיות הצופות בתדירות גבוהה בתכניות שמדגימות רכילות, השמצות ונידוי חברתי, מתנהגות באופן דומה לעתים מזומנות יותר .

האם נוכל להסיק אפוא, שתפריט של תכניות אלימות בטלוויזיה מחולל תוקפנות? בשלב זה אתם כנראה כבר משערים שמכיוון שהמחקר הוא מתאמי, ייתכן שהקשר הסיבתי פועל בכיוון ההפוך. אפשר שילדים תוקפניים מעדיפים לצפות בתכניות טלוויזיה תוקפניות. או אולי קיים בכלל משתנה מתווך נסתר, כמו משכל נמוך, שקובע מראש שמקצת הילדים יעדיפו תכניות תוקפניות וגם יתנהגו בתוקפנות.

חוקרים פיתחו שיטות סטטיסטיות לבדוק את ההסברים החלופיים הללו. כדי לבחון את "המשתנה המתערב" הם מבטלים באמצעים סטטיסטיים את השפעתם של כמה משתנים נסתרים אפשריים כאלה. לדוגמה, מחקר בהשתתפות 1,565 ילדים בלונדון השווה בין ילדים שצפו במעט אלימות (צופים "קלים") לילדים שצפו בהרבה אלימות
("צופים כבדים")

. הילדים שצפו במנה גדושה של אלימות (במיוחד אלימות ראליסטית, לא בסרטים מצוירים) הודו שביצעו %50 יותר מעשי תוקפנות בששת החודשים שקדמו למחקר (למשל, השחתת טלפון ציבורי) לעומת הילדים שצפו במעט אלימות . לאחר מכן נבחנו 22 משתנים מתערבים אפשריים כמו גודל המשפחה. ההבדל בין "הצופים הכבדים" לבין "הצופים הקלים" נשאר בעינו גם לאחר שהחוקר הביא בחשבון את המשתנים המתערבים האפשריים בשתי הקבוצות.

לפיכך הוא שיער שהצופים הכבדים היו אכן אלימים יותר בגלל היחשפותם לטלוויזיה
באופן דומה, במחקר אחר שכלל 875 ילדים בני שמונה נמצא מתאם בין צפייה באלימות לבין התנהגות תוקפנית גם לאחר נטרול סטטיסטי של כמה משתנים מתערבים מובנים מאליהם.

זאת ועוד, החוקרים חזרו ובדקו ילדים אלה בגיל 19, וגילו שרמת הצפייה באלימות בגיל שמונה ניבאה במידה מתונה התנהגות תוקפנית בגיל 19, ואילו התנהגות תוקפנית בגיל שמונה לא ניבאה צפייה בתוקפנות בגיל 19. כלומר, התוקפנות באה בעקבות הצפייה ולא להפך. יתרה מזאת, אלה שצפו באלימות בילדותם היו בעלי סיכויגדול יותר להיות מורשעים בעברה פלילית עד גיל 30.

מחקרי מעקב איששו ממצאים אלה בדרכים שונות. בין היתר נמצא:
ˆ מתאם בין צפייה של ילדים בני שמונה באלימות לבין הסבירות שיתעללו בבני או בבנות זוגם בגיל מאוחר יותר
ˆ מתאם בין צפייה של מתבגרים באלימות לבין הסבירות של תקיפה, שוד ואיומי פגיעה בגיל מאוחר יותר
ˆ מתאם בין חשיפת ילדים בגיל בית ספר יסודי לאלימות בתקשורת לבין תדירות מעורבותם בקטטות כעבור חודשיים עד שישה חודשים

בכל המחקרים האלה הקפידו החוקרים להביא בחשבון "משתנים מתערבים" קיימים כמו רמת משכל נמוכה או עוינות.הנה עובדה נוספת לתשומת לבכם: בכל מקום שהטלוויזיה הגיעה אליו גדלו ממדי האלימות. אפילו שיעור מקרי הרצח עלה במקומות שהטלוויזיה הגיעה אליהם ובזמן שהגיעה. בקנדה ובארצות הברית הוכפל שיעור מקרי הרצח עם התפשטות תכניות הטלוויזיה האלימות בין השנים 1974-1957. באזורים שהטלוויזיה איחרה להגיע אליהם גם שיעור מקרי הרצח זינק רק מאוחר יותר. בדרום אפריקה התחילה הטלוויזיה לפעול רק מ־1975, וגם שם הוכפל שיעור מקרי הרצח בקרב הלבנים רק אחרי 1975.

