נחשפה התוועדות מ'המשפיע': 'להרבות בשמחה'? דורש עבודה פנימית!

בהמשך ליום ה'יארצייט' של המשפיע הנודע הרב משה מרדכי ארנשטיין ע"ה בי"א אדר, צוות ארגון 'לחלוחית גאולתית' גאה להגיש רשימה אישית נדירה שכתב הרב ארנשטיין, של סיכום הדברים ששמע מאת משפיעו הדגול הרב שלמה חיים קסלמן ע"ה, בהתוועדות 'שבת מרכים' חודש אדר א' תשכ"ז, בקשר לדרך הנכונה להרבות בשמחה בחודש אדר – בדרכי עבודת השם הפנימית • כמה פעמים צריך ללמוד 'מאמר' חסידות? כיצד נחשב מי שלא מתבונן באחדות השם? למה חייבים לעשות 'אתכפיא' ושבירת הרצונות? מהי התקשרות אמיתית לרבי מלך המשיח? ומהו המינימום האנושי שנדרש בעת התפילה? • להתוועדות המלאה

•••

התוועדות שבת פרשת 'משפטים' – שבת מברכים חודש אדר א' תשכ"ז

א. השבת היא שבת מברכים של אדר, 'משנכנס אדר מרבים בשמחה', וצריכים להבין מהות שמחה זו. שבוודאי אי אפשר לומר שהיא שמחה מצד גשמיות אכילה וכו' כי זה דבר הווה ונפסד ומאוס [וגם נקרא מוות ורע וכו'], וידוע מחסידים של אדמו"ר הזקן שביחידות הראשונה הסכימו שמה שרוצים לא יאכלו, וידוע המאמר באידיש שמה שאסור אסור, ומה שמותר לא צריך וכו'. 

וסיפר מהרבי הקודם שפגש פעם [בצעירותו אחרי החתונה קודם שנהיה רבי], באדם עשיר שההצלחה האירה לו ושאל אותו אם הולך אצלו טוב, והאדם ההוא השיב לו שכן וכו', ואמר לו הרבי שבדורות הראשונים היו כותבים [על החפצים] את האותיות ג' ז' י', כלומר גם זה יעבור, שגלגל חוזר בעולם ולעשיר אין מה לשמוח כי הוא יהיה עני, ולעני אין מה להתעצב כי הוא יתעשר, ואדרבה העשיר צריך להתעצב מהמצב העתיד והעני לשמוח. 

גם סיפר מר' מיכאל אופוצקר [מהחסידים הגדולים של כבוד קדושת אדמו"ר הזקן], שהיה מאוד עני והיה לו הרבה בנות להשיא, וכל פעם שהיה צריך להשיא בת היה נוסע לאחיו שהיה גביר ועשיר גדול ומבקש ממנו כסף לחתונה. וכשהיה צריך להשיא את הבת האחרונה ואחיו ידע שזוהי הפעם האחרונה שהוא בא אליו, וייתכן שהוא לא יראה אותו כל החיים שלו ולכן הוא עיכב אותו ועשה לו סעודה גדולה. ולמחרת הראה לו את כל עשרו [כדי לעכבו מה שיותר]. 

ואמר לו אחיו העני שישנה חיה שהיא שקועה בזבל עד חוטמה ומאוד נהנית מזה, והיא מקווה שיכסו אותה בזבל עד למעלה מהראש שלה, וככה זה ששקוע בעשירות שכל כך זה מאוס. וגם סיפר מה שמסופר ב'קובץ מכתבים' המצורף לתהילים במכתבו של כבוד קדושת אדמו"ר הריי"צ מט"ו טבת תש"ג, על החילוק לשם מה אוכל יהודי ואפילו פשוט ולשם מה אוכל גוי. עיין שם. ואם כן וודאי שהשמחה היא לא מגשמיות וכו'.

'רוח האדם היא העולה למעלה ורוח הבהמה היא היורדת למטה': האדם מצד הרוח הוא בחיר הנבראים ותכליתו לקיים תורה ומצוות. וכמו שכתוב 'אלה תולדות השמים והארץ – אלה בזכות מי נבראו ובזכות מי הם קיימים בזכות, אלה שמות בני ישראל ואלה בזכות וכו' בזכות אלה העדות'. ולשם כך הוא נברא שיקיים תורה ומצוות ומצד החומר שלו אין למטה הימנו. 

