אתרוג מאסו הבונים

אם יש משהו לאורך דרכו של האדם שמשפיע עליו יותר מכל, זה העץ שעליו הוא גדל, ההשפעות שקיבל מהגזע שגדל בו הם הדברים שיובילו אותו לאורך דרכו, וכמה נורא כשהאדם מתרחק מן העץ הזה, כמה כאב יש בלהיות תלוש ולא שייך לכלום.

אני זוכר היטב את התהליך הזה שעברתי, אני לא זוכר הרבה אמנם מהילדות, אבל אני זוכר שהייתי בקטנותי די נאה עם פונטציאל גבוה להיות יפה, כל בני המחזור שלי אמרו שעוד ייצא ממני משהו אגדי שיהיה בו שימוש לאנשים גדולים…

הבית החמים שהיה לי בתוך העץ, האווירה הטובה בין החברים והמשפחה עשתה אותי אופטימי מאוד, רק שלא צפיתי את הבאות.

אני זוכר שאבא קרא לי לשיחה ואמר לי שאני כבר מספיק גדול לדעת שלא לעולם אשאר בתוך העץ, שיבוא יום ואאלץ לצאת החוצה ולמלאות את תכליתי.

"אמנם, זה אומר שתיאלץ לעזוב את העץ, אך מה שייעשה בך בהמשך יביא אותך לתכלית הגבוהה ביותר שכולנו מייחלים אליה, יכול להיות שזה יכאב, אבל אם איש אחד ישקיע בך, ויברך עליך עם כל הכוונות אתה תהיה המושלם ביותר, זכור! אתה ממשפחה מיוחסת ביותר – אנשי הטעם והריח…" אמר לי אבא.

ואכן, היום הזה הגיע, העדינות שבה השתמש אותו אחד זכורה לי היטב, הוא לקח אותי בזהירות מתוך העץ, ליטף אותי בידיים מחוספסות מעבודה, אך מלאות אהבה, הוא הביט בי ואמר "כזה דבר יפה לא ראיתי כבר הרבה זמן…."

הטמפרטורה שבה נשמרתי הייתה במינון המדוייק לא חם מידי, לא קר מידי, פשוט נשמתי היטב את החיים מחוץ לעץ.

ואז הגעתי לידיהם של האנשים הטובים שעטפו אותי בשמיכה חמה ושמו אותי שמור בקופסה מכובדת, כמו מלך בכיסאו שמחכה לנתינים שיבואו לעבוד איתו.

שמעתי אותם ממלמלים בינם לבין עצמם שעוד רגע יום כיפור ולכן הם ייתנו לנו קצת שקט, אבל לאחר מכן הם מצפים שהם יצליחו להרוויח איתנו הרבה…

ואז, למחרת יום הכיפורים, הניחו אותנו בצורה מסודרת ויפה כאשר אנחנו רק מחכים שיבואו אנשים טובים בעלי ממון וייקחו אותנו כמו חתנים לבנותיהם.

באותו הזמן, התמלאתי גאווה על חבריי, המלחמה שהייתה עליי בין האנשים הייתה לא רגילה, הייתי יפה כל כך שאנשים היו מוכנים לשלם עליי כה הרבה, שכבר הספקתי לשכוח כמעט לגמרי מהי התכלית שלי – לעשות רצון ה'-  נהניתי אך ורק מהיופי שלי ודאגתי לומר זאת לחבריי.

אך עדיין לא נמצא האיש שיכול היה לעמוד במחיר שלי, וכך חיכיתי יום, יומיים, ואז הוא הגיע. הבושם שלו הדיף למרחקים, גסות הרוח שלו הייתה בולטת כמעט כמו כרסו, שמעתי אותו אומר לבעלים שלי, שהוא צריך להראות לכ-ו-ל-ם שיש לו את הדברים המשובחים ביותר, ולכן הוא מחפש את המושלם והיפה ביותר.

הבעלים שלי, שהבין שסופסוף הוא יכול להיפטר ממני במחיר טוב, הראה לו אותי וההוא התלהב, החזיק בי והחל מממש אותי בגסות, "איזה יופי" אמר בעיניים גשמיות, ואני, אני התחלתי להילחץ, "זה לא מה שאבי לימד אותי, לא זו המטרה אליה שאפתי כל חיי, להגיע לתכלית שלי עם אדם צדיק, זה לא נראה אדם שמעניין אותו התכלית שלו או שלי, מעניין אותו להתגאות מול חבריו" – חשבתי לעצמי אך עדיין לא שמתי לב כמה הוא היה תמונת מראה שלי.

תוך כדי שהוא מסתכל עליי, מצלם אותי, ושולח לחבריו ברשתות החברתיות וכותב להם מה הוא הצליח להשיג, הוא כבר לא שם לב שהוא מכאיב לי, הוא שם אותי בכל מיני זוויות צילום, ואני התחלתי להרגיש כבר לא יציב, עד שזה קרה…

אחת מזוויות הצילום שהוא הניח אותי בהם לא הייתה יציבה כלל, והוא שעסוק בלצלם כלל לא הרגיש שאני מחליק, וכך נפלתי לרצפה בעוצמה, הכאבים שחשתי היו בלתי נתפסים, הרגשתי שכולי מלוכלך בבוץ ושנכנסו בי קוצים ודרדרים.