. ובעיירה קנדית נידחת שנחקרה ביסודיות, ושהטלוויזיה הגיעה אליה במועד מאוחר יחסית, הוכפלה התוקפנות בגני המשחקים זמן קצר לאחר מכן שימו לב שהמחקרים האלה ממחישים כיצד חוקרים משתמשים כיום בממצאים מתאמיים כדי להציע קשר של סיבה ותוצאה. ואולם, יש אינסוף משתנים אפשריים העשויים לגרום לקשר מקרי לחלוטין בין צפייה באלימות לבין התנהגות תוקפנית.

 

למרבה המזל, השיטה הניסויית יכולה לשלוט במשתנים החיצוניים האלה. אם אנו מקצים באקראי קבוצה של ילדים לצפייה בסרט אלים וקבוצה אחרת לצפייה בסרט לא אלים, כל הבדל בתוקפנות שיימצא בין הילדים בשתי הקבוצות לא יהיה אלא תוצאה של המשתנה היחיד המבדיל ביניהם: מה שהם ראו.ניסויים על צפייה בטלוויזיה בחלק מניסוייהם פורצי הדרך עם בובת הנחום־תקום הקרינו החוקרים לילדים קטנים סרט המתאר מבוגר שמכה את הבובה והתוצאות היו דומות מאוד לניסוי שבו הילדים צפו באירוע החי עצמו .

בניסוי שנערך מאוחר יותר הנסיינים הרגיזו סטודנטים ומיד לאחר מכן הקרינו להם סרטים לחלקם סרטים אלימים ולחלקם סרטים שאינם אלימים. נמצא שאלה שצפו בסרט האלים הגיבו ביתר תוקפנות מסטודנטים שהורגזו במידה שווה אבל צפו בסרט לא־אלים .

 

ממצאים אלה של מחקרי המעבדה, בצד דאגה ציבורית הולכת וגדלה, דרבנו את ראש מערכת הבריאות הציבורית בארצות הברית להזמין במהלך שנות ה־70 המוקדמות של המאה הקודמת 50 מחקרים חדשים בנושא. המחקרים האלה ויותר מ־100 מחקרים שנערכו בהמשך, איששו באופן כללי שצפייה באלימות מעצימה תוקפנות .

לדוגמה, צוותי מחקר בארצות הברית ובבלגיה הראו סדרה של סרטי קולנוע לעבריינים צעירים הכלואים במוסדות סגורים; לקבוצה אחת הראו סרטים אלימים ולקבוצה אחרת סרטים לא־אלימים. הממצא העקבי היה, ש"היחשפות לאלימות בסרטים… גררה עלייה בתוקפנות של הצופה". בהשוואה לשבוע שקדם להקרנת הסרטים חלה עלייה חדה באלימות הפיזית בביתנים של הנערים שצפו בסרטים האלימים.

במחקר דומה נחשפו גברים ונשים במשך ארבעה ימים רצופים לסרטי עלילה אלימים או לא־אלימים. ביום החמישי הם השתתפו בפרויקט אחר, והתברר כי אלה שראו את הסרטים האלימים גילו עוינות רבה יותר כלפי עוזרת המחקר. התוקפנות שהתעוררה בניסויים הללו איננה תקיפה והכאה; היא דומה יותר לדחיפה בתור, להערה אכזרית או לתנועת גוף מאיימת. עם זאת, הממצאים הרבים והשונים מתכנסים כולם לאותה מסקנה עגומה.