וכמו שכתוב בתניא פרק כ"ד, אפילו יתוש שהיא הקליפה היותר תחתונה חשובה מהאדם, וענין הבעלי חיים לשאוף לדברים הפחותים מהם וכשהאדם נמשך לדברים הפחותים הרי הוא גרוע יותר מכלב, שהם לא עוברים על רצון בוראם ולא מתאווים לדברים שאין צריך לאכול [רק על דרך משל העשבים שלהם – ולא אווזים צלויים], ואסור להתקשר לאוכל רק מה שצריך כמו שיתבאר אם ירצה השם. 

ואם כן בוודאי זה לא ענין השמחה אלא דווקא בתורה ומצוות. וכנזכר לעיל בשם המדרש על פסוק 'אלה תולדות וכו" ואיך ישמח מי שאינו מחזיק בכלום, אלא יעשה כעת החלטה ב'שבת מברכים' שיש לה שייכות לכל החודש, ויהיה אחרת ועל ידי כך יהיה ענין השמחה.

ב. מבואר ב'תורה אור' פרשת משפטים דיבור המתחיל 'לא תהיה משכילה', שישנו ענין של ארצות החיים. כמו שבגשמיות על ידי חרישה ואחר כך זריעה, על ידי זה – באמצעות כוח האין סוף המלובש בכוח הצומח – נהיה צמיחה, אותו הדבר ברוחניות, נמשך מארצות החיים אהבה ויראה, דווקא כשיש חרישה וזריעה, ודווקא כשיודע שזה לא בא מצדו כלל, אלא האהבה ויראה הם מתנה מארצות החיים ולא בגלל עבודתו. 

ואם יחשוב שזה בגלל עבודתו 'מארצך' – אז ישנו הענין של 'משכילה', שיולדת וקוברת או עקרה שאין לה כלום [פירוש אהבה זה בן על שם 'זכר חסדו' וחסד זה אהבה, ויראה – בת – 'אשה יראת השם]. והסיבה לזה – מארצך – שחושב שזה על ידי עבודתו, ולכן האהבה ויראה חולפים ועוברים – והעצה לזה יתבאר אחר כך בעזרת השם – אלא צריך להיות 'ועבדתם את ה' אלוקיכם'. 

ולכאורה מהו ענין העבודה, וכמו שכתוב 'אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו מה מידך יקח' [לעצם השאלה יש לומר שהקדוש ברוך הוא השפיל עצמו שכביכול יתפעל ממעשה התחתונים וכו', ועיין בהתחלת דיבור המתחיל בריש הורמניתא תרצ"ה, וכאן הוא רוצה להסביר את הפסוק] אלא הוי' זה על שם שהוא היה הווה ויהיה כאחד, להמשיך את זה שיהיה אלוקיך, שלך, מושג. כלומר שצריך להתבונן באחדות הוי'. 

וידוע משה שכתב כבוד קדושת אדמו"ר האמצעי בהקדמה ל'אמרי בינה', שמי שלא מניח תפילין אומרת הגמרא שהוא פושע ישראל בגופו, ומי שאינו מתבונן באחדות ה' הוא פושע ישראל בנשמתו – והדורות הראשונים לא היו צריכים לזה מצד שהיו להם נשמות גבוהות, וכמו שרואים שכל דור נוספים חומרות וצריך לקיימם. וממתנגד שאינו יודע לא דורשים, אבל אנחנו שיש לנו חסידות וכל ענינה של החסידות היא עבודה פנימית, וודאי שצריך לעשות. 

וזה נדרש מאיתנו וענינה של הישיבה וכוונת הרבי הרש"ב מייסד הישיבה, היא לא להוציא למדנים בנגלה ולא משכילים בחסידות [כי אין חילוק מצד מצוות לימוד התורה], אלא ללמוד תורה ביראת שמיים. ואיך מגיעים לזה? על ידי עבודה פנימית שזה ענין החסידות. מי שהוא אינו חסיד לא דורשים ממנו יותר מקיום תורה ומצוות, אבל על פי החסידות, שכל דבר הינו נתפס בצורה יותר עדינה ונעלית, וכמו שעל פי החסידות אפילו מי שעובר על איסור קל של דברי סופרים נקרא רשע, מה שאין כן על פי נגלה שרוב זכויות הוא צדיק – מאיתנו נדרש. ונחזור ל'תורה אור'.

ויש עוד בחינה לא שיולדת וקוברת, כלומר שההשפעה מגיעה ללב ועוברת, אלא עוד יותר גרוע עקרה שענינה טמטום המוח רחמנא ליצלן, שאפילו המוח אינו משיג השגות אלוקיות. והעצה לזה שהנה אמרו 'כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק', שישבור ויבטש את עצמו כמו שעושים ממתכת כלי, דופקים אותו עד שיהיה בית קיבול. וכמו שכתוב בתניא פרק כ"ט 'גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה', שיעשה 'אתכפיות' – ועיין היטב בזה הפרק ובביאור שלו שאכתוב בעזרת השם – ועל ידי שישבור את ליבו יהיה כלי לאלוקות והשכינה. 

