איך נגדל ילדים עם תודעת שפע? / ל. פוטש

הקדוש ברוך הוא  מרעיף עלינו שפע אין סופי, איך נרגיש אותו בחיינו? איך נרפה, איך נפסיק להביט מבעד לחור שבגרוש?

איך נצא ממשבצת להרחבה, איך נרחיב נשימה, איך נבין סוף סוף –

שעושר ועוני, צמצום והרחבה, יש ואין, הם מושגים שאינם תלויים בחשבון הבנק.

 

לקראת מסיבת סיום, הגיע רב תלמיד חכם לבחון ילדים בחיידר, שאל אותם: מה הדבר החשוב ביותר בעולם?

כולם ענו כצפוי: "תורה", מלבד מוישי אחד שאמר בלי למצמץ: "כסף".

"מה הכי חשוב בעולם?" שאל אותו הרב שנית באופן פרטי.

"כסף", חזר מוישי על דעתו.

נדהם, סיפר זאת הרב למנהל. "והרי הוא בן למשפחה חשובה כל כך! האב תורתו אומנותו, האם מורה חשובה, הבית נושם ערכים!" כדי להווכח באמיתות הדברים הזמין המנהל את מוישי לחדרו ושאל אותו בשלישית: זה נכון, מה שהרב סיפר לי?

הילד הנהן. "זו האמת" הוא אמר. "הדבר הכי חשוב בעולם, זה כסף".

המנהל זימן את הוריו של מוישי לחדרו. סיפר להם את הסיפור כולו, ביקש להבין.

האם שמעה ופרצה בבכי גדול.

"בכל חודש כשמגיעים דפי החשבון, בעלי ואני מתיישבים עליהם בהרכנת ראש, עוברים סעיף סעיף ובודקים: למה חשבון החשמל גבוה כל כך? מישהו שכח לכבות את המזגן כשיצא מהבית? למה מדליקים את הבוילר מיד? אפשר לחכות, לפעמים השמש עושה את העבודה! והקניות במכולת? אוי ואבוי, מי קנה עגבניות שלא במבצע? ככה אנחנו יורדים לפרטי פרטים בכובד ראש. הילדים סביבנו, מחכים לגזר דינם" מגבירה האם את בכיה. "ולמה אנחנו עושים את כל זה? כדי שבעלי יוכל להמשיך וללמוד תורה, כי טובה היא מכל סחורה. אבל אם המסר שחדר ללבו של בני הוא הפוך, מה הועלנו…".

–

"אצלנו במשפחה הקציבו מראש סכומים ברורים לכל ילד לשימושו העתידי. כשגדלנו זה היה מוזכר בגלוי בכל פעם בה הפרזנו בבקשותינו, הוזהרנו שהסכום יילקח מהחשבון האישי. הדבר יצר מתח רב בינינו לבין ההורים ואף בין האחים. משפטים כמו: 'אמרתי לאבא שיביא לי מהחשבון שלך את מה שהלוויתי לך בשבוע שעבר" היו מושמעים דרך שגרה…."

"בילדותי, אני זוכרת שהמורה הודיעה על טיול שנתי, כל הכתה הריעה בשמחה והתלהבות ורק אני חשקתי שפתיים. יודעת איך זה ייראה גם הפעם. בכל פעם שהגעתי הביתה עם בקשה לסכום כסף שבית הספר דורש, אמא הייתה הופכת את הארנק הריק ומראה לי: תראי! הארנק ריק! הבקשות של בית הספר הזה רוששו אותי מזמן".

"גדלתי עם המון מתח סביב אוכל. תמיד היה חשש שלא יהיה מספיק. בכל אפיית עוגה החבאנו חצי בפריזר, שיהיה לימים אחרים. כל חלוקה של ממתק לוותה במתח גדול, שמא לא יישאר לי. אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שאצלי בבית תמיד יהיה שפע. אצלי האוכל לא ילווה במתח. חלפו שנים ועולם סובב על צירו. בכל שבת כשאני מחלקת דג סלמון, כולם מתנפלים על המגש ולא עוזר כמה שאני אומרת: יש מספיק לכולם! בלי לחץ… מגיע שלב שאני מתביישת מהמלאכים…".