ועדה לבחינת אלימות הנוער מטעם האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה קבעה ב־1993: "הגענו למסקנה חד־משמעית: צפייה באלימות מגבירה אלימות". הדבר נכון בייחוד בתנאים האלה: לצופים יש נטייה לתוקפנות, הדמות האלימה היא אטרקטיבית, המעשה האלים מוצג כמציאותי ומוצדק, התוקף אינו נענש והקרבן אינו ניזוק או סובל

.בסופו של דבר, מסכמים מקצת החוקרים, השפעתה של צפייה באלימות על תוקפנות גדולה יותר מההשפעות של עישון סביל על סרטן הריאות, של נטילת סידן על צפיפות העצם ושל הכנת שיעורי בית על הישגים לימודיים.

בדומה לקשר שבין עישון וסרטן, לא הכול מושפעים מצפייה באלימות. יתרה מזו, מנהלים בתקשורת ומקצת החוקרים מזכירים לנו שגם למשתנים נוספים נודעת חשיבות . ואף־על־פי־כן, טוענים בושמן ואנדרסון, העדויות כיום הן "מוחצות. היחשפות לאלימות באמצעי התקשורת גוררת עלייה משמעותית בתוקפנות".

כוח משימה של חוקרים מובילים בנושא האלימות בתקשורת, מטעם המכון הלאומי לבריאות הנפש בארצות הברית מסכים אתם, שכן בסיס המחקר רחב, השיטות מגוונות וסך כל הממצאים עקביים. "הסקירה המעמיקה שלנו… מגלה ראיות חד־משמעיות, שהיחשפות לאלימות באמצעי התקשורת מגדילה את הסבירות להתנהגות תוקפנית ואלימה הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך" .

מדוע הצפייה בטלוויזיה משפיעה על ההתנהגות?

לנוכח עקביות הממצאים ממחקרים מתאמיים ומניסויים ביקשו חוקרים לבדוק מדוע הצפייה באלימות משפיעה באורח כזה. לפנינו שלוש תשובות אפשריות לסוגיה זו .

אחת מהן היא שהצפייה באלימות מעוררת את הצופה , כפי שציינו קודם, עוררות נוטה להתפשט: סוג אחד של עוררות ממריץ התנהגויות אחרות.

מחקרים אחרים מראים שצפייה באלימות מבטלת עכבות, וזו התשובה השנייה. בניסוי של בנדורה, תקיפת בובת נחום־תקום מצד אישה מבוגרת נתנה כנראה היתר להתפרצויות זעם והפחיתה את עכבותיהם של הילדים. צפייה באלימות מטרימה את הצופה להתנהגות תוקפנית על־ידי שהיא מעוררת בתודעתו מחשבות המתקשרות האזנה גם לאלימות לשירים בעלי תוכן מיני אלים משפיעה באופן דומה .

התשובה השלישית היא, שמה שמוצג באמצעי התקשורת משמש גם מקור לחיקוי. הילדים בניסוייו של בנדורה חיקו את הפעולות הספציפיות שראו. תעשיית הפרסומות בטלוויזיה לא תתקשה להודות שהטלוויזיה גורמת לצופים לחקות את מה שראו, שהרי מטרת הפרסומות להדגים לצופים צריכה. עם זאת, ראינו שמנהלים בתקשורת טוענים שהטלוויזיה בסך הכול מציבה מַרְאָה מול פניה של החברה האלימה, שהאמנות היא שמְחקה את החיים, ועל כן העולם הבדיוני מראה לנו את העולם האמיתי. האם הם צודקים?

למעשה הטלוויזיה מציגה עולם לא־אמיתי ועושה זאת בדרכים שונות. לדוגמה, מספר מעשי האלימות בתכניות הטלוויזיה גדול פי ארבעה מביטויי החיבה. עם זאת, יש גם חדשות טובות. אם בני אדם, ובייחוד ילדים קטנים, אכן מחקים יחסים בין אנשים ופתרון בעיות שמודגמים בטלוויזיה, הרי שהדגמת התנהגות פרו־חברתית תביא תועלת חברתית.