מבואר ב'תניא' באגרת התשובה פרק ז', שבדורותינו אלה שאין כוח להתענות, עיקר שבירת הלב על ידי התבוננות, ומעט מזער על ידי סיגופים וביטושים. ושואלים מדוע צריך את המעט מזעיר והתשובה, שבלי זה ההתבוננות לא תפעל? כי הוא יכול להתבונן מה שגרם על ידי עוונותיו – תניא פרק כ"ט אגרת התשובה פרק ז' – וזה לא יכאב לו ולא יקיים אחר כך את ההסכם שעושה בנפשו, כי הוא אינו שבור. ולכן ההקדמה להתבוננות צריכה להיות שבירה. ועד מתי ישבור את עצמו, אומר הרבי הרש"ב בדיבור המתחיל 'ועשית ציץ' עת"ר, עד שיהיה נוגע לו ריחוקו מאלקות [ועיין קונטרס התפילה פרק י"ב].

וממילא יוציא לפועל את ההסכמים שלו וצריך להתרחק מאוד מהתאוות. וכנזכר לעיל בשיחה א' וצריך לאכול רק מה שנדרש לבריאות הגוף ולא יותר, ולא ידבר דברים בטלים וכשיש משהוא להוסיף – שישתוק, ואפילו אם זה לא רכילות ולשון הרע רחמנא ליצלן, אלא סתם שיחה נאה [תניא פרק ל'], וכששואלים שיענה בקיצור אבל לא להתחיל לדבר. וכשרוצה להסתכל אפילו בדבר המותר, שישבור עצמו ולא יסתכל, ואם יכפה עצמו ולא יחשוב מחשבות זרות [שהם מטמאים את הנפש ומלבישים אותה בלבוש טומאה מראשה ועד רגלה רחמנא ליצלן – 'ליקוטי תורה' סוף פרשת 'שלח' דיבור המתחיל 'וישלח יהושע']. 

וצריך להיות שבירה, שנוגע לשמירת הסדרים שישן מוקדם ויקום מוקדם וכו' וכמו שיתבאר בעזרת השם, ועל ידי זה יהיה כלי לחשבון הנפש שזה יגע לו ויוכל אפילו לבכות. וגם דיבר על מה שכתוב ב'תניא' פרק י"ז, אם לא מי שהוא רשע באמת וכו', ואי אפשר לעשות תשובה אלא על ידי שישבור קודם את המסך הברזל. ועל ידי קיום ההסכמים שבקריאת שמע וכו' ותורה ומצוות, יהיה ענין השמחה – שכך צריך להיות 'משנכנס אדר מרבים בשמחה'.

ג'-ד'. מבואר בחסידות שיש נשמות שהם מבחינת 'זרע אדם', ויש מבחינת 'זרע בהמה' נשמות דאצילות הם בבחינת 'אדם' ונשמות דבי"ע הם בבחינת 'בהמה' [ואנחנו, וכו'.. בהמה שבבהמה] וכל דור ישנו משה רבינו שענינו להמשיך 'דעת' [עיין תניא פרק מ"ב] בעיקר לנשמות שבבחינת 'זרע בהמה', ומשה רבינו הוא הראש והמוח שבדור [עיין תניא פרק ב' ובביאור עליו], וכמו שהמוח נותן חיות לכל האברים ואפילו לציפורן, אותו הדבר מי שקשור לרבי – אפילו אם הוא במדרגה של רגל וכו', מקבל יניקה וחיות מהמוח, אבל דווקא כשקשורים.. 

ואיך נהיים מקושרים? לא על ידי זה שאומרים שמחזיק מהרבי יותר ממשה רבינו וכו', אלא על ידי שמקיימים מה שהוא רוצה בבוקר, כשמתחיל הסדר כמעט אף אחד עדיין אינו יושב ולומד.. והרבי רוצה שילמדו, וזה חרפה ובושה. ויש שבאים בשבע וחצי או שמונה, וגם מה ש'לומדים' – הם אינם יודעים, לא חוזרים מספיק. 