"בכל סוף חודש היה אצלנו מתח גדול, ההורים היו מתייעצים ביניהם איך יכסו את החודש ואילו מההוצאות של החודש הבא אפשר לקצץ. עד החתונה, חשבתי שבכל הבתים חסר כסף, שכסף הוא דבר שאין ממנו מספיק בעולם, שרווחה כלכלית היא מושג רחוק ואפילו מגונה".

כל אחת מאתנו סוחבת במודע או בלא מודע תיק מלא רגשות המעצבים את התייחסותנו לשפע או למחסור בעולמנו.

בלי להרגיש, אנו מושפעות מאמונות עבר ומעבירות הלאה את המסורת…

איך עושים את זה אחרת,

איך מגדלים ילדים עם תודעת שפע?

הרבנית ר. גולדרייך, אנגלית במקור, נשואה לאשת חבר, שיושב מרבית היממה באהלה של תורה. "במשך עשרים שנות גידול הילדים הראשונות לא עבדתי מחוץ לבית" היא מספרת. "זכינו לחתן שישה ילדים, כולם מסודרים עם דירות במרכז הארץ ואנחנו חיים בשלווה כלכלית".

איך קורה הנס, בכל יום מחדש?

"אין זו חכמה לקרוא את הסיפור מהסוף", אומרת הרבנית. "קראו אותו מההתחלה…".

שליטה מלאה על השקל

"גדלתי בבית שבו הייתה שליטה מלאה על כל דולר, החיים באופן כללי סבבו סביב הדולר" משחזרת גולדרייך. "כשנישאתי עם תלמיד חכם מארץ ישראל, הייתי רגועה: אבא שלי הבטיח סכום חודשי שיסייע לכלכלתנו ועוד סכום התחלתי לדירה. ישבתי ועשיתי חושבים: גם אם לא אמצא עבודה, נוכל לחלק את הסכום ההתחלתי שהוקצב עבור הדירה ולחיות ממנו בעשר השנים הבאות. לא נבהלתי ממגורים בשכירות…

וביום אחד נשדד אבי, נותר בחוסר כל ואני נזרקתי אל החיים האמתיים.

"מה פרוש הפסוק 'השלך על ה' יהבך'?" שואלת הרבנית גולדרייך, "למה להשליך? אי אפשר להעביר לה' את החבילה, בדרך ארץ?"

"כשאני מעבירה לך כוס מלאה במים, אני פוחדת שחלק מהתכולה תשפך בדרך ולכן מחזיקה איתך את הכוס עד שהיא יציבה בידייך. אבל כשאני לוקחת חבילה, קושרת אותה וזורקת הלאה, זרקתי אותה ממני לחלוטין. לשברירי שניות נראה כאילו הפקרתי אותה, היא מתרוצצת לבדה באוויר…

אם אבא מרשה, הוא יתן!

יש לי אחיינית שאביה עשיר מאד. בביקורי אצלה, ספרה לי שהיא מתכננת לטוס לארצות הברית לחתונת קרובי משפחה עם תינוקת חמודה בת רבע לשנתיים. היא הייתה אובדת עצות. "תראי את השובבה הזאת, רגע אחד לא עומדת במקום אחד. איך אני כולאת אותה בלול קטן למשך חצי יממה???"

(החוק הוא, שעל תינוקות מתחת לגיל שנתיים משלמים רק עשרה אחוזי מחיר טיסה, ומקבלים לול קטן במקום מושב). תוך כדי דיבור מתקשר הטלפון, אביה על הקו. "טאטי, אני דואגת" אני שומעת את האחיינית. "איך כולאים נשמה שובבה כמו ליבי בכלוב קטן כזה???" אחרי רגע אני רואה רווחה על פניה וחיוך של הקלה.

"אבא שלי שאל, מה הבעיה לשלם מחיר מלא על מושב נוסף?" היא ספרה לי וסיימה: "אם אבא שלי מרשה, אז מה הבעיה?".

הסיפור הזה הולך איתי מאז ועד עצם היום הזה.

יש לי אבא עשיר, אם הוא מרשה, הוא גם ייתן. זו תמצית השיקולים שלי מול כל הוצאה, חריגה או לא בחיי היום יום: אבא מרשה? הוא יתן.

תכלס', בשפה של העולם הזה, איך חיה משפחה בת 13 נפשות בלי שום הכנסה מסודרת?

גולדרייך מחייכת, מושיטה אצבע כלפי שמיים. "אם אתחיל לספר לך על כל המשלוחים שאבי העשיר שלח לי בכל השנים, ועל הדרכים המקוריות, תצטרכי להאזין לי שעתיים תמימות" היא מאיימת. כיוון שאיני רוצה לסטות מנושא הכתבה אספר כאן בקצרה שעשיר גדול חפש בכולל תלמיד חכם אמתי כדי לקיים אתו הסכם יששכר וזבולון וראש הכולל בחר בבעלה. מאז ההסכם יש הכנסה בסיסית קבועה ועוד המון הכנסות של ניסים, כל חודש והנס שלו.

שואלת את הרבנית גולדרייך מה המתכון,

איך מגדלים ילדים עם תודעת שפע?

כשילד מבקש ממני חוג, אופניים או כל הוצאה חריגה, לעולם לא אסרב לו מטעמי 'אין כסף'. תמיד אמצא סיבות אחרות: אני רוצה שתנוח אחרי הצהריים, אופניים מסוכנים לדעתי, החוג הזה לא מתאים לך, כל סיבה אחרת.

האם הילדים לא ירגישו שאנחנו עובדים עליהם?

אני מאמינה בסיבות שאמרתי, אומרת גולדרייך. מאמינה בלב שלם שחוסר כסף אינו סיבה לסרב! כי מה שאנחנו באמת צריכים, הרי לא נמנע מלרכוש בכלל כסף שאין.

סכמנו שיש לי אבא עשיר", היא קורצת. "אם הוא מרשה, הוא יתן. מה אבא מרשה? מה שאנחנו באמת צריכים. לא כל מה שאנחנו רוצים…".

"בחול המועד פסח ישבו הילדים וביקשו מתנות אפיקומן. אחד הילדים רצה קורקינט חשמלי. ההוצאה הזאת נראתה לי מוגזמת, שאלתי את עצמי אם אבא מרשה להוציא אותה כרגע, עניתי לי שלא בהכרח. מתוך שלמות פנימית אמרתי לילד שקורקינט חשמלי הוא מסוכן מדי לגילו והוספתי עוד שלל סיבות מוצדקות. הילד המשיך להתחנן.

תוך כדי דיבור נפתחת הדלת, אחי הגיע לביקור. שמע את תחנוני הילד ואת סירובי שלי.

"אתה צריך להבין" ניסה להסביר לבני. "אבא שלכם יושב כל היום ולומד תורה, אין לכם כסף מיותר! ההורים שלך לא יכולים להרשות לעצמם הוצאה של קורקינט חשמלי סתם באמצע החיים!" היה רגע של שקט, לאחריו החלפתי את הדיסק. הוצאתי צ'ק, חתמתי עליו את מחיר הקורקינט החשמלי. אמרתי לילד ששיניתי את דעתי, נזכרתי שהוא גדול ואחראי והוא כן יכול להסתדר עם קורקינט חשמלי.

הייתי נחרצת. הילדים שלי לא ישמעו כאן בבית שאין כסף כי אבא לומד תורה! זו התניה שהילדים מעולם לא שמעו. אדרבא, אנחנו הכי עשירים בעולם, כי אבא שלנו לומד תורה. התורה מביאה לנו שפע…

יש לי אבא עשיר

יום אחד הייתי בבנק עם בני החתן לצורך סידור טכני. לפני בתור הייתה חברה מהעבר, ספרה לי שארסה את בתה, אחרי אחולי מזל טוב הדדיים, שמעתי אותה מדברת עם הפקידה, הבנתי שהיא פותחת חשבון לצורך קניית דירה לביתה.

כשהגעתי הביתה התקשרתי אליה. "אולי תרצו להיות השותפים שלנו לרכישת דירה בטאבו משותף?" שאלתי אותה. "ראיתי אותך בבנק, חשבתי שתוכלו להיות שותפים אמינים…".

"היכן חשבתם לרכוש דירה?" שאלה אותי.

"במודיעין עילית".

אחרי רגע של שתיקה אמרה לי: "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו דירה במודיעין עילית, אפילו לא בטאבו משותף. אנחנו הולכים על הפריפריה הרחוקה יותר".

"יש לי אבא עשיר" עניתי לה בטבעיות. היא שחררה כזה "אהההה" ארוך, שפירושו: 'אכן נודע הדבר'…

אמרתי לה: "אגלה לך סוד? גם לך יש אותו אבא…".

אני מאמינה בכל לב שאצל הקדוש ברוך הוא אין הבדל בין שקל למאתיים אלף. יש לו אוצר אינסופי, ואם הוא מרשה, הוא נותן.

 

בערב סוכות טיפס אחד הנכדים במרפסת וכמעט נפל. הבנו שלהחליף סורגים זה צורך. לא היה לי ספק שאם צריך, ה' יתן. החלפנו סורגים, אמרנו 'לכבוד יום טוב', ולמחרת התקשרה גיסתי וסיפרה שהכניסה לנו לחשבון את סכום הסורגים עם בונוס.

כשאני יוצאת לרכוש בגדים לבנותי לכבוד החג, אני אומרת לעצמי שעכשיו יוצאים לרכוש אתרוג מהודר… בדיוק כמו שבאתרוג אין הגבלה של כסף, כך גם בביגוד הנאה והצנוע של בנותיי.

בכלל אני רואה שהוצאות שבת וחג הקדוש ברוך הוא מחזיר, בגדול.

טיפים לבית עשיר.

הטיפ הראשון שגולדרייך ממליצה לכולם להעתיק, היא הקפדה על כספי מעשרות. "אני יודעת שיש הרבה הקלות שאנשים לוקחים על עצמם בנושא. ידידה אמרה לי ששכר הלמוד של ילדיהם נחשב לכספי מעשרות, אחרת סיפרה שבעלה יושב בכולל ולומד, הרב אמר להם שהם פטורים ממעשרות. אומרת לכן מנסיוני: הקפדה על מעשרות פותחת שערים של שפע! מכל שקל שנכנס אלינו אנחנו מפרישים מיידית מעשרות.

ראש הכולל אמר פעם לבעלי, שמכספי השותפות 'יששכר – זבולון' שהא מקבל, כדאי לו להפריש חלק לחיתון הילדים, הרי הכנסת כלה גם היא כלולה במצוות צדקה מהודרת. אמר לו בעלי: צרכי עמך מרובים בהווה. מה לי לדאוג לעתיד? הוא הפריש את המעשר למטרות צדקה מיידיות, ואנחנו זוכים לחוש בכל יום מחדש, את ידו המלאה הפתוחה והרחבה.

טיפ שני ושווה חיקוי: אין יום בלי הודיה. כשאת מונה את רשימת החסדים שהקדוש ברוך הוא עושה איתך בכל רגע מחדש, את מרגישה עשירה ומאושרת. זה נספג בקירות הבית.

יום אחד שמעתי שניים מילדי הקטנים משוחחים ביניהם. "אתה יודע איך אני יודע שאנחנו עשירים?" שאל האחד ומיד ענה: "תראה כמה מים יש לנו בברז! הם זורמים וזורמים ולעולם לא נגמרים!".

כששמעתי את השיחה הזאת נשאתי את עיני בהודיה עצומה. הדיבור המתוק הזה הוכיח לי שהצלחתי לגדל ילדים עשירים.

 

לדעתה של היועצת הגב' מלכה ווגנר, המושג של תודעת שפע הוא רחב הרבה יותר מכסף, הוא נוגע בכל תחום בחיינו.

"תודעת שפע חייבת לשבת עמוק אצל האם, כדי לעבור בלי מילים לילדים" מחדשת ווגנר, "אם שחיה לעומק את תודעת השפע, מרגישה שיש לה כל מה שהיא צריכה לעצמה ולביתה, ואם אין לה משהו היא אינה צריכה אותו. ניגשת בשלווה לכל ילד ואתגריו, אינה לחוצה מתחרות, רואה את היש ולא את החסר.

אין לתאר כמה השראה של שלווה תודעה כזו משפיעה על הבית.

אנשים עם תודעת שפע הם חיוניים יותר, שלווים יותר ובעלי מדדי בריאות טובים יותר".

ילדות עשירה

"כשהייתי ילדה, הייתי בטוחה שאנחנו משפחה הכי עשירה בעולם" מספרת ווגנר. "כבת להורים ניצולי שואה, היה דגש ענק על כל מה שיש. התמקדות בחסדים של ה', בניסים שבכל יום. התלהבות מכל תפוח, מכל כוס מים… שום דבר קטן או גדול לא היה מובן מאליו. כל כך הרבה דיבורים על 'יש', שלא היה מקום ל'אין'…

בבית ילדותי מעולם לא שמעתי את המשפט 'אי אפשר כי אין מספיק כסף'. תמיד הרגשתי שיש לכל מה שאנחנו צריכים.

אני זוכרת את עצמי בגיל 16 מתפכחת פתאום מול התגלית, שכמות הכסף בביתנו די מצומצמת… עד אז חייתי בגן עדן אמתי.

תפיסת עולם הנוגעת בכל תחומי החיים

"בבית עם תודעת שפע, גם ילדה שמקבלת ציונים בינוניים מרגישה טוב עם עצמה. כי מגיל אפס התרגלה שלא להסתכל על צלחתו של השני.

'קבלתי שבעים אחוז? זה אומר שאני תלמידה טובה. ידעתי שבעים מתוך מאה! יותר ממחצית! זה שאחרות קבלו יותר ממני? לא קשור אלי…

כשיש שפע באוויר יש שפע מהכל: יש מספיק מקום לכולם, יש מספיק אהבה ויש מספיק שייכות. אין לחץ מתחרות, השוואות וקנאה. הרי יש כאן שפע!

חברתי ואני יצאנו לראיון עבודה, היא התקבלה ואני סורבתי? העבודה הזאת לא הייתה שלי… זה שחברתי התקבלה לא קשור אלי…

אנחנו המבוגרים, יוצרים את אווירת התחרות

ילד הגיע הביתה, סיפור נלהב בפיו: 'אמא', השכנים מהבניין מול, נוסעים ל… לא תאמיני! לדובאי!".

המחשבה האוטומטית שתודעת המחסור מביאה לראש האם היא: מסכן הילד, תיכף הוא יתחיל לקנא, צריך להרגיע אותו.

מחשבות השפע משאירות אותה שלווה ורגועה: לשכנים כיף בדובאי, לנו כיף בבית…

יש לי מספיק בצלחת

כשאמא מחלקת עוגה ומכרסמת בה דאגה פנימית: הוא יקנא באחיו, תיכף יתחילו המריבות, היא אומרת בקול: 'אל תדאגו,  יש מספיק לכולם'!

למה שהילדים ידאגו? למה שלא יהיה מספיק לכולם?

חשוב לי להדגיש: אלו לא המילים של האם, זו ההרגשה הפנימית שלה.

ישבה אשה לייעוץ. שאלה במר יאושה: 'אין לנו פרוטה לגשת איתה לשידוך. מי ירצה את הבת שלנו? אין סיכוי שמישהו יתחתן איתה!'

שאלתי אותה: 'וה', רוצה אותה?'

היא הסתכלה עלי בהלם… ה' יתן לנו מאוצרו הטוב, אין הגבלה לאוצר השפע שלו, אוצר מתנות חינם. למה אנחנו מתעקשים לדאוג?"

 

הגב' מרים שניידר מבני ברק, תרפיסטית, מדריכת הורים וצוותות, מעניקה מבט חינוכי:

התנפלות על קידוש בבית הכנסת

לעתים לא נדירות אנו עדים להתנפלות של ילדים על מגש קוגל ורוגלך בבית הכנסת. כי אם לא

אחטוף מיד, אולי לא יישאר לי…

לא היינו רוצות להתוודע לכך בתוך הבית גם סביב מאכל פשוט, הרי יש בבית הכל לכולם, אז מה

הלחץ???

תוצאת פעולות אגביות

לפעמים מספיק שיהיה דיבור מרובה על כמה מותר לכל אחד לקחת או 'שמרתי לך כדי שיהיה לך כמו

לכולם'… דיבורים כאלה מטמיעים את התחושה: 'איזה נס! נשאר לי הפעם, לא גמרו לי, לא לקחו לי'.

ואם היו לוקחים לי וגומרים לי? המצב נורא ואיום…

הכרתי משפחה שהילדים הקטנים והגדולים

התנהגו בה בצורה הזאת וזה הפליא אותי מאד,

כיצד זה שבחור בן 17 מספר בבהלה שגמרו לו מהפשטידה, ואחותו הקטנה ממנו ביותר מעשור,

בוכה על אותו הדבר? לאחר זמן הבנתי שבמשפחה הזו מקפידים מאד לתת לכולם את אותו הדבר

בכל עניין כמעט, לא רק באוכל. כביכול מגינים עליהם שלא יקחו להם. זו הייתה תוצאה של רצון טוב

ומסירות, אבל נבעה מתודעת מחסור מושרשת היטב…

גישה מאוזנת ושלווה

גישה מאוזנת ושלווה תעשה טוב לכולם. חשוב להעניק לילדים תחושה שפע מבלי התלות בכמות

בשטח. 'נגמרה הפשטידה? לא נורא, עוד יהיו המון פשטידות אחרות, טעימות יותר…. העולם לא

נחרב!'.

יש מספיק לכולם!

באחת המשפחות שטיפלתי הייתה מריבה קבועה על שאריות מיץ הענבים אחרי הקידוש. אחרי

מחשבה והתבוננות שאלו ההורים את עצמם: כמה עולה בקבוק נוסף של מיץ ענבים? 13 ₪? בואו

נוסיף אותו להוצאות השבת, וחסל סדר מריבות…

אולי הענקה בכמות גדולה ומרווחת יותר של משהו זול עדיפה במצבים האלו על פני צמצום מתח

והגבלה של משהו יקר? עניין למחשבה.

תחושת שפע גם בזמנים מאתגרים

בידינו לבחור במה להתמקד. האם להתייחס לתוכן הדברים או למסגרת שלהם. התוכן בחיינו מכיל

המון שפע. 'יש לי כל' כמו שאמר אברהם אבינו. תחושת הכרת הטוב על היש. המסגרת מתייחסת

למתח סביב החיפוש לפתרונות כלכליים מיידיים שההתמקדות רק בה מעיבה על האושר היומיומי.

האין? הוא טכני, הוא זמני, הוא ילך ויסתדר. אין מחסור שהוא מוחלט. הכל אפשרי. עלינו להרשות

לעצמינו להאמין ולהתעודד מכך.

עד שהקושי הזמני יסתדר נתרכז בשמחת היומיום ובכל מה שיקר ערך יותר מכסף.

בנוסף לכך ניתן להסתכל על תקופה מאתגרת כלכלית כעל הזדמנות לחזק את השרירים הפנימיים

שלנו להתמודדות מאוזנת מול קשיים באופן כללי.

הילדים מרגישים את התחושה המאוזנת שלנו מול המצב הכלכלי, את השלווה שנשארת בכל זאת,

את האמונה שהכל עוד יסתדר כי לה' יש הכל.

אני מאמינה שהשקפה מאוזנת בנושא אינה קשורה לתוצאות כלכליות בשטח, אמנם נצטרך

להתחשב בהן ולהחליט החלטות שונות בהתאם, אך רוח הדברים אמורה להישאר מאוזנת ולהשפיע

על המשפחה כולה, בכל מצב.

 

חרדה כלכלית מחוסר הבנה או ידע.

לפני שנים הגיע אלי לקליניקה ילד בן שבע לאבחון הקושי שלו.

באמצעות סיפורים טיפוליים שבנינו יחד וביטוי דרך ציור התברר שהוא חושש ממצב כלכלי. בסיפורו

עלה כי תפיסתו הפנימית היא שקושי כלכלי גורר אחריו רעב… והוא היה בחרדה מכך.

בהתערבותי הטיפולית הנכחנו את החששות תוך עיבוד ותווך מתאימים לגילו.

לפעמים ילד חווה באופן מוטעה את דאגות הוריו וגם אינו יכול לדמיין באופן מדויק מה יהיו התוצאות

במקרה והן יקרו. לכן כל כך חשובים התווך וההסבר.

הענקה – הרבה מעבר לכסף

קיים בלבול גדול בין הענקה של הורים לילדיהם לבין יכולת כלכלית.

באחד מהטיפולים המשותפים הורה – ילד (טיפול דיאדי) סיפרה אם שילדה דורש ממנה לקנות לו כל

הזמן משחקים. בכל פעם שהיו מתקרבים לאזור החנויות ברחוב, היא הייתה מראה לו את הארנק

הריק כאסטרטגיה שאולי תשכנע אותו להפסיק לנדנד. אך זה גרם לתסכול רב יותר לילד שחווה את

החולשה של אימו כלפיו וגם הזין את המסר של: 'אנחנו ניתן לך הכל, רק אם יהיה לנו', מה שמטמיע

פחד מפני חסר כספי ואולי בהמשך חייו רצון לפתור זאת באמצעים שאינם כשרים, כמו גניבה חלילה.

הכסף אינו שיקול

עלינו לזכור שחינוך הוא מעל הכל. יש דברים שכהורים ניתן לילדים בין אם יש לנו ובין אם אין. ויש

שלא נאפשר למרות יכולתנו הכלכליות, כדי ללמד דחיית סיפוקים לילד למשל או עבור מטרות רגשיות

אחרות.

במסגרת עבודתי, ראיתי באחד הגנים ילד ששום דבר לא היה נחשב אצלו כחיזוק להתנהגות טובה

או מבצע שקיימו בגן, כל מתנה או ממתק לא דיברו אליו, הכל כבר היה לו בבית וגם אם ביקש

היו קונים לו כך שלא היה מכך שום אפקט מבחינתו.

כאשר נעניק אהבה ונתינה יחד עם יכולת העמדת גבולות, גם כשזה נוגע לקנייה

ורכישת חפצים בכסף, אהבה זו תהיה מוערכת ותביא לרוגע בנפשו של הילד. שכן, ללא גבול

 

הילד מרגיש 'חייבים לי' ולא נהנה מנתינה שמגיעה מאהבת אמת – וממילא פחות

נתרם מאהבה זו ואף עלול לבטא חסר רגשי בהמשך חייו.

שאלה של כמות ואיכות

הורים רבים שואלים את עצמם כמה לתת? ממתקים בבת אחת, מאכל אהוב בארוחה אחת, כמות

בגדים לנערה, כדי שתרגיש טוב.

נרחיב זאת: האם יש כאן שיקול של צורך, או לתחושת רחבות פנימית ושפע שאינה סותרת

הסתפקות במועט?

יש דעות לכאן ולכאן.

יהיו שיאמרו שהכל אינדיווידואלי לפי צורך הילד. כמו בכמות הביגוד או לחילופין בבריאות הגוף. לא

נרצה שנערה תחוש צער מחוסר יכולת לגוון או להרגיש שאינה מקובלת בחברה כי היא מופיעה תמיד

עם אותו הבגד, וכן לא נרצה שילד יתמלא בסוכר ויהפוך ללא רגוע או לא בריא פיזית בעקבות כך.

יש שישקלו יכולת כלכלית מול חוסר יכולת שזה יהיה המדד היחיד, ללא שיקול חינוכי כלל, מה

שבדרך כלל מביא להשפעה רגשית ישירה התלויה בכוחות הנפשיים והקוהרנטיים של כל ילד, כמו

גם השפעה חינוכית של בזבוז וחוסר הנאה מחוויות נעימות בחיים, מה שלא ייתן לנו מידע כיצד כל

ילד וילד, אף לאותה משפחה יגיב בהתאם לחינוך זה – בין אם יצא בהפסד או רווח כזה או אחר.

לעומתם יש משפחות המצמצמות נתינה או שימוש בחפצים כדי ללמד הסתפקות או להתמודד עם

חסר אמיתי בשטח, גם הן לא בהכרח יצליחו להטמיע ערך זה שכן ילדיהם עלולים להיכנס ללחץ או

מתח סביב סיטואציות רבות בחיי היום יום הביתיים שלהם.

מהי אם כן הדרך המומלצת?

דוגמא אישית לתודעת שפע מאוזנת

תגובות האם בזמן אמת, מלמדות יותר מאלף מילות חינוך: נשבר אגרטל יקר? לא נורא, נאסוף את

השברים, יהיה אגרטל אחר. לא נשאר לי גלידה? זה אכן מאכזב אך עוד תהיינה הרבה גלידות

טעימות.

אין כרגע תקציב לרהיט חשוב? יהיה לנו, בזמן הכי נכון. נמתין לו בסבלנות…

התבוננות הורית מתוצאות בשטח: התנהגות של כל ילד סביב נושאים אלו ילמדו אותנו האם כדאי

לשפר את גישתינו או מעשינו המטמיעים את המסרים שהוא מבטא.