השפעת הטלוויזיה על הרגש ועל החשיבה

עד כה התמקדנו בהשפעת הטלוויזיה על ההתנהגות, אבל חוקרים בחנו גם את ההשלכות הקוגניטיביות של הצפייה באלימות: האם צפייה ממושכת מקהה את רגישותנו לנוכח אכזריות? האם אנו רוכשים באמצעותה תסריטים כיצד לפעול? האם היא מעוותת את תפיסת המציאות שלנו? האם היא מטרימה מחשבות תוקפניות?הקהיית רגישות חִזרו שוב ושוב על גירוי מעורר ריגוש כגון מילת גנאי. מה קורה? התגובה הרגשית "תכבה". יש סיבה טובה לצפות להקהיה דומה של הרגש אצל מי שראה אלפי פעולות אלימות בטלוויזיה. התגובה השכיחה ביותר עשויה בהחלט להיות, "זה בכלל לא מזיז לי".

זאת בדיוק הייתה התגובה שחוקרים ביוטה ראו כשמדדו את העוררות הפיזיולוגית של 121 בנים בשעה שצפו בתחרות אִ גרוף אלימה. בהשוואה לבנים שלא צפו הרבה בטלוויזיה, אלה שצפו בה בקביעות הגיבו במשיכת כתפיים יותר מאשר בדאגה.כמובן, ייתכן שהבנים בשתי הקבוצות נבדלו אלה מאלה גם מבחינות אחרות מלבד הרגלי הצפייה בטלוויזיה. עם זאת, הקהיית רגישות דומה מעין אטימות נפשית התרחשה גם אצל גברים צעירים לאחר שצפו בסרטי אימה וניצול .

מחקרים נוספים איששו שבעקבות צפייה באלימות הצופים מגיבים בשוויון נפש למראה תגרה או ריב בין שני ילדים . סקר שנערך בקרב 5,456 תלמידי חטיבת ביניים העלה שרבים מהם נחשפו לסרטים שכללו
מעשי אכזריות. שני שלישים מהם ראו את הסרט צעקה , מסקרים שעורך מכון גאלופ עולה, שאחוז בני ה־17-13 הסבורים שיש יותר מדי אלימות בסרטים ירד מ־%42 בשנת 1977 ל־%27 בשנת 2003, למרות החשיפה הרבה של בני הנוער לאלימות קיצונית או אולי דווקא בגללה.גם המין נעשה מפורש יותר בקולנוע ובטלוויזיה: מספר הסצנות העוסקות במין, אם בדיבור או במעשה,

בשעות השיא בטלוויזיה האמריקנית, כמעט הוכפל בין השנים 1995 – 2010 וככל שהמין גלוי ותכוף יותר, בני הנוער מתרגשים ממנו פחות. דומה שהמתבגרים של זמננו "נעשו קהי רגשות כלפי ייצוגים מפורשים של אלימות ומין הרבה יותר מכפי שהוריהם היו בגילם". הייצוגים באמצעי התקשורת מקהים את רגישות הצופים.

תסריטים של התנהגות חברתית במצבים חדשים, כשאיננו יודעים איך להתנהג, אנו מסתמכים על "תסריטים" של התנהגות חברתית כלומר, על הנחיות מנטליות שמקורן בתרבות. בני נוער שראו סרטי פעולה רבים עשויים ללמוד תסריט ולממש אותו במצבי קונפליקט במציאות. אם יתגרו בהם, הם עשויים "להתנהג כגברים" ולהפחיד את מקור האיום או לסלקו. החשיפה לאינספור סצנות מין מרומזות או ממשיות בטלוויזיה או בפזמונים פופולריים, המתארות בדרך כלל יחסים אימפולסיביים או קצרי טווח, משפיעה

 

באופן דומה. צופים צעירים שנחשפו להם עשויים לאמץ תסריטים מיניים דומים וליישמם במועד מאוחר יותר במערכות היחסים שלהם בעולם .
יוצא אפוא שככל שכמות התוכן המיני שצעירים רואים גדולה יותר, גדלה הסבירות שהם יתפסו את בני גילם כפעילים מינית שיפַתחו עמדות מיניות מתירניות ושיתנסו ביחסי מין בגיל צעיר. ממצא זה נכון גם אם מנטרלים משתנים מנבאים אחרים של פעילות מינית בגיל צעיר,

הייצוגים באמצעי התקשורת מלמדים תסריטים של התנהגות חברתית שינוי בתפיסת המציאות האם העולם הבדיוני שבטלוויזיה מעצב גם את תפיסותינו ביחס לעולם המציאות? חוקרים מהאוניברסיטה של פנסילבניה שיערו שזוהי ההשפעה המשמעותית ביותר של הטלוויזיה.

