על האלימות בביתו של הגר"ד לייבל שליט"א

בילדותי חונכתי לציות לגדולי ישראל. לא מן השפה ולחוץ. אלא באמת להעריך את הגדולים ולשאוף להתקרב ולו במעט לדרגתם. לכן, בשבוע האחרון, מאז פרסום המכתב, אני מסתובב בתחושת אמביוולנטיות.

את הרב לייבל אני מכיר באופן אישי לא זמן רב. את השם והרעיונות הכרתי כבר קודם. אבי היה מקשיב לשיעוריו ומשתף אותנו ברעיונותיו הלמדניים והייחודיים של הרב. בתקופה האחרונה אני לומד באחת המסגרות שבראשותו ושומע ממנו שיעור באופן קבוע. מידי פעם, אני אפילו מעז לשוחח איתו ישירות על דרכו בענייני השעה.

מדוע אני לומד במסגרת בראשות הרב? כי אני לא ראיתי טעם לנסות מקומות אחרים. במקומות שאני אצטרך להסביר איזה מסע אישי הייתי צריך לעבור בכדי לצאת בסופו של דבר ללימודים אקדמיים. במקומות שבהם אני במצב נחות בגלל שלא זכיתי כמוהם ללמוד שנים או שלושה סדרים.

בהיבט זה, אני רואה את עיקר המהפך של הרב. האפשרות שאדם כמוני, בוגר ישיבה, שמעוניין לשבת ללמוד כמה שעות ביום יכול לעשות זאת במסגרת תורנית על מלא ולא להסתיר את מה שאני עושה בעולם המעשה. זאת המהפכה האמיתית. במקום לחיות במצב של דיסוננס קוגניטיבי, אלו חיים של פסיפס והרמוניה.

בשנה האחרונה, הרב עוסק בעוד נושאים. האם כל מה שהוא עושה אני מסכים ותומך? לא. אבל על בשרי למדתי שבמקום שיש אנשים רבים, יש צרכים רבים. לצפות שכולם ילכו באותו מסלול והכל יילך טוב זו ציפייה לא ריאלית. אז מה עושים? יש אופציה לא לעשות כלום ויש אופציה להציע רעיונות. על הרעיונות האלו אפשר להתווכח, על הצורה על המידה, אבל לפחות קיים רעיון.

לכן, מאז פרסום המכתב אני חש אי נוחות. אני מכיר את הרב קצת ואני חושב שכוונותיו טובות. צר לי שאין מולו דיון ושיח, ובעיקר אין הצעות אחרות לפתרונות. הוא היחיד שמנסה.

ביום חמישי, כשראיתי את האלימות החולנית שהתפרצה בביתו לא יכולתי לעמוד מנגד. ולכן בחצות הגעתי לשם לנסות ולחזק אותו. להראות לו שלא "מדשתק ניחא ליה". בקושי הצלחתי להכנס, עוד האירוע היה בעיצומו. כשהייתי בביתו נשבר לי הלב שהוא ומשפחתו צריכים לשבת שם בפחד ואימה. אתם לא מסכימים איתו? בסדר גמור. אבל מה זה ההסתה הזו? מה זה תאוות הזעם הזו?

כאשר יצאתי, מייד עקבו אחריי, ירקו עליי, צרחו עליי, העיפו לי את הכיפה, רקדו סביבי ולא אפשרו לי ללכת. זעם עדרי ורצח בעיניים. כמובן, היו שם שוטרים בצד שלא עשו כלום. אוזלת יד מוחלטת. בצר לי, ומתוך רצון לחזור בחתיכה אחת הביתה, אמרתי שלא הייתי אצלו בכלל.

בשלב זה קרה הדבר המדהים ביותר, הם עזבו אותי, החזירו לי את הכיפה. ואז החלו לגשת אליי אחד אחרי השני בחורים וביקשו סליחה. לא ביקשו דרשו. דרשו שאומר להם בפה מלא שאני מוחל להם, היה אחד שביקש ברכה לזיווג הגון…

לא הצלחתי להכיל את הסיטואציה, לפני רגע איחלו לי גיהנום והייתי רוצח, אך אם אני לא קשור לרב פתאום כל המידות הטובות חוזרות ויש פחד מהקפידה שלי? משהו פה מעוות מאוד. מאוד.

אני לא בטוח שאני מאשים את הצעירים שהיו שם. זה עדר מוסת על מלא. אנשים שיכולים להיות נחמדים מאוד באישי ולהתחנן לסליחתך כאשר הם מאמינים שנפגעת מהם, ומצד שני להיות אלימים לגמרי כשזה נגד "ההשקפה" שלהם, כמו שאמרתי משהו פה מעוות.

אני מקווה שהרב ימצא כוחות נפש ולמרות הטירוף, שימשיך לעשות טוב לציבור שלנו. לא יודע אם הפתרונות שלו הם הדרך היחידה, אבל לפחות הם מציפים שיח חשוב.