שמות- פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת.

מאת- גילי פוגל

פרשת שמות מסמנת את אחד מהמעברים החשובים ביותר בתולדות עם ישראל: המעבר ממשפחה קטנה ומלוכדת לאומה ייחודית, בעלת חיבור עמוק ומאחד. בפרשה זו מתחילה להתגלות מהות חדשה של העם מעבר מהגדרה משפחתית פרטית לזהות לאומית רחבה.

חשיבות השם זהות ויעוד
פרשת שמות נפתחת במילים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה." השימוש במילה "שמות" מדגיש את חשיבותו של השם. השם מייצג לא רק את זהותו של האדם, אלא גם את ייעודו ואת מקומו בתוך הסיפור הרחב יותר. בני ישראל שמרו על שמותיהם גם בתקופות של שעבוד ומצוקה, כסמל לשמירה על זהותם התרבותית והרוחנית.

בחירת שמו של אדם היא חלק מכונן במי שהוא יהפוך להיות. שם אינו רק סימן זיהוי; הוא משקף את סיפור חייו, את ייחודו ואת הייעוד שלו בעולם. יפים בעניין זה גם שירה המפורסם של זלדה " לכל איש יש שם":

לכל איש יש שם
שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו

לכל איש יש שם
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו
ונתן לו האריג

לכל איש יש שם
שנתנו לו ההרים
ונתנו לו כתליו

לכל איש יש שם
שנתנו לו המזלות
ונתנו לו שכניו

לכל איש יש שם
לכל איש יש שם

לכל איש יש שם
שנתנו לו חטאיו
ונתנה לו כמיהתו

לכל איש יש שם
שנתנו לו שונאיו
ונתנה לו אהבתו

לכל איש יש שם
שנתנו לו חגיו
ונתנה לו מלאכתו

לכל איש יש שם
שנתנו לו תקופות השנה
ונתן לו עיוורונו

לכל איש יש שם
לכל איש יש שם

לכל איש יש שם
שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו

לכל איש יש שם
שנתן לו הים
ונתן לו מותו.

בפרשת שמות ו, מעבר מ"משפחת ישראל" ל"עם בני ישראל" מלווה בשימור שמותיהם של בני יעקב, סמל לקשר בין העבר לבין עתידם כאומה.

מבני משפחת ישראל לעם בני ישראל
ספר שמות נפתח בהתייחסות אחרונה לבני יעקב כמשפחה: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה." תשעה פסוקים לאחר מכן, מופיעה נקודת מפנה משמעותית. פרעה, שמבחין בגידול המספרי של העם, מתייחס לראשונה ל"בני ישראל" כאל אומה: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו."

זו הפעם הראשונה בתורה שבה המושג "עם" מצטרף לשם בני ישראל. עד לנקודה זו, ההתייחסות הייתה למשפחת יעקב אבותיהם של שנים-עשר השבטים. מכאן והלאה, "בני ישראל" אינם רק בני משפחה אלא עם שלם בעל זהות משותפת.

ההבדל בין ספר בראשית לספר שמות
במבט רחב על התורה, ניתן לראות כי ספר בראשית מתמקד בחיי יחידים ומשפחות: סיפורי האבות, מערכות היחסים שלהם עם האלוהים והמשפחה. לעומת זאת, ספר שמות מתאר את התפתחות העם. אף כי ישנה התייחסות לאנשים פרטיים כדוגמת משה הדגש המרכזי הוא על הנהגת העם ויצירת זהות קולקטיבית.

געגועי יוסף ומשה: מעבר ממשפחתיות פרטית לזהות לאומית
הבדל זה מתבטא גם בשאלות המבטאות געגועים. יוסף, ברגע חשיפתו לאחיו, שואל: "העוד אבי חי?" ביטוי לגעגוע למשפחה הפרטית. לעומת זאת, משה, המבקש לשוב מיתרו למצרים, אומר: "ואשובה אל אחי במצרים." עבור משה, אחיו הם כלל העם, לא רק משפחתו הגרעינית.

אתגרי המעבר
המעבר ממשפחה לאומה לא היה פשוט. הפלגנות והחיכוכים בתוך העם, כמו הסיפור על שני הניצים שמול משה, ממחישים את הקושי של בני ישראל לקבל את הזהות הלאומית החדשה. העול הכבד של השעבוד במצרים, לצד האובדן של הלכידות המשפחתית, גרמו למשברים פנימיים.

אך גם ברגעי השבר, נותרה עוצמתו של עם ישראל. ההתגלות של הסנה הבוער למשה מדגישה את היסוד הנצחי של העם שלד בלתי מתכלה, שממשיך לעמוד גם תחת עול הגלות.

העם הנבחר לא מתוך יהירות אלא מתוך אחריות

מטיילים ישראלים רבים בעולם  נשאלים במקומות בהם הם מטיילים מדוע הם נקראים כעם הנבחר או מדוע לדעתכם הקב"ה בחר דווקא בכם . הבחירה נעשתה אם כן לא רק בשל אותה אהבה מיוחדת אלא רצה הקב"ה למצוא את האומה הקטנה והשפויה בתוך הכאוס הגדול בעולם בו ג'ונגל נראה כגן עדן בימי מלחמה ותוהו ובוהו ועליהם הטיל את האחריות לבטא את הקול השפוי בעולם . כך שהבחירה נעשתה מתוך אחריות ולא כפי שנשמע במובן השטחי כיהירות.

השם כמרכיב של חיבור וזהות
בחירת שמות בני ישראל בפרשתנו אינה מקרית. התורה מעניקה שם לכל אחד מבני יעקב, וממשיכה לתאר אותם בשמותיהם גם בתחילת תהליך הגלות. הדבר ממחיש את החשיבות של שמירה על זהות אישית גם כאשר המסגרת המשפחתית מתרחבת למסגרת לאומית.

כשם שיש ערך בשמירה על שם פרטי, כך יש ערך לזהות הקולקטיבית שנשמרת לאורך כל הדורות. המעבר מ"בני ישראל" כמשפחה ל"עם בני ישראל" לא מחק את היחידים, אלא איחד אותם סביב זהות משותפת גדולה יותר.

האחדות בתוך השוני
הזהות הלאומית של עם ישראל, שהחלה להיבנות בפרשת שמות, נשענת על עיקרון ייחודי: אחדות מתוך גיוון. בעוד שבני ישראל מאופיינים כשבטים שונים, הם חוברים יחד ליצירת אומה אחת בעלת עוצמה רוחנית ופיזית. גם כשאינם "אחידים," הם מאוחדים סביב אמונה משותפת ויעוד משותף.

סיכום
פרשת שמות מזמינה אותנו להתבונן על התהליך שעבר עם ישראל ממצב של משפחה אחת ליצירת אומה מגובשת. זהו מסר אוניברסלי על האופן שבו ניתן לצמוח מתוך משברים ולבנות זהות קולקטיבית חזקה, השואפת לאחדות גם בזמנים של פיזור וריחוק.

המעבר הזה, שהחל בפרשה, מלווה בתזכורת תמידית לחשיבות השמות, כסמל לזהות ולחיבור, הן עבור הפרט והן עבור הכלל. כך נבנתה האומה מתוך שמירה על זיכרון העבר והבנה של ייעוד משותף לעתיד.