סקרים שנערכו בקרב מתבגרים ומבוגרים הראו שצופים "כבדים" (ארבע שעות או יותר ביום) נוטים להפריז בהערכת השכיחות של אלימות בעולם שסביבם ולחשוש שיותקפו אישית, יותר מצופים "קלים" (שעתיים או פחות ביום) נשים מדרום אפריקה ביטאו תחושות דומות של פגיעוּת לאחר שצפו באלימות נגד נשים. סקר ארצי של ילדים אמריקנים בני 11-7 מצא שצופים "כבדים" נוטים להודות שהם פוחדים "שמישהו רע ייכנס לביתכם" או ש"מישהו עלול לפגוע בכם כשאתם יוצאים מהבית", יותר מצופים "קלים" לדידם של אלה המרבים לצפות בטלוויזיה, העולם נהפך למקום מפחיד. הייצוגים בטלוויזיה מעצבים את תפיסת המציאות.

הטרמה קוגניטיבית

נמצא שצפייה בסרטי וידאו אלימים מטרימה מארג של רעיונות המתקשרים לתוקפנות. לאחר צפייה באלימות, אנשים נותנים הסברים עוינים יותר להתנהגות זולתם (לדוגמה: האם הדחיפה הייתה מכוונת?). כשמבקשים מהם לפרש מילה שיש לה יותר ממשמעות אחת, הם מרבים יותר לתת את הפירוש התוקפני (לדוגמה, מפרשים "פצצה" או "תותח" ככלי המכיל חומר נפץ ולא כבחורה אטרקטיבית, או כגבר לעניין) הם גם מזהים במהירות רבה יותר מילים שמתקשרות לתוקפנות.

ייצוגים באמצעי התקשורת מטרימים חשיבה.ייתכן שעיקר השפעתה של הטלוויזיה נובעת מהכמות ולא מהאיכות. הצפייה בטלוויזיה שואבת מאנשים אנרגיה ומשרה עליהם דכדוך בהשוואה לצורות בילוי פעילות יותר. נוסף על כך, מדי שנה הטלוויזיה גוזלת מאנשים אלפי שעות שיכלו להקדיש לפעילות אחרת. אם, בדומה לרובנו, גם אתם מבלים יותר מאלף שעות מדי שנה בצפייה בטלוויזיה, חשבו כיצד הייתם יכולים לנצל את הזמן הזה לולא הייתה טלוויזיה. במה הייתם שונים מכפי שאתם היום?

מחקר שנועד להסביר את הירידה בפעילות ציבורית ובחברות בארגונים החל משנות ה־60 הראה, שכל שעה נוספת ביום המוקדשת לצפייה בטלוויזיה מתחרה בהשתתפות בפעילות אזרחית. הטלוויזיה גוזלת זמן מפגישות במועדון, מעבודה התנדבותית, מפעילות קהילתית וממעורבות פוליטית .

השפעת התקשורת:

אלימות במשחקי וידאו
אנדרסון ועמיתיו טוענים שהוויכוח המדעי על השפעות האלימות בטלוויזיה "הוכרע , כעת הם מפנים את תשומת ליבם למשחקי וידאו, שהפופולריות שלהם מרקיעה שחקים וכך גם אכזריותם. מחקר חינוכי מראה ש"משחקי וידאו הם מכשירי הוראה מצוינים. נשאלת השאלה: אם משחקי וידאו בנושאי בריאות מצליחים להקנות הרגלי בריאות, ומשחקי וידאו שמְדַמים טיסה מלמדים אנשים לטוס, מה אפשר לצפות שמשחקים המדמים רצח אלים ילַמדו?"