וידוע מהרבי הקודם, שבפסח הראשון כשהתחיל ללמוד חסידות, אביו הרבי הרש"ב אמר לו, שיותר טוב שילמד מאמר אחד 42 פעמים, ממה שילמדו באותו זמן 42 מאמרים. והרבי הקודם היה לו ראש הרבה יותר טוב מאיתנו, ומה שלמד בפעם הראשונה ידע יותר טוב ממה שאנחנו לומדים בפעם ה-42, וגם הוא לא היה שייך לשכחה, ואף על פי כן וכל שכן שאנחנו בוודאי ובוודאי שצריכים לחזור על דבר אחד עשרות פעמים. 

צריך לבוא לסדר בזמן וללמוד חסידות כדבעי. ואלה שמאחרים, מדוע הם מאחרים? כי הולכים לישון מאוחר. ומה הם עושים כל כך מאוחר בלילה – מבטלים את הזמן, וזה עוולה גדולה. וגם אלו שלומדים, הרי כבר דובר פעם שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, והלימוד בשעת הסדר חשוב הרבה יותר, ובפרט שהרבי תובע. וצריכים לעשות 'אתכפיא' וללכת לישון מוקדם, ואחר כך לקום מוקדם, ועל ידי זה מקושרים לרבי. 

מי שמקושר לרבי הרי יש לו חיות, ואם כן אם היינו מקושרים היה לנו חיות של קדושה מהרבי, והיינו יושבים ולומדים נגלה, חסידות וכו'. יש השואלים מדוע אין חיות? התשובה היא פשוטה, לא עושים. קודם שיעשו וילמדו טוב וישמרו על הסדרים, ואחר כך שבוע שבועיים שלוש בוודאי שיהיה חיות. יש כאלו שכמו מיואשים בעצמם ולא עושים כלום כי אין חשק לעשות, כשיהיו 'מקושרים' ויעשו בקבלת עול, אחר כך יהיה חיות וחשק. 

והתפילה לא דורשים מאיתנו הרבה, אלא שנתפלל כמו בני אדם. שנשב על מקום אחד ולא נרוץ אנא ואנא, ולכוון בטוב פירוש המילות, להתחיל עם החזן ולגמור איתו, גם לחשוב לפני כן פרק 'תניא', מה טוב. אבל לא לדבר ואחר כך לבוא ב-3:30 ואז להתחיל קורבנות או להניח תפילין. מה דורשים מאיתנו? 'מדרגות'?! 'אהבה ויראה'?!.. רק שנתפלל כמו שדורשים מילד בן 12 ומבעל עגלה פשוט שבפשוטים. וכי הרבי אינו תובע את זה?

אם פעם היו שהתפללו שש או 8 שעות, עכשיו אי אפשר ולא כל אחד שייך לזה. אבל מה דורשים מאיתנו? אפילו לדעת אלו שאומרים שעבודת התפילה באריכות ההתבוננות אינו נדרש, אבל להתפלל כמו בן אדם וודאי צריך. ועל ידי רגילות לכוון בטוב פירוש המילות, יהיה אפשר להגיע אחר כך ליותר גבוה ולהיות שייכים קצת להתבוננות. אבל קודם צריך להתרגל לחשוב, ועל ידי שהאדם עובד על עצמו קצת, עוזרים לו מהשמים הרבה, וכמאמר 'המקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה'. 

וכמאמר דרבי חנינא בן דוסא שרצה להעלות אבן גדולה לירושלים, ונתן אצבעו עליה והמלאכים הביאו אותו לירושלים עם האבן, כי משהו צריך לעשות. וכמאמר 'פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח כחודו של אולם', ועל ידי קצת 'עבודה' – יש הרבה סייעתא דשמיא. 

הרבי אמר לרב מאיר גרוזמן ב'יחידות': בקשר להתקשרות אלי, שילמדו בטוב נגלה וחסידות וכו', והזכיר ז' לשונות של רצון, עז, חזק, גדול, וכו' – ומי שאינו שומר את הסדרים ואינו מתפלל כמו בן אדם, איך יש לו עזות לומר שהוא מקושר לרבי?! מדוע לא שומרים על הסדרים, כי חושבים שהמשגיח אינו מרגיש. כי קשה להבחין אם בחור יוצא או מבטל חצי שעה. אבל מצד ההתקשרות לרבי, צריך לשמור על הסדר ולא לבטל. אם נתקשר לרבי ונמלא את רצונותיו, בוודאי שלא נהיה בעצבות ויאוש רחמנא ליצלן, אלא בחיות דקדושה שהרבי משפיע ונהיה בשמחה וטוב לבב.

ה. מאמר דיבור המתחיל 'אתה אחד ושמך אחד' בספר המאמרים תש"ב.