הבעלים שלי התחיל לצעוק עליו ואמר לו שהוא הרס אותי לגמרי ואין לו מה לעשות איתי יותר אחרי שהתלכלכתי כל כך, היו שם צעקות על כסף, ואני הבנתי שמה שהיה לא ישוב עוד…

מפסגת ההר, התרסקתי ישר למטה, מיופי אמיתי הפכתי להיות מלוכלך ומלא נקודות שחורות.

בכיתי ובכיתי ולא הפסקתי לחשוב על הסיבות שבעטיים זה נגרם, חשבתי על הגאווה שלי על חבריי, על זה שלא הייתי צנוע יותר, על זה שהחשבתי את עצמי על כולם, ועל זה שהקדוש ברוך הוא כמעט שם אותי בידי אדם כמוני, ואיך שבסופו של דבר אהיה האכזבה של המשפחה, "ההוא שלא מילא את תכליתו" יאמרו כולם.

הבעלים שלי שטף אותי, והביא איזה איש צדיק לראות אותי בכדי לשאול מה לעשות איתי, הצדיק הסתכל ואמר "מהודר הוא כבר לא, אך עדיין כשר לברכה…"
מאותו יום, כבר לא הייתי בקדמת הבמה, לא הראו אותי יותר לאף אחד, ואם מישהו שאל עליי בגלל המחיר הזול שלי, הוא היה מוותר בגלל שהייתי שייך כבר לעולם ה"דיעבדניקים", הכאב היה בלתי נתפס, הרגשתי שלעולם לא אצליח לתקן את עצמי ולעולם לא אגיע לתכלית.

וכך הגיע לו חג הסוכות, כל חבריי הלכו לאנשים ששילמו טבין ותקילין עליהם, ואני נשארתי בודד בעולם בלי מֶאַמֶץ שייקח אותי תחת חסותו, הבעלים שלי לקח אותי לביתו וזרק אותי ישר למחסן, "אין לי כבר מה לעשות איתך" אמר לי בכאב.

ואז, במוצאי יום טוב ראשון צלצל הטלפון בבית, לבעלים שלי צלצל בלחץ נוראי איזה יהודי שהיה אחראי לקירוב רחוקים בכל מיני מקומות נדחים בעולם – ואומר לו שיש לו טיסה עוד חצי שעה למזרח הרחוק, והוא מעוניין שם לקרב יהודים באמצעות מצוות החג ואם עוד נשאר לו מה שצריך.

הבעלים שלי התנצל מעומק ליבו ואמר שנגמר לו הכל, "ברוך ה' המכירות הצליחו השנה ולא נשאר לי כלום".

"תשמע, אני לא צריך משהו מהודר מאוד, אני רק רוצה שיהודים רחוקים יחזיקו את ארבעת המינים, כל מצווה שהם עושים עלולה להשפיע עליהם בצורה שלא תיאמן"… אמר ה"מחזיר בתשובה".

"אתה יודע משהו?!" אמר הבעלים שלי, "יש לי איזה אחד במחסן, מצבו לא כל כך טוב אך הוא כשר אוכל להביא לך אותו".

הוא רץ למחסן, והוציא אותי משם ונסע ישר לשדה התעופה להביא אותו למחזיר בתשובה.

אני לא בדיוק הבנתי מה קורה איתי, רגע אחד ישבתי נטוש במחסן, וברגע שלאחריו אני במטוס בדרך לתאילנד, טלטולי הדרך היו כואבים אבל התחלתי להתרגש אולי סוף סוף יקרה איתי משהו.

כשהגענו לשם המחזיר בתשובה הנמרץ ששמו היה דוד, הסתובב כמו משוגע בניסיון להשיג מניין לתפילת שחרית, בסוף לאחר מאמצים גדולים הגיעו כל מיני אנשים שהיו נראים רחוקים מאוד מכל דבר שבקדושה, הם היו חיילים צעירים לאחר השחרור שנמאס להם מהארץ והם רק רצו לברוח מהעולם שממנו באו, אבל לא יכלו לעמוד במסע השכנועים של דוד שגם הבטיח להם אחר כך סעודה דשנה, ובאו להתפלל.

התפילה החלה לאחר שדוד המריץ בחבר'ה לקום בעשר בבוקר, הם סיימו שחרית, ואז דוד עצר אותם "הגיע הזמן לנטילת ד' מינים, ומכיוון שהגעתי לכאן מהארץ בלי שהספקתי להתארגן כראוי, יש לנו ד' מינים אחד ונעביר אותו בין כולם".