המשחקים שילדים משחקים

בשנת 2010 חגגה תעשיית משחקי הווידאו 38 שנים לקיומה. מאז משחק הווידאו הראשון, שיצא לשוק ב־1972, עברנו כברת דרך ארוכה מטניס שולחן אלקטרוני למשחקים רוויי דם . בתחילת המאה ה־21 רכשו האמריקנים כ־200 מיליון משחקים מדי שנה. בנות משחקות 6 שעות בשבוע בממוצע ובנים 12שעות בממוצע . הדמיות של רצח המונים אינן נחשבות כיום למשחקים אפלים. בסקר של תלמידי כיתות ד' דיווחו %59 מן הבנות ו־%73 מן הבנים שהמשחקים האהובים עליהם הם המשחקים האלימים .

משחקים המסומנים באות "M" (למבוגרים) מיועדים למכירה לבני 17 ומעלה, אבל לעתים קרובות משווקים לצעירים יותר. לפי נתוני הוועדה הפדרלית למסחר בארצות הברית, בארבעה מכל חמישה ניסיונות יכלו ילדים מתחת לגיל 17 לרכוש משחקים כאלה בנקל .במשחק הפופולרי ג'י־טי־איי: סן אנדראס בני נוער מוזמנים לשחק פסיכופת. "אתם יכולים לדרוס הולכי רגל במכונית, אתם יכולים לחטוף מכוניות, אתם יכולים לירות תוך כדי נהיגה, אתם יכולים לנסוע לרובע האורות האדומים, לקחת זונה, לקיים אתה יחסי מין במכונית ואז להרוג אותה כדי להחזיר לעצמכם את הכסף" ., במסך עם גרפיקה תלת־ממדית )(3D)מציאותית אתם יכולים להפיל אנשים ארצה, לדרוך עליהם עד שהם יורקים דם ולראות אותם גוססים ומתים.

מחקר נוסף הראה שמשחקי מציאות מדומה צפויים להיות ראליסטיים, מזמיני מעורבות ומשפיעים עוד יותר .

השפעת המשחקים שילדים משחקים

בשנים האחרונות אירעו כמה מקרים נפרדים (בקנטקי, בארקנסו ובקולורדו)שבהם בני נוער רצחו בני אדם באלימות נוראה שהועתקה ממשחקי הווידאו שהרבו לשחק בהם. בעקבות האירועים האלה גברה הדאגה בנוגע לאלימות במשחקי וידאו. נשאלה השאלה: מה לומדים בני הנוער מאינספור השעות שהם מבלים בתקיפת בני אדם ובביתור אבריהם במשחקי תפקידים בווידאו?

מרבית המעשנים אינם מתים מסרטן ריאות. מרבית הילדים שסבלו מהתעללות אינם מתעללים באחרים בבגרותם. מרבית האנשים שמשקיעים מאות שעות, שוב ושוב, ברצח מדומה של בני אדם, חיים בשלווה. מכוח העובדות האלה טוענים חסידי משחקי הווידאו, בדומה לבעלי העניין בטבק ובטלוויזיה, שמוצריהם אינם מזיקים כלל. "אין בנמצא הוכחות כלשהן, שום הוכחות, שהשתתפות במשחק אלים מובילה להתנהגות אלימה", טוען נשיא האגודה לתוכנה דיגיטלית אינטראקטיבית בארצות הברית .

עם זאת, חוקרים מציעים סיבות אחדות מדוע משחק אלים עלול להשפיע באופן מזיק יותר מצפייה בטלוויזיה אלימה. בזמן המשחק, השחקנים:
ˆ מזדהים עם דמות אלימה ומשחקים את תפקידה.
ˆ מתרגלים אלימות באופן פעיל, לא רק צופים בה באופן סביל.

ˆ מעורבים בכל הרצף של הפעלת אלימות בחירת הקרבנות, רכישת נשק ותחמושת, תקיפת הקרבן, כיוון הנשק ולחיצה על ההדק.

ˆ מעורבים באלימות מתמשכת ובאיומי תקיפה.

ˆ חוזרים שוב ושוב על התנהגויות אלימות.
ˆ מתוגמלים על תוקפנות יעילה.

בגלל הסיבות האלה יחידות קרביות בצבא מכינות חיילים לירות באויב או להשיב אש בקרב בעזרת משחקי הדמיה (לפי דיווחים חיילים רבים היססו לירות במלחמת העולם השנייה).ואולם, מהי מסקנת המחקרים? אנדרסון ועמיתיו ערכו עיבודים סטטיסטיים של 36 מחקרים, ובהם התגלו חמש השפעות עקביות. לעומת משחקים שאינם אלימים,
המִשחָק במשחקי וידאו אלימים

ˆ מגביר עוררות. חלה עלייה בקצב פעימות הלב ובלחץ הדם.

ˆ מגביר חשיבה תוקפנית. לדוגמה, נמצא שסטודנטים ששיחקו במשחקים כמו Duke
Nuke ו־Mortal Kombat, נטו יותר מאחרים לנבא שנהג שמישהו פגע במכוניתו מאחור יגיב בתוקפנות יגדף, יבעט בחלון או יפתח בתגרה

ˆ מגביר רגשות תוקפניים. רמות התסכול עולות וכך גם ביטויי העוינות, אם כי הרגשות העוינים נרגעים כמה רגעים לאחר סיום המשחק .

ˆ מגביר התנהגויות תוקפניות. אחרי משחק וידאו אלים ילדים ובני נוער משחקים ביתר תוקפנות עם בני גילם, מתווכחים יותר עם מוריהם ומשתתפים ביותר תגרות. זה קורה בתוך המעבדה ומחוצה לה, ומתבטא בדיווחים עצמיים, בדיווחי מורים ובדיווחי הורים.

האם זה קורה רק מכיוון שילדים עוינים מטבעם נמשכים למשחקים כאלה? לא, כי גם כשמנטרלים משתני אישיות ומזג מוצאים שההיחשפות לאלימות במשחקי וידאו מגבירה התנהגות תוקפנית יתרה מזאת,

במחקר על מתבגרים צעירים נמצא שגם בקרב אלה שהיו פחות עוינים, אחוז השחקנים ה"כבדים" שהיו מעורבים בתגרות היה גדול פי עשרה )%40 לעומת %4( מזה של חבריהם שלא שיחקו , כמו כן, ילדים שאינם עוינים מלכתחילה נוטים יותר להשתתף בתגרות אחרי שהם מתחילים לשחק במשחקים אלימים. גם ביפן המשחק במשחקי וידאו אלימים בתחילת שנת הלימודים מנבא תוקפנות פיזית בהמשך השנה, גם אם מנטרלים משתנים כמו מגדר ותוקפנות קיימת .

ˆ מפחית התנהגויות פרו־חברתיות. אחרי ששיחקו במשחק וידאו, אנשים אינם ממהרים לסייע לאדם שמייבב במסדרון בחוץ או להציע עזרה לבני גילם. במשימה המתבצעת במועד מאוחר יותר ומצריכה קבלת החלטה כספית, הם נוטים לנצל שותף יותר מאשר לתת בו אמון או לשתף אתו פעולה .

ˆ מקהים רגישות לאלימות. אנשים נעשים קהים רגשית לאלימות אחרי ששיחקו במשחק וידאו, כפי שמעידה פעילות המוח המופחתת באזורים המתקשרים לרגשות .

זאת ועוד, ככל שהמשחק אלים יותר, השפעתו חזקה יותר. ככל שהמשחק עקוב מדם יותר (לדוגמה, ככל שהורגים יותר במשחק, באחד הניסויים עם שחקני Mortal Kombat), כך גדלה מידת העוינות והעוררות של השחקן לאחר המשחק .
משחקי הווידאו אכן נעשו אלימים יותר במרוצת הזמן, ויש בכך להסביר מדוע ככל שהמחקרים מעודכנים יותר, מוצאים בהם השפעות חזקות יותר. אין ספק, נותר עוד הרבה ללמוד על הנושא, אבל ממצאי המחקרים הללו מנוגדים להשערת הקתרזיס,