שמחה והתרגשות סביב מעשים טובים והתקדמות של ילד כאנטי תזה להתרגשות סביב חפצים

חומריים, תעשה בהחלט את העבודה.

 

מסגרת:

תודעת שפע דורשת להרפות. לפתוח ידיים, להיות כלי, להאמין בטוב שבדרך…

 

האגדה מספרת, שכאשר הציידים האפריקאים ביקשו לצוד קופים בג'ונגל הענק, נעצו באדמה מתקן מסורג בעל חורים קטנים אשר יד של קוף יכולה להשתחל בעדם רק כשהיא פתוחה, לא כשהיא קמוצה;

 

בתוך המתקן תלו אגוז, מאכלם האהוב של הקופים, ונעמדו מרחוק לצפות במה שעתיד להתרחש. הם צפו בקוף מתקרב, משחיל את ידו בעד אחד החורים ותופס באגוז. הוא מנסה להוציא חזרה את ידו הקמוצה עם האגוז בפנים, אך אינו מצליח – מפני שידו כעת גדולה מהחור. הוא מנסה בכל כוחותיו, מגייס את כל כוח הרצון שלו, אך כל זה ללא הועיל, ידו המנופחת נשארת לכודה בפנים. באותם רגעים ניגשו הציידים ותפסו את הקוף ללא שום אפשרות בריחה מצידו…

 

אילו היה הקוף מסכים לפתוח את ידו, היה אמנם מפסיד את האגוז, אבל לא היה מאבד את חירותו. הוא היה הולך לו לנפשו, מדלג על העצים ומקפץ על הענפים, אוכל אגוזים ובננות כאוות נפשו. את שארית חייו יבלה מעתה בגן החיות, שם יקבל שתי בננות ליום תמורת מעשי קרקס, ואם יתמזל מזלו וימצא חן בעיני המבקרים, יקבל מהם כמה נשנושים בשביל הטיפ…

 

בואו נפתח את אגרופנו הקמוץ, בואו נהפוך להיות כלי לחיים של שפע…

 

(מתוך הספר 'בלי פחד' עמ' 74 ר' מאיר שבדרון).

 

מסגרת 2:

"אתה יודע שלמעשה, רוב העשירים חושבים בדרכים דומות מאד?"

"לא, אף פעם לא חשבתי על זה".

"זה לא מדע מדויק, אך ככלל, עשירים חושבים בדרך מסוימת, ועניים חשבים בדרך שנה לחלוטין. דרכי חשיבה אלה קובעים את פעולותיהם ומתוך כך את ההישגים שלהם".

"ובכן, כל מה שעליך לעשות הוא לחקות את דרכי החשיבה של העשירים".

—" בסופו של דבר הבנתי איך מחשבותיי מפריעות לי להתעשר, למדתי לעצב מחדש את החשיבה שלי כדי לחשוב כמו שעשירים חושבים".

ציטוט מתוך ההקדמה לספרו רב המכר של ט. הארב אקר "לחשוב כמו מליונר".

הארב אקר, שהיה עני מרוד ושאף למהפך כלכלי, יצא למסע. במהלכו הוא יישם את העקרונות על עצמו ובתוך שנתיים הפך מאדם מרושש וחסר כל למליונר. עד היום שינה את חייהם של מליון וחצי בני אדם.

כיוון שלא בעושר חומרי עוסקת הכתבה, נצטט כאן מתוך הספר רשימה של 'מחשבות עושר' כאנלוגיה לעושר נפשי, לעושר בראש – לתודעת שפע.

העניים עובדים כדי לא להפסיד – העשירים עובדים כדי להרוויח.

עשירים מתמקדים בהזדמנויות – עניים מתמקדים בכישלונות

העשירים מתחברים לאנשים חיוביים ומצליחים – העניים מתחברים לאנשים לא יוצלחים

העשירים גדולים מבעיותיהם – העניים קטנים מבעיותיהם

העניים אומרים: מקסימום אכשל, העשירים אומרים: מקסימום אצליח.

עשירים: זה וגם זה, עניים: זה או זה.

עשירים בצמיחה ולמידה מתמדת, עניים: יודעים כבר הכל.

עניים עובדים בשביל הכסף, עשירים נותנים לכסף לעבוד בשבילם.

עשירים מתקדמים למרות הפחד, עניים מתקפלים ממנו.