רק אין יראת אלוקים במקום הזה- והרגוני

זה עכשיו בשיא, הדיון על הרפורמה המשפטית. שיא שלא כל דיון זוכה לו: לכזו תפוצה, לכזו תהודה, לכאלה אמוציות. בעלי דעה ואנשי מקצוע משני הצדדים מציעים את נימוקיהם המשכנעים מעל על במה אפשרית, הפוליטיקאים מתגוששים זה בזה- ומערכת המשפט שרויה בחרדה ממש. 

ואם מעט מרחיקים את המבט, במעין "זום-אאוט" של הנושא, אפשר לשמוע שהויכוח פה הוא יסודי ומהותי הרבה מעבר למסגרת שלו כעת.

האדם- מול המוסר. 

כן כן. תומכי הרפורמה טוענים: הגיע הזמן להחזיר את השלטון למקומו המקורי, אל העם. לא ייתכן שקבוצת שופטים שלא נבחרה- יפסלו את חוקיו של העם הבוחר.

ומה המתנגדים טוענים? ובתוקף?

נכון ששלטון העם זה עקרון מקודש. אבל את שלטון העם צריך לרסן, כי העם יכול להשתגע ולשלול את זכויות המיעוט. לרמוס ערכים אוניברסליים בעלי קונצנזוס, כמו חופש הפרט, כבוד האדם וחופש הביטוי. ולכן- מוכרחים שתהיה סמכות מעל החוק. מעל העם.

וזו בדיוק הנקודה: האם בכלל יש ערכים בעלי קונצנזוס? האם בכלל יש ערכים שהם מעל לרצון העם? האם בכלל יש מושג שנקרא מוסר אנושי מחייב? 

אז נכון. ישנם ערכים אישיים. יש מוסר אנושי. כל אחד מזדעזע מרצח, לכל אחד מציק חוסר הוגנות. אבל האם אני יכול לכפות את רגשותיי או את ערכיי על העם? באיזו סמכות? 

כשאברהם אבינו מפחד שייקחו לו את אשתו, הוא אומר: "רק אין יראת אלוקים- והרגוני". במילים אחרות: אם אין אלוקים- כולם רוצחים כאן.

זה קצת מוזר ואפילו מקומם: מה, מי שלא דתי הוא לא ערכי? הוא רוצח פוטנציאלי? לא. ממש לא. אבל אם אין המוסר הוא אנושי פנימי, הוא לא יכול לחייב אף אחד. אינני יכול לכפות אותו על אחרים. רק אם פועלים בכפוף למוסר אלוקי- שהוא נצחי, קבוע ומחייב- אפשר לפעול מכח ערכים. 

אמר מי שאמר השבוע, שכמו שהיהדות מכפיפה את עצמה למערכת רבנית- כך אפשר להכפיף את הדמוקרטיה למערכת שיפוטית. טעות אחת מהותית הייתה לו: שהרבנים פועלים מכח הוראותיו של הקב"ה. והשופטים- מכח דעתם, אמונתם והשקפתם.

מה אגיד? רק- שיהיה לכולנו בהצלחה. כי בקרב הזה לא יהיו מנצחים.