דוד אמר את ה"לשם ייחוד" שלפני התפילה והחזיק בי ובשלושת החברה שאיתי, הם ביד אחת ואני בנפרד ביד אחת, הייתי עצוב, "לא לזה חונכתי" – חשבתי, "הייתי בטוח שאזכה להתברך על ידי איש צדיק, ופה מחזיקים בי כל מיני אנשים מנותקים מדת, שרחוקים מאוד ממה שגדלתי עליו".

דוד העביר אותי בין כל האנשים שהיו שם והם בקושי מלמלו את הברכה, אבל בכל זאת הרגשתי קצת יותר טוב, והתמלאתי באנרגיה.

האיש האחרון שלקח אותי, הסתכל עליי במבט בוחן ומוזר, הוא אחז בי ואז החל לברך "על נטילת לִילֶב" במבטא חסידי קשה, ואז הוא פרץ בבכי מר.

דוד ניגש אליו מייד להרגיע אותו ושאל אותו מה קרה, הבחור שתק וסימן שהוא יסביר לו לאחר ההלל וההושענות.

דוד היה מופתע מהידיעות שיש לבחור על סדר התפילה, אך הוא הרגיש שיש לו איזה חיבור מיוחד אליי והשאיר אותו אצלי לאורך כל ההלל וההושענות.
לדבר כזה לא ציפיתי כל חיי, ההתרגשות הבכי וההשתפכות שהייתה לבחור הזה לאורך כל תפילת ההלל הייתה משהו לא רגיל במיוחד לאחד שהיה נראה מופקר גמור, הוא לכל אורך התפילה, חיבק ונישק ומישש אותי בהתרגשות, הוא נענע אותי והחברים עם כל המרץ וההידורים שיש.
לאחר ההושענות הוא התנצל שהוא עוצר את התפילה אך הוא אמר שהוא חייב לספר משהו דחוף.

"חבריי לצבא שאיתי פה, אינם יודעים אבל אבי הוא אדמו"ר גדול, ואני שהייתי ילד שובב לא מצאתי את עצמי מסתדר עם גדלותו של אבי, הוא היה עסוק בענייני קדושה וחסידות, ואני רק רציתי לבלוע את העולם" פתח את דבריו.

הרגשתי רחוק מאוד מהווית החסידות והסתקרנתי לגלות מה יש בחוץ, הבושות שעשיתי לאבי גרמו לניתוק הקשר בינינו, ואני הדרדרתי למקומות נמוכים מאוד, גוייסתי על ידי הצבא, והיום אני בורח מהחיים כאן בתאילנד.

דבר אחד אני לא שוכח, אבא כל ערב סוכות היה הולך לחפש ד' מינים מהודרים ביותר, אבל האתרוג היה ה"בייבי" שלו, הוא היה מחפש את האתרוג המושלם ביותר שהיה אפשר למצוא.

"מי שחסר לו בהידור, חסר לו בטעם ובריח" היה אומר לי במהלך החיפושים.

היום, כלל לא תכננתי לבוא להתפלל, אבל הייתי רעב ובניתי על הסעודה שאחרי התפילה, אבל אז ראיתי את האתרוג שהבאת אתה רבי דוד, ידעתי שזה לא אתרוג מהודר, ידעתי שזה אתרוג שהיה פעם יפה והתלכלך, ידעתי שהוא לא מהודר כמו שאבא שלי היה לוקח, שהוא רק כשר ב"דיעבד"…

והנה, האתרוג הזה הגיע לפה מישראל לבדו וזכה שמניין שלם יברך עליו ויקיים בו תכליתו, וחשבתי על עצמי, אני שהגעתי ממשפחה מיוחסת והתלכלכתי בבוץ, שנהייתי "חסר בטעם ובריח" – כמו שאבא שלי היה אומר – אולי, אולי גם לי יש עוד סיכוי לחזור ולקיים את התכלית שלי, לכן כה התרגשתי מהאתרוג הזה…

דוד התרגש מאוד וצעק לו בדמעות "אתרוג מאסו הבונים עוד יהיה לראש פינה".

ואני, הבנתי שעליי הוא דיבר, אני האתרוג שחווה את כל הטלטלות הנוראיות האלו, שהייתי בטוח שלעולם לא אביא כבוד למשפחה, שתכליתי לא תתקיים, הבנתי כמה זכיתי, הקדוש ברוך הוא נתן לי לקיים את התכלית, זכיתי להתברך בידי כל כך הרבה אנשים יותר כל אתרוג אחר, נהייתי ל"ראש פינה".

הימים ימי ניסן, עוד מעט אני מסיים את תפקידי בעולם הזה, אני והג' מינים הולכים להישרף בשריפת החמץ, אבל במהלך אותה שנה לקח אותי החייל בן האדמו"ר ושם אותי בקופסת כסף מיוחדת, הוא חזר לארץ וחזר בתשובה ובהמשך התחתן, אותי הוא שם בויטרינה המהודרת ליד נרות השבת ושאר תשמישי הקדושה, מידי פעם הוא היה מביט בי ואומר לי "לראש פינה אה